"והתענג על ה'" (תהילים לז, ד). פרש"י: התענג בתפנוקים על משענתו של הקדוש ברוך הוא
שורשי משפחתנו נטועים עמוק בירושלים של מעלה. נישאתי לפני כמה עשרות שנים, ומאז אני שומעת את המילים 'מירון' ו'ר' שמעון' בערגת כיסופין. ל"ג בעומר הוא יום מרומם של אש קודש במירון. התרוממות רוח וישועות.
באותה שנה חל ל"ג בעומר ביום חמישי. "השנה נזכה להישאר במירון לשבת", אמר בעלי ברצון יוקד, "נזכה בשבת שכולה תענוגים".
"אמן", אמרתי בלי קול, מזכירה בעדינות את מצבנו הכלכלי הדחוק. "מירון בשבת הסמוכה לל"ג בעומר זה סיפור יקר", הזכרתי לו, נזכרת במחירים ששמעתי אשתקד, גבוהים לפי כל קנה מידה.
"אני מתפלל לה' שימלא את רצוני זה בצורה הטובה ביותר שיכולה להיות". תפילה הייתה בקולו, לצד אמונה יוקדת.
ההסכם בינינו היה ברור: הוא מתפלל, מאמין ובוטח, אני מתיישבת ומחייגת. לקחתי רשימת טלפונים של דירות מירוניות שאספנו במהלך השנים. התחלתי במושב הסמוך. לא היו לי ציפיות רבות; קורת גג לשמונה נפשות, מקום סביר להניח את הראש למשך שלושה לילות – ליל חמישי, ליל שישי ושבת קודש. המחירים שהושמעו באוזניי איימו לקרוע את קו הטלפון. חמש מאות שקלים ואפילו אלף למיטה היו רק ההתחלה. "לא מתאים לנו, תודה", השבתי שוב ושוב.
הטלפונים נמשכו על פני שבוע שלם. ל"ג בעומר כבר נראה מעבר לאופק. "יש בקשות שהן מחוץ לדרך הטבע", אמרתי. צר היה לי לכבות את האש היוקדת בעיניו, אישו של ר' שמעון.
והאש סירבה להיכבות.
"ה' ייתן לנו. אני מאמין. הכי טוב שיכול להיות!" אמר, מרים עיניים למעלה. "שני טלפונים נוספים וסגרנו, בסדר?"
הסכמתי, משכנעת את ליבי להצטרף לאמונת הבוטח ולשלוותו. המשכתי לרפרף על פני הרשימה. "אם ה' יכול לתת לנו הכול, למה להרחיק נדוד עד ליישובים שכנים? למה לא לנסות בתוך הכפר עצמו?" הרמתי טלפון חושש לאחת המשפחות בעלות הצימרים המוכרות בכפר מירון. "תפוס", השיבה לי האישה שמעבר לקו, "מל"ג בעומר הקודם", לימדה אותי בינה. בלי לחשב סיכויי הצלחה עברתי לטלפון הבא, האחרון ברשימה.
המשפחה הזו, נקרא לה עסיס, קרובה ממש לציון הרשב"י. סמוכה למפעלי 'שזיפרון' הידועים, מרחק שבע דקות לציון. הצימרים שלה תפוסים בוודאות מלפני שלוש שנים, על ידי פילנתרופים שמסוגלים לעמוד במחיר, צעקו קולות בליבי. לא האזנתי להם, מחייגת במתינות את המספר הצפוני. ה' יכול לתת לנו, הכול שלו.
"שלום" נעים ענה לי מעבר לשפופרת. "אולי מאוחר מדי", אמרתי, "אנחנו מחפשים דירה לל"ג בעומר הקרוב". חיכיתי לשלילה מהירה; היא טרם הגיעה, וזה נתן לי כוח להמשיך. "אנחנו שמונה נפשות בלי עין רעה. אולי פנויה לכם דירה לשלושה לילות – חמישי, שישי, שבת?"
"יש לנו כמה דירות", ענתה גברת עסיס מעבר לקו, "אחת מהן דווקא ריקה עדיין. נחמדה מאוד. יש בה שמונה מיטות". ליבי החסיר פעימה לקראת השאלה הבאה. עכשיו יהיה האות. "ומה המחיר?" התכוננתי לסכום בן חמש ספרות. "אלפיים שקלים", ענתה האישה בשלווה.
"אלפיים – לשמונה מיטות?"
"אלפיים לשמונה המיטות ביחד".
"אלפיים – לשלשה לילות?" ביקשתי לוודא.
"אלפיים לשלושה לילות, כפול שמונה מיטות".
נשמתי עמוק. "אנחנו רוצים גם לאכול שם… יש פלטה חשמלית? שולחן וכיסאות?"
"יש שולחן ויש כיסאות, יש מפה לבנה ויש גם פלטה ומחם. הכול יש, גברת. הכול מחכה לכם, רק תגידי לי אם את רוצה לסגור".
"אני… כבר אחזור אלייך. בתוך דקה ממש", ניתקתי את הטלפון וידיי רועדות קלות. חייגתי מהר אל חמותי האמורה להצטרף אלינו למסע. "אלפיים לשלושה לילות, שמונה נפשות – זה מחיר לא הגיוני. תנסי לוודא שאין כאן עוקץ כלשהו", חמותי אמרה. "אבל קודם כול תגידי לה כן! תמיד יהיה מישהו שירצה את הדירה, גם אם נבטל".
חזרתי מיידית, וגב' עסיס השיבה מייד לצלצולי, כאילו המתינה לטלפון ממני. "אני רוצה לסגור", אמרתי במהירות, שמא יקדימני אחר. "בסדר".
"רק רציתי לוודא – יש לכם עריסה לתינוק?"
"יש".
"וזה כלול במחיר – אלפיים שקלים?"
"כלול במחיר, גברת".
"סיכמנו על שמונה מיטות, שלושה לילות, כולל פלטה ומחם ועריסה לתינוק במחיר אלפיים שקלים", אמרתי במנגינה של זיכרון דברים. "אני מכינה צ'ק ברגעים אלו ושולחת צילום בפקס. עוד היום יצא אלייך הצ'ק בדואר", אמרתי לה. "ואת רושמת אותנו לל"ג בעומר הזה. משפחת לבנטל. שמונה נפשות".
"שלושה לילות, כולל פלטה, מחם ועריסה", המשיכה אותי גב' עסיס בחיוך קל, "הכול בסדר, גב' לבנטל, תהיי רגועה".
חיוך האיר את פניו של בעלי, כששמע את הבשורה. "זה לא ייאמן", אמרתי, "נס ממש".
אבל בעלי לא היה מופתע. "ה' יכול הכול. ביקשתי והאמנתי כל כך. והוא נותן.
הדפים בלוח ספירת העומר נתלשו זה אחר זה. היום הגדול הציץ אלינו מעבר לפינה, ואני התחלתי להתכונן למבצע. לארוז מזוודות לשלושה ימים לכל המשפחה, כל הפריטים הקטנים והגדולים שנצטרך לקחת, רשימות, מזוודות. לבשל, לארוז בניילון נצמד ולהקפיא. רשימות, רשימות. חשש קל ליווה את המבצע. "הנסיעה למירון אינה פשוטה", הרהרתי בקול, "כל שכן כשמדובר במשפחה עם ילדים קטנים. העומס באוטובוסים, המעבר לחניון ומשם לשאטלים. שה' ייתן לי כוח".
"בואי נתפלל גם על זה", בעלי שמע את הרהוריי. "נתפלל שהנסיעה תעבור בצורה הכי טובה, נוחה וחלקה. אנחנו ילדים שלו. אפשר לבקש על הכול".
פתחתי מזוודה שלישית. "תעזור לי", לחשתי בלי קול בין החולצות והמשחקים, "אני מסתחררת קצת מהמבצע הזה… אני רוצה ליהנות ממנו בגוף ובנפש. תן לנו נסיעה טובה".
ערב ל"ג בעומר. יצאנו מביתנו בשכונת הבוכרים לכיוון תחנת האיסוף בשומרי אמונים בירושלים. המזוודות כבדות, ואנחנו מתנהלים לאיטנו. מיוזעים מגיעים לתחנה. "תהיה לנו נסיעה טובה, הטובה ביותר שיכולה להיות", ממשיך בעלי לשנן. האוטובוסים מרחוק, ולפני האוטובוסים אנחנו מגלים משהו.
יהודי עומד נשען על טנדר. רואה אותנו ומתקרב אל בעלי בצליעה קלה.
"אתם – לרבי שמעון?" הוא שואל.
"כן", בעלי מצביע, "האוטובוס מחכה".
"יש לי טנדר נכים". איציק קראו לו. "אני מחפש משפחה נחמדה שתיסע איתי ותכסה את מחיר הדלק. אני רוצה להגיע לרבי שמעון, ואין לי דלק".
השיירה נעצרת. "מה מחיר הדלק?" בעלי שואל. איציק נוקב במחיר המדויק שהוכן אצלנו לצורך הנסיעה באוטובוס. הוא נכנס איתו לשיחה קלה, וידא שרישיון הנהיגה שלו בסדר, שהטנדר גדול מספיק להכין את כולנו ואת פקלאותינו, שהוא מכיר את הדרך היטב ו-הופ, כולנו למעלה, בטנדר גדול ונוח, ממוזג, כיסא מכובד לכל אחד מאיתנו, חגורת בטיחות ושירי מירון מתנגנים ברקע.
הנסיעה עוברת בנעימים. הילדים מנמנמים קלות, ואני מרוכזת בנופי ארצנו היפה. הם מתחלפים בחלון לצידי בלי שום עיכוב. מרגישה שמישהו סלל לנו את הדרך. בתחתית הר מירון המתנשא עמדו שוטרי תנועה וכיוונו את דרכנו אל החניון. שוטר חמור סבר תחב ראש אל הטנדר. ראה את השלט 'רכב נכים', ומייד הפטיר: "בל"ג בעומר אין פרוטקציה לנכים. כאן עד הסוף נמצא חניון השאטלים. תחנה שם, ורכב של 'עזר מציון' יבוא לקחת אותך. הנוסעים שלך יעברו לשאטלים הרגילים. נסיעה טובה!"
"לא נורא, הכול לטובה", אמר איציק. "כנראה פטור בלי כלום אי אפשר", לחשתי אני אל ליבי. וכי מה חשבת, להגיע לר' שמעון כמו נסיכה?
נשמתי עמוק. להוציא את שיירת המזוודות. לחפש שאטל מתאים ולהיסחב בו עם הכבודה. מעייף קצת – הרבה. לא נורא.
"אני לא מוצא את החניון", אמר איציק. "הופ! חזרנו לכביש הראשי! הנה השוטרים! תגידו איתי ביחד: ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו!"
זו סגולה ידועה, והשוטרים, באורח פלא, נעשים עסוקים ברכב חונה מהעבר השני של הכביש. שוטר אחד נשאר שם. מציץ פנימה, רואה את השלט "רכב נכים", פניו מתרככות והוא שולח יד קלילה לכיוון מעלה ההר. הטנדר שלנו מחליק הלאה, אל מרומי הר מירון. שערי הכפר כבר נראים מרחוק, מנוקדים בעומס בלתי אפשרי של אנשים ומספר ניידות משטרה. הלב שלנו דופק בקצב מהיר. "ה' הוא האלוקים!" איציק צועק. "אין עוד מלבדו! אין עוד מלבדו!" ניידות משטרה מהבהבות, כולן ריקות. השוטרים כולם מגויסים לשערורייה שמתרחשת בצד השני של השער. הטנדר של איציק מחליק אל שער כפר מירון. שוטר אחד מזדעק ומגיע. פניו אדומות. "הי, אתה! אף אחד אינו מגיע עד השער ביום ל"ג בעומר! איך הגעת עד לכאן???"
"לא יודע, נתנו לי", איציק מעמיד פני תם. "אני רכב נכה".
"אין פרוטקציה לנכים היום, בדרך כלל!" השוטר התעצבן. "תעשה פרסה ותחזור לחניון מיידית".
"אדון שוטר", איציק הוציא יד וליטף לו את הכתף, "אתה יודע למה אנחנו באים למירון, כן? אנחנו באים להתפלל אצל רבי שמעון! זה לא דבר פשוט. רואים ישועות גדולות. נעשה הסכם, אדון שוטר? תן לי את השם שלך, וכולנו נתפלל עליך אצל רבי שמעון, ואתה תחליק לנו את הדרך".
פניו של השוטר התרככו בבת אחת. "קוראים לי שמעון בן מסעודה, ואני לא יודע למה אני עושה לכם את זה", הוא החווה בידיו לכיוון כפר מירון. "שמעון בן מסעודה, יישר כוח! נתפלל עליך אצל רבי שמעון לכל הישועות!" איציק הרים את קולו, ורגע לפני שיתעוררו שאר השוטרים מצאנו את עצמנו בחניון של משפחת עסיס, סמוך למפתן הדלת. דירה חמודה המתינה לנו. פרקנו את המשאות שלא עברו שום טלטולי דרכים, וליבנו עולה על גדותיו.
אני משתפת אתכם בסיפור הזה, לא כדי שתלמדו להתחכם על השוטרים, אלא כדי שתזכרו כולם ותמיד: הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו. הוא רוצה אותנו קרובים אליו, ואם רק נבקש ונאמין, נזכה גם להתענג בתפנוקים.