בנות הכתה כולן עלו כבר מזמן על הרכבת ונסעו. אחת אחרי השנייה עצרו בתחנה לקבל חבילה ורודה או תכולה והמשיכו במסע של מוצצים, ומטרנות, וגמילה וחינוך וטיולים אל הגינה ואל הפעוטון ואל טיפת החלב.
חלק מהן זכו לגזוז את שערות בניהן שמלאו להם שלש.
נושאי השיחה במפגשים שלנו, שהלכו והתדלדלו יחד עם החתונות שהתרחשו במרחק הולך וגדל זו מזו, נסבו בדרך הטבע סביב משרות ועבודתן של נשים עובדות – אובדות. עיסוקו של הבעל והיחסים עם החמות או השכנות או הגיסות בעיר המתפתחת.
הייתי נחמדה לכולן והחיוך היה גדול, מפרגן להן את כל הטוב ומתעניין בחיים המרתקים שלהן.
אבל הייתי בצד.
אחר כך פסקו המפגשים לגמרי והשקעתי את כל כולי בגן שבו עבדתי.
יום אחד חפרו גיטי ודיתי מנהרות בתוך גבעה של חול בחצר הגן, ובינתיים העבירו רשמים על הגננת שושנה. כלומר – עלי הקטנה.
"הכי אני אוהבת את הגננת סוסנה, בגלל ס – יס לה הכי הרבה סבלנות" אבחונה של דיתי.
"מה החכמה!" השיבה לה גיטי במבט מזלזל שהציץ בי, לראות אם אני שומעת. עשיתי עצמי עסוקה בהסתכלות מרותקת אחר מעוף הציפור בשמים וגיטי שוכנעה שהיא יכולה להמשיך לדבר חפשי.
זה היופי בקטנות המתוקות האלה. אין להן מחיצות שמעיבות על האמת הפנימית שנמצאת להן בתוך הבטן.
"זו לא חכמה בכלל!" התיזה גיטי. "זה בגלל שאין לה אבא (אוי!) שהיא צריכה להכין לו ארוחות ולכבס לו את המגבעת. ואין לה גם ילדים שמעירים אותה באמצע הלילה כי הם רוצים בקבוק או כואבת להם האוזן או השיניים או הבטן או שהם צריכים דחוף שירותים או שמיכה". גיטי התנשמה עמוק אחרי הנאום הארוך. הציצה שוב לראות אם אני מקשיבה לניתוח האופי המחמיא ומשראתה שאני בוחנת בשימת לב את הר הסיני שמלכי ושולמית בנו עכשיו, נרגעה.
ואני המשכתי להקשיב רוב קשב בשתי אוזניי.
"את מדברת סטויות!" השיבה לה דיתי וגיחכה, תוך סיבוב האצבע סביב הרקה. "מה את לא יודעת שמגבעת של אבא לא מכבסים?? וחוצמיזה, לגננת סוסנה יש כן אבא. אמא שלי אמרה לי. והשער שלה – זה פאה!"
קמטים נחרשו בפנים של גיטי. "לא יכול להיות, ולא יכול להיות! כי היא לא התחתנה עוד ואף פעם לא הייתה כלה! וילדים – בטוח שאין לה!"
"ולכן יש לה כל כך הרבה סבלנות להקסיב לי ולספר לנו סיפורים כל כך יפים?" נסתה דיתי לעכל. "כי אף אחד לא מפריע לה בבית והיא יכולה לנוח כמה שהיא רוצה?".
"חוזרים לגן, לאסוף את כל המשחקים!" הוריתי לילדות, קוטעת ביודעין את השיחה המתפלספת של צמד החברות. הרגשתי שאיני מסוגלת לשמוע יותר. המילים התמימות ונטולות המחיצות והמסכות דקרו אותי, אם כי החמיא לי לדעת שהן חושבות אותי לגננת סבלנית.
והדקירה שלהן לוותה אותי עד הביתה.
'אינך עושה מספיק בשביל לשנות את המצב הסטטי שלך, שושנה' אמרתי לעצמי, אמירה שהכאיבה לי יותר ממה שכאב עד עתה. 'את רגילה לחיים האלה, נכנסת לסדר יום קבוע ואפילו התפילות שלך הפכו לסטטיות'.
'מה אני יכולה לעשות?' שאל עצמי את עצמי. 'את כל התפילות כבר אמרתי, את כל הסגולות כבר ניסיתי. מול העיניים הכאובות של אמא אני חייבת לחייך. גם מול האחים והאחיות הנשואים דורשי טובתי. ומול ילדות הגן אין לי ברירה כי אם להיות במיטבי. וכי הן אשמות?'.
ועדיין המילים התמימות של גיטי דקרו בי. 'זה בגלל שאף אחד לא מפריע לה לנוח כמה שהיא רוצה'. דרכה לי על יבלת, הקטנטונת. ואפילו לא יודעת ששמעתי.
התיישבתי לנוח מהדקירות על ספת הסלון, כי הרי אף אחד לא מפריע לי לנוח כמה שאני רוצה. הכנתי לי קפה חזק ונטלתי את העיתון היומי ליד.
הפוליטיקה עניינה אותי מעט מאד. מזג האוויר עניין אותי כמו שמזג אוויר יכול לעניין.
מתחת הייתה שורה של מאורסים. השתדלתי לשמוח עם יחמיאל צווייג, זה שירד אצלנו מן הפרק רק לפני חודש, שזכה ובא בברית הנישואין עם אלמונית אחת, למרות שהלב שלי עטה מסכת אדישות.
העיקר שיש לי במה לתלות את העיניים העייפות שלי.
לגמתי לגימה נוספת מהקפה שהספיק להתקרר בינתיים.
מתחת לריבועי המאורסים היו ריבועים נוספים. העיניים עקבו אחרי המילים.
נא להשתתף באמירת תהלים. ביקשה כותרת כהה. אחר כך היו משבצות של שמות.
דוד בן יהושבע לרפואה שלמה. ישי בן סמדר מלכה לרפואה שלמה. שמעון בן חדווה לזווג הגון.
השם האחרון צד את עיני. נכון יותר – המילים הכתובות לצד השם: לזווג הגון.
נזכרתי בסגולה שטרם עשיתי. המתפלל בעד חברו.
אני הולכת לאמץ את השם הזה. להתפלל על האדם שעומד מאחוריו במשך ארבעים יום. לבקש עליו לא רק בת זוג טובה שתתאים לו, אלא גם חיים שמחים, מאושרים. חיים של שלום ושל מילוי השאיפות כולן. כל מה שהייתי רוצה לעצמי, אבקש בשביל השם האלמוני הזה.
תליתי אותו על לוח לבי.
התפללתי עליו כמו שאף פעם לא התפללתי.
"איך אני מחכה ליום שהגננת סוסנה תהיה כלה" שמעתי שוב את דיתי והפעם בפינת הבובות. "אפילו שאם היא תהיה כלה ויהיה לה אבא וילדים לא יהיה לה כל כך הרבה סבלנות אלינו?" שאלה אותה גיטי.
"אפילו!" הבטיחה דיתי וציפייה מתוקה הייתה בקולה.
גם בקולי.
זה היה בדיוק ביום הארבעים מאז תחילת תפילתי על שמעון בן חדווה. מאז שהתחלתי לבקש עליו יום יום שיהיה לו כל האושר שבעולם.
בגן רקדו לי הילדות עם זר גדול של בלונים. דיתי וגיטי מדדו אותי בעיניים נוצצות, מחפשות את השמלה הפורחת. הבטיחו להן שאני כלה.
"זה בגלל סהתפללתי עלייך!" צייצה לי דיתי במבט של ניצחון. "כן?" התלהבתי. מדדתי אותה במבט מרחף.
"מי המאושר?" שאלה אותי בתיה, חברתי לצוות שבאה להצטרף אל המעגל החובק.
"אחד בשם שמעון שיין. לאמא שלו קוראים חדווה" אמרתי לה. ברור שהשם הזה לא אמר לה כלום.
אבל לי הוא אמר – והרבה.
התפללתי עליו ארבעים יום. התפללתי עליו,
התפללתי על האושר שלי.