"הם ישבו מסביב לשולחן" סיפר סבא, ונשען על כרית ההסבה הלבנה, "נגמרו המצות והמרור, המרק התקרר מזמן, גם טעם האפיקומן נגמר, ובכל זאת הם עדיין ישבו, ועדיין סיפרו ביציאת מצרים".
שוקי הקשיב לסיפור של סבא בעיניים גדולות. "הם לא שמו לב איך נעלמו הכוכבים והשמש עלתה לשמים. הם לא פיהקו ולא היו עייפים. לא שמו לב שהגיע הבוקר, עד שבאו התלמידים, דפקו להם בחלון ואמרו: רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית".
שוקי עצם את עיניו. איך הם הצליחו, הצדיקים האלה, להיות ערים כל כך הרבה זמן, לספר לספר ולספר? מה יש לספר כל כך הרבה ביציאת מצרים? הם בטח דמיינו כאילו הם שם, בתוך כל הסיפור של המכות הכואבות. הם בטח ראו בדמיון שלהם, איך משליכים את התינוקות שלהם לנילוס, וממש הרגישו את המכות של המצרי הרשע.
סבא המשיך לספר את ההגדה, שוקי המשיך להקשיב, והמחשבות שלו נשארו שם, עם החכמים בבני ברק שלא הלכו לישון.
מוישי אמר לו פעם, שמי שער כל ליל פסח ומספר ביציאת מצרים, זוכה לראות את אליהו הנביא.
הוא רוצה לראות את אליהו הנביא! בכל שנה הוא פותח לו את הדלת, העיניים שלו מחפשות אותו בכל חדר המדרגות, ולא מצליחות למצוא כלום. בכל שנה הוא מתאכזב מחדש. אולי השנה, כשיגיע שפוך חמתך, הוא יראה אותו?
סבא המשיך לספר את ההגדה, שוקי הקשיב מרותק לסיפורי המכות שסבא סיפר, כמה טוב שהוא התיישב השנה ליד אבא וסבא, והוא מצליח לשמוע הכל כל כך טוב! אחר כך בירכו כולם המוציא ועל אכילת מצה, ואכלו בשתיקה את הכזית הראשון. שוקי נהנה לשמוע את המצות הקדושות מתפצפצות לו בין השיניים, ואפילו שהן עשויות רק מקמח ומים, היה להן טעם גן עדן. אולי זה בגלל שהוא חיכה להן שנה שלמה?
אפילו החרוסת הייתה טעימה לו. שוקי עזר לאמא ולבנות לפנות את גביעי היין הריקים מהשולחן, הייתה סעודה יפה עם זמירות יפות עוד יותר, והגיע תורה של הכוס הרביעית.
אחרי שכולם מזגו זה לזה כוסות של מיץ ענבים, אמר אבא שהגיע תורו של כוסו של אליהו. שוקי התרגש. היד של סבא רעדה כשהוא מזג מיץ ענבים אל תוך גביע הכסף הגבוה, ודאי גם הוא התרגש מאד.
שוקי שתה את הכוס הרביעית, ולא הוריד את העיניים מהכוס הגבוהה של אליהו הנביא. אולי עכשיו היא תתרוקן מעט?
"שפוך חמתך!" הכריז סבא. מוישי רצה להתרומם. שוקי התרומם גם הוא. "אני רוצה לפתוח את הדלת לאליהו הנביא!" ביקש שוקי ובעיניו תחנונים. "תלכו שניכם", אמר אבא. שוקי התקרב אל הדלת בצעדי ריצה. הוא פתח אותה יחד עם מוישי. יצא החוצה אל חדר המדרגות, וחיפש. חיפש מאחורי ארון החשמל, בצד השני של העגלה המקופלת, ומאחורי הדלת. אולי הוא מסתתר שם, מחופש לעני? חדר המדרגות היה חשוך ושקט, ולא, איש לא היה שם.
"שוקי!" הקול של מוישי קרא לו. "נרדמת שם?"
"לא, לא נרדמתי" שוקי הסמיק, וחזר מאוכזב אל השולחן. "שפוך חמתך אל הגויים" הוא אמר בכוונה יחד עם כולם. אחר כך אמרו כולם את ההלל בשירה ובזמרה, הקול הדק של שוקי ניסה לגרש לו את האכזבה מהלב. העיניים, המשיכו לעקוב אחרי הכוס הגבוהה, של אליהו הנביא, והאוזניים, הקשיבו כל הזמן אל הדלת.
ליל הסדר היפה בא אל סיומו. אמא והבנות פינו את השולחן, "מה השעה עכשיו?" שאל שוקי את מוישי. "שלש וחצי" אמרה לו שרה'לה, והמילים שלה נבלעו בתוך פיהוק גדול. "לילה טוב!" אמרה אמא ונכנסה גם היא אל החדר.
ובסלון נשאר שוקי לבד.
איך הוא יכול ללכת לישון, בלילה כל כך גדול? אם החכמים יכלו להיות ערים כל הלילה, הוא יכול לפחות לנסות.
שוקי עצר את הפיהוק שלו ונעמד ליד ארון הספרים. הוא רוצה לספר ביציאת מצרים, ואין לו למי. אולי הוא יקרא בחומש? הפרשיות של חומש שמות, מספרות על יציאת מצרים. שוקי פתח את ארון הספרים. העיניים שלו היו מטושטשות ועייפות, ובכל זאת הוא הצליח למצוא חומש שמות עם אותיות גדולות.
פתח שוקי את החומש על השולחן ולא הצליח לעצור את הפיהוק שלו. הסתכל מהחלון, השמים היו שחורים ומליון כוכבים נצנצו בהם. עוד מעט, ממש עוד מעט, יעלמו הכוכבים והשמש תעלה לשמים. והוא, שוקי, יזכה לספר ביציאת מצרים כל הלילה, כמו הצדיקים ההם מבני ברק!
שוקי קרא בחומש, בשקט הוא אמר את הפסוקים, כדי שלא להעיר אף אחד. ובלי להרגיש, נפל לו הראש לאט לאט—
"הי, תזהר!" הוא שמע לידו קול. "תיזהר שהראש שלך לא ייפול לייאור! הוא מלא בדם".
"איכס!" שוקי הסתכל ביאור, הוא היה אדום לגמרי ומלא בריח לא נעים. הדגים המתים נפלטו ליד הרגליים שלו. שוקי קפץ אחורנית. לידו עמד מוישי וצחק.
"אני צמא! כל כך צמא!" שמע שוקי ילד אחד, עם תלתלים שחורים כהים ופנים של גוי. הגוי הקטן התקרב אליו ביד מושטת. "אתה מסכים למכור לי כוס אחת של מים?" שוקי צחק. ממתי הוא מוכר מים? "מה אכפת לך?" שאל אותו הגוי הקטן ודחף לו ליד שטר צהוב ומוזר. שוקי בחן את השטר, ואת כתב החרטומים שעליו. איזה שטרות כסף מוזרים יש במצרים!
"אם אתה כל כך רוצה" הוא אמר, מילא לו כוס מים מתוך היאור האדום, ואופסה, ביד של שוקי הפך הנוזל ההוא למים צלולים. השייגץ שתה את כל הכוס בשלוק אחד, ופתאום קפץ משהו על התלתלים השחורים שלו. הילד הרים את הראש שלו, בבת אחת.
"מה זה היה?" הוא שאל את שוקי, מבוהל.
"סתם צפרדע אחת, נחמדה" אמר מוישי מאחוריו, והצחוק שלו התגלגל אל תוך היאור. "הי את!" צעק הגוי המתולתל, והתחיל לזרוק את החגורה שלו לכיוון הצפרדע. "מה את רוצה ממני! לא מספיק הדם שממלא לנו את כל הייאור? מה את קופצת לי שוב על הראש?" הצפרדע הסתכלה לגוי בעיניים ולא נבהלה. החגורה שלו הרביצה בה. "יו!" התלהב שוקי. "על כל מכה שהוא נותן לה, יוצאות עוד מאה צפרדעים!" הן התפזרו מסביב, כרכרו על המצרי הקטן ועל כל החברים שלו, ולא גמרו להרעיש.
משהו דגדג את הצוואר של שוקי. יכול להיות שגם עליו קפצה צפרדע?
הוא פתח את העיניים, מבולבל.
אבא עמד מאחוריו, מחייך. "ר' יהושע!" הוא אמר. "הגיע זמן קריאת שמע של שחרית!".
שוקי הסתכל בחלון. הכוכבים נעלמו, ושמש יפה זרחה בשמיים. הוא פיהק פיהוק גדול ואמר לאבא: "אני כל כך עייף! כל הלילה עסקתי ביציאת מצרים!".
