מיד כאשר הגיעה המשאית הכבדה אל הבניין, ופרקה את מטענם העתיק של בני הזוג, הציצו עיניה הגדולות של שושנה מבין חרכי התריס, הציצו ורקמו תוכנית.
כעבור שעה קלה נשמעות דפיקות – שאינן עדינות במיוחד, בדלת הפלדלת של דירת הדיירים החדשים.
רייזל פותחת את דלתה לרווחה, רואה את הצעירה העומדת מולה, חיוך רחב מדי על פניה ומגש עוגה בידיה. והיא אינה מזהה בה כוונות נסתרות. מחייכת אליה בטוב לב ומזמינה אותה בתנועה רחבה – פנימה. אל הבית גדוש הארגזים.
הצעירה מתמקמת בנוחות על הספה, ומושיטה את ידה אל רייזל: "שלום עליכם! אתם באים מירושלים? מרגישים! הבאתם עימכם ניחוח ירושלמי, ניחוח של קדושה!" מצטחקת שושנה. "אז באתם לשנות אוירה, מה? שיהיה לכם יישוב טוב, שתראו בבית הזה עוד הרבה שנים טובות. ו… ודאי את רוצה להכיר את הבניין." מחייכת זו בפרץ של נדיבות, "קודם כל תזכרי אותנו – אני שושנה מעייני. תמיד אשמח להלוות לכם ביצים, שמרים או כל דבר אחר שיחסר…" שוב מצטלצל צחוקה בקולניות חסרת חן. "ואני גרה בקומה הרביעית, ממש מעליכם.
וממולכם," ממשיכה זו ומפרטת חינם אין כסף, "גרה משפחת קנצוקר". כאן יורד קולה לאוקטאבה נמוכה יותר, כמלחשת סוד: "קנצוקר אלו, חפצו מזמן להרחיב את דירתם, ואנו בשום פנים ואופן לא נתנו להם רשות על כך. היה לא תהיה! היודעת את כמה לכלוך, כמה אבק וכמה חוסר שלווה מביאים איתם השיפוצים בעיסקת חבילה? כמה רעש ואנדרלמוסיה, כמה!
אני חוזרת וטוענת באזני השכנה הזו כי לא יתכן הדבר. ויש לי תחושה כי טענתי נופלת על אוזניים ערלות.
רציתי ממך טובה". לוקחת שושנה נשימה עמוקה ועיני רייזל מתרחבות. "את, כשכנה שאינה צעירה אשר באה זה עתה לגור בבניננו, יכולה לטעון כי השיפוצים יפריעו לשנתכם ולמנוחת נפשכם, ואני מאמינה כי השיפוצים אכן מאד יפריעו למנוחתכם". רייזל מהנהנת. עיניה הטובות נמלאות בצער. היא מודה לשושנה לא לפני שביררה אצלה היכן בדיוק היא דירתה של נעמי קנצוקר. והן נפרדות.
מרימה רייזל את שבעים שנותיה מן הספה המהוהה, משוחחת עם מנדל מה שמשוחחת ופונה אל הדלת.
היא – רקמה כבר תוכנית.
דפיקות עדינות נשמעות בבית קנצוקר. נעמי מפלסת את דרכה בינות למיטות ולמזרנים הפרוסים על כל מרצפת, ומגיעה אל הדלת.
רייזל מושיטה לה את ידה: "שלום. שמי רייזל גרין ואני דיירת חדשה כאן בבנין. באנו מירושלים עיר הקודש להכיר עוד דלת אמות בארץ ישראל…" מחייכת בטוב לב, והבעה של חוסר נעימות עולה על פניה של נעמי. "הייתי שמחה להכניס אותך, לארח אותך בכבוד על איזו כורסא נוחה או ספה… אך אין לי היכן. בכל פינה ישנים הילדים, גם ספת הסלון תפוסה".
תוי פניה של רייזל מקשיבים באלם. "כמה יש לך, בלי עין הרע וכן ירבו?"
"עשרה, חמש בנות וחמישה בנים, שיהיו בריאים…"
"כולם עוד בבית? כלומר… עדיין לא התחלתם במסע חיתון הילדים?"
נעמי מצטחקת. "הגדול בין שלוש עשרה".
"וכמה חדרים לכם בבית?"
"שניים וחצי". נעמי נבוכה. האישה הטובה שמולה עומדת, ורגליה אינן צעירות. והיא, ככה היא מארחת אותה? וכי יש ברירה בידיה?
רייזל אינה מרגישה את כאב הרגליים. הצפיפות אצל קנצוקר כואבת לה יותר.
"אם הבנתי נכון, אתם שנים עשר נפשות בלי עין הרע וכן ירבו! ואיך מסתדרים? היכן כולם ישנים, אוכלים, חיים, נושמים?"
נעמי נאנחת, ופורשת ידיה לצדדים. "אכן לא קל לנו. כלל לא קל. אף במטבח ישנים ילדים, אנו אוכלים בתורנות, שותים בתורנות ואף נושמים בתורנות"…. חיוך אירוני ועייף עולה על פניה.
"אוי וויי צו מיר! ככה מצטופפים בזמנים שלנו? שתיים עשרה נפשות בשניים וחצי חדרים? ואין לכם איזו אופציה להרחבה?"
"היתה איזו אופציה" מניפה הקנצוקרית את ידה בביטול, "כיום היא כבר איננה".
"מה זאת אומרת? אם הבעיה היא כספית – נוכל לעזור לכם. יש לנו גמ"ח כספים בבית. שהעניין הכספי לא יעכב אתכם. אני חושבת שחשוב מאד כאן שפוץ, ממש וויכטיג! לבריאות שלך ושל הילדים. את נראית כל כך עייפה מן הצפיפות הזאת!"
נעמי מהנהנת וראשה כבד. "הבעיה אינה הכספית, כלומר… לא רק. עם הכסף היינו איכשהו מסתדרים. אך הבנתי כי השכנים למעלה אינם מסכימים, הם מתנגדים לכך נמרצות – ובעיקר אם המשפחה, היא טוענת שרעש וקידוחים מוציאים אותה מדעתה…
הורדנו את הרעיון הזה מן הפרק".
"מי מתנגד, שושנה? אני כבר אסתדר איתה. הספקנו להתיידד, את יודעת? אבל שוב אומר לך, מהרי להסדיר את העניין הכספי, אמרי לבעלך שירד אלינו, עוד הערב, וימלא טופס הלוואה אצל הגמ"ח שלנו, זה חשוב, גאר וויכטיג!".
נעמי מהנהנת בתנועה אלכסונית לא ברורה, רייזל מתיקה את רגליה הכואבות ממפתן הדלת וחוזרת אל ביתה. השעה מתאחרת, יום לא קל עבר עליה, בדרך כלל היא כבר עולה על יצועה בשעה הזו, אך עכשיו – אי אפשר. ענייני השעה בוערים יותר.
היא משוחחת עם מנדל מה שמשוחחת. והוא, כתמיד, בדעה אחידה עם אשת החייל.
שוב מתרוממות עצמותיה הכואבות מן הישיבה הקצרה על הספה, ועולות בזריזות שאינה אופיינית לגיל – אל בית משפחת מעייני.
היא דופקת בעדינות על הדלת, שושנה פותחת מיד.
בראותה את רייזל מתרחבות עיניה. האם היא הצליחה 'במשימה'?
רייזל מחייכת את חיוכה המתוק, שאין בו מאום מן הרוע.
"באתי לביקור גומלין… אפשר להיכנס?"
שושנה מחווה ביד רחבה סביבה: "בכל הכבוד! בואי התיישבי. להכין לך כוס תה?"
שפתיה של רייזל אכן צחיחות, היא אינה זוכרת אם שתתה היום. "אשמח, תודה, את אישה טובה! חצי כפית סוכר, אם אפשר".
הן יושבות בניחותא, רייזל לוגמת באיטיות. עיניה משוטטות על הסלון הנאה, הנקי והשקט.
"תגידי לי שושנה, כמה ילדים יש לך, בלי עין הרע וכן ירבו?"
"יש לי שלושה ילדים, שניים מהם נישאו ברוך השם, והשלישי בישיבה…"
"זאלן זיי זיין גיזונט – שיהיו בריאים כולם, תראו מהם רק נחת בעזרת השם!"
"אמן".
"וכמה חדרים לכם בבית?"
פניה מעלות סומק כעלי השושנה, "שניים וחצי שהורחבו לשלוש".
כעת עולה הסומק גם בפניה של רייזל, ולא רק כי שמה – הוא תרגום מדוייק לזה של שושנה…
"אני רוצה לומר לך דבר מה, שכנה יקרה. כבר אינני צעירה, ראיתי דבר או שניים בחיי, אני יודעת כי כל אחד באשר הוא – זקוק לרחמי שמים. בלי רחמים – עלולים חיינו להיות מרים מאד חלילה. ואמרו חכמינו כי אדם שמרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמיים, ואם לא – ביטערע רחמנות עליו".
"טוב, טוב". נבהלת שושנה, "אינני אומרת כלום… כי אכן, כולנו זקוקים לרחמי שמיים".
"ואינך חושבת", ממשיכה רייזל ומצליפה בה, "כי מן היושר היה, לו נתנו לשכנה קנצוקר חלק מן הדירות שלנו?! המשפחה הזו מרכיבה שניים עשר נפשות, אשר מצטופפות נעבאך על שתי מרצפות, שניים וחצי חדרים! חשבת פעם כיצד הם אוכלים, שותים, נושמים?"
שושנה בושה להודות, הן רייזל אמרה כי היא אישה טובה… אך היא – מעולם לא חשבה.
וכי מה היא רוצה… שנתן לה במתנה חדר מן הדירה שלנו? זה לא מעשי… הנשואים שלנו באים מפעם לפעם ואנחנו לא רוטשילד. רייזל קוראת את מחשבותיה:
"איני אומרת כי עלייך לתרום לה חלק מדירתך, רק חשבתי לעצמי שהיה ראוי לו עשינו כך… הרי שכנים אנחנו, גרים באותו הבניין. איך אפשר להתעלם מן המצוקה הזו, חמשה מטר לידינו? ס'איז דאך 'נוירא ואויום' הצפיפות הזו!"
שושנה מבינה את הכיוון, עייפה אותה השכנה הבלתי נלאית הזו, ורק היום הן הכירו…
"ו… מה אני יכולה לעשות בנידון?" שואל קולה הרפה.
"קודם כל נעלה אליה, נשתה עימה לחיים לרגל חתימת השכנים לאישור הרחבת הדירה, אחר כך נעזור לה בהשגת מקורות מימון. לנו יש גמ"ח כספים בבית, כבר קבלתי את אישור בעלי, ושלחתי את בעלה שירד אלי, ויחתום על טופס בקשת הלואה.
אך הלוואה אחת לא תספיק להם. אנו חייבות להתגייס, לחפש ולמצוא הלוואות נוספות. נעשה מאוחר, נעלה אל נעמי?"
"וכי יש לי ברירה איתך?" נאנחת שושנה בעייפות, ומרגישה זקנה מרייזל בעשור.
עולות שתיהן אל בית קנצוקר, לא לפני ששושנה הוציאה בקבוק ליקר מן המזווה במטבח.
באמצע גרם המדרגות, נזכרת רייזל כי אין לנעמי היכן לארח אותן, בעצם.
ממשיכות השתיים לעלות, דופקת ידה של רייזל בעדינות, ושל שושנה במבוכה.
פותחת נעמי את דלתה לרווחה,
ומתיישבות שלושתן על גרם המדרגות: רייזל עם שמונים שנותיה, שושנה בגיל הארבעים ונעמי בת השלושים וחמש , הן ושלש כוסיות ליקר.
"לחיים! לחיים לבניה החדשה, כמה הרחיב השם גבולינו!" מכריזה רייזל בחיוך.
ומששתו לחיים ולחצו ידיים, הוטב לה. כעת היא יכולה לעלות על יצועה.
(מבוסס על ספור אמיתי אשר סופר מפי המגיד ר' ראובן קרלנשטיין שליט"א)
