"אמא!!!" הקריאה הקפיצה אותי מהכורסא, ספר הקריאה נבהל ונפל, ספל הקפה התיז עליו כמה שפריצים. תפסתי אותו רגע לפני שהפך לז"ל.

"א מ א!!!" עוד כמה קולות הצטרפו למקהלה. הטון גרם לי לעטות על עצמי את השכפ"ץ השקוף שלי, המיועד לעתות חרום. שאלתי בפרצוף תמים של אמא מסורה שלא עוללה כל רע: כן מתוקים שלי, במה אוכל לעזור לכם?

"א מ א" הטון הלך והתפתל. מה אתם רוצים, חבורה תובענית שמיצתה את כל אפשרויות החופשה. דברו, אולי הבקשה שלכם לא קשה כל כך ליישום, בכלל?

"בכל הבתים…" הם התחילו ולבי החל להתנדנד. ידעתי מה הם יגידו, בטרם המשיך המשפט: בכל הבתים יש ארטיקים חופשי כל השבוע, בכל הבתים עושים בריכה כל יום, בכל הבתים נוסעים לים ונוסעים לאטרקציות ונוסעים ללונה פארק ונוסעים בכלל על בסיס יומיומי לכל מיני מקומות אטרקטיביים, בכל הבתים שוכרים צימר שורץ מקקים אי שם בצפון או בדרום, ומצטופפים עם מזוודה ומזרנים למשך שבוע ארוך מיוזע, בכל הבתים שמח, וחוגגים, וכיף.

בכל הבתים הימים האלה הם זמן נהדר לבילוי משפחתי, מכל הבתים עולים ניחוחות של עוגיות נאפות וידיים מתופפות, ואצלנו? כאן באה הפואנטה העצובה. אצלנו יש אמא אחת עצלה שמעדיפה לשקוע בכורסא ולקרוא, קצת לנוח, קצת לפטפט בטלפון, לזרום עם תכניית הפעילות של העיריה טובת הלב עם גיחות קלות לבריכה, ובינלבין לכבס ולשטוף כלים ולבשל לאנשים שחיים בבית הזה.

התקפלתי למול הטענות הצודקות, שנשמעו בינתיים רק באזני דמיוני. הגיע תורה של הטענה האמתית. "בכל הבתים" נשמתי עמוק. מה מבין רשימת הטענות הולך ליפול כעת על ראשי. "האמהות יוצאות לחופשה!!" אמרה בתיה את טענת המחץ. אה, הלב שלי חזר למקומו. "כל האמהות יוצאות לנוח. בקייטנת אמהות או אחיות או חברות". המשיכה החבורה אחריה. הנהנתי שוות נפש.

"אפילו אמא של זילבר יצאה!" שלפה מיכלי הוכחה. זה באמת פלא, כי דבר ידוע הוא, שתמר זילבר היא האשה הכי ביתית בשכונה. "אמא שלהם ארזה לעצמה מזוודה ענקית, הכניסה פנימה את כל הבגדים היפים שלה ונסעה לה, ליהנות".

"ומה היא עשתה עם הילדים שלה?" שאלתי מחולחלת. "הם הסתדרו נהדר, ואפילו אכלו אצלנו פעמיים צהריים, שכחת?" ספרה מירי וזיק מקנא ריצד בעיניה. אה, זכרון המטבח העליז, שאירח בנדיבות את ילדי זילבר, והפסטה המסולסלת שהתעופפה אל הפלורוסנט עם עוד כמה אלמנטים דביקים שנותרו במטבח לקישוט עד היום, עלו בבהירות מול עיני. הילדים נראו אז לא רע בכלל, נזכרתי, והעליצות שלהם הדביקה גם את ילדי שלי.

חזרתי להשען על הכורסא, נותנת לנשימת הרווחה להתפשט בכל איברי. הספר דופדף בחזרה אל המקום שעצרתי. ילדי המסורים! הם דואגים לי, בסך הכל. "אמא שלנו, אף פעם לא יצאת לחופשה!"

בכי רטוב בן שנה פרץ את האידיליה המשפחתית, טרקתי את ספר הקריאה, להתראות לך, יש לי כמה תפקידים חשובים, שאינם יוצאים לחופשה.

קמתי אל איצי, החלפתי את בגדיו שנרטבו ואצתי להכין לו בקבוק. "את רואה?" אמרה לי בתיה וכולם הנהנו. "כל הזמן את עובדת, אמא. כל השנה וגם בחופשה, את לא מפסיקה להתאמץ. את צריכה לצאת לחופשה!"

"נסתדר מצוין עם הקטנים" הבטיח לי שלוימי. "אפילו אמבטיות נעשה להם, ונסרק את השער במסרק סמיך, כמו שאת אוהבת". הנהנתי בחצי חיוך מבודח, שנראה היה להם כהודאה. "אז לאן תצאי, אמא?" ציפי דפדפה במידעון השכונתי ונפנפה בו מול עיני החופשות. היו שם כמה הצעות מפתות לנופשי נשים:

"יש את 'פניני הנופש' על חוף הכנרת, יש את 'אמהות בשביתה' על חוף ים סוף, יש את 'נפש טריה' על חוף ים המלח, ויש את 'נשימה לרווחה' במדבר יהודה. מה את בוחרת, אמא? מה הכי קורץ לך?"

"כלום" עניתי לה, בלי כל כוונה להעליב אף אחד מבין רשימת הנופש, אף אחד מהם לא באמת הצליח לגרות את חושי. "אני מעדיפה לנפוש אצלי בבית, במיטה הטובה והנוחה, עם ספר טוב וכוס קפה ומשב מרענן של מזגן".

"אבל מהחלון שלנו אין חוף ים, ואין בריכות ואטרקציות", הייתה אכזבה בקולם של הילדים, וברק עיניהם הועם.

ריחמתי עליהם. ילדים טובים, מה הם רוצים בסך הכל, לתת לאמא שלהם נופש. סיימתי לארגן את איצי, העפתי מבט כללי על הבית והוא לא מצא חן בעיני. את ספר הקריאה הנחתי על מדף גבוה, ונטלתי מטאטא בידי, נכונה לשוות לסלון צורה אנושית. בתיה חטפה לי את המקל מהיד והחלה מטאטאה במקומי, הם העבירו ביניהם מבט שלא הצלחתי לפענח. "היום את בחופשה!" הם עשו יד אחת נגדי. "שבי כאן על הספה" אמרה לי ציפי. "חכי, אנחנו הולכות להכין לך בית מלון בחדר שלך".

נו שוין. חזרתי אל הכורסה ואל הספר, אוזני מחודדות אל מעלליהם. פרק אחד הספקתי לקרוא, והם באו להזמינני כבוד אל בית המלון הביתי שלי. אפילו שטיח אל בד אדום הספיקו לפרוס למרגלותי. צעדתי מעדנות, המיטות היו מסודרות, מכוסות בכיסוי החגיגי של סוכות, הארונית מנוגבת מאבק ועליה העציצון שמיכלי הביאה הביתה לחג השבועות, שלשה פרחי פלסטיק מאובקים, אדום – ירוק – תכלת. מישהו דחס את החדר במטהר אויר. מיהרתי לפתוח את החלון, אחר שהתעטשתי חמש פעמים.

"כאן תנוחי היום, כמו שאת אוהבת" אמרה לי מירי בחיוך זורח. "ותזכרי אמא: את בבית מלון, ואנחנו החדרניות שלך, כן? אם את צריכה משהו, תצלצלי בפעמון". חיפשתי פעמון. בתיה הניחה על הארונית תוף מרים. "אולי עדיף שאצלצל אליכן מהטלפון הנייד?" הצעתי בסבר פנים יפות. מיכלי הגנה על תוף המרים שלה. "תדפקי עם התוף שלש דפיקות, אנחנו נשמע" היא הבטיחה.

נעליה של ציפי דשדשו מהמטבח, וכבר ניצבה במפתן החדר עם מגש עמוס כל טוב. כד החלב התנדנד בצורה מסוכנת, גם ספל הקפה והסוכר. קמתי לעזור לה לשאת את הכבודה, בתיה עצרה אותי. "היי אמא! את בחופש!" המגש הונח לצדי, הארונית צרה הייתה מהכיל. "מה למזוג לך?" כד המים החמים עמד בהכנעה בידיה של בתיה, רק מצפה לפקודתי. "עכשיו שתיתי קפה" נאלצתי לאכזב אותה. "בכלל, עוד לא צלצלתי בפעמון, מה אתן מביאות לי כל כך הרבה דברים? וחוץ מזה…"

"מה חוץ מזה?" החדרניות ניצבו דום בשורה, ממתינות לשמוע את מוצא פי. "איזה מן בית מלון זה!" עקמתי את פי. "כל כך הרבה חדרניות לאורחת אחת! ובכלל לא ביקשתי חדר פרטי, והתלבושת, באיזה בית מלון – חדרניות עובדות בלי תלבושת אחידה?"

"בזה את צודקת" הן ענו לי והתעופפו לחדרן, לא לפני שסגרו את הדלת כמעט עד הסוף, כדי שיוכלו לשמוע את דנדון הפעמון – כלומר תוף המרים. שלוימי הגיח בינתיים, כובע טבחים על ראשו וצלחת פורצלן בידיו. זינקתי אליו, לקחתי את הצלחת מידיו. פורצלן הוא דבר שביר. שלוימי התעקש לשאת אותה יחד איתי, עד לארונית המתפקעת מעומס. "יש כאן פרות חתוכים" אמר אדון טבח, מטיב את משקפי המגדלת על אפו. "הכל חתוך ושטוף ובדוק מתולעים". הסתכלתי על התערוכה הלחה שעמדה בשורות לא סמטריות, בתוך צלחת הפורצלן שנשטפה זה עתה. רק בצד, בפינה מוסתרת ובלתי נראית לעיניים ילדותיות, הייתה שארית קטנה מהטשולנט של שבת.

הטבח ניצב על עומדו כשומר ראש. "נו אמא, מתי את אוכלת את מה שהכנתי לך?" "עוד מעט", עניתי למבטו המאוכזב. "עכשיו אני שבעה מאד מאד. עוד מעט אוכל את כל הפרות האלה, בלי נדר. באמת תודה רבה, צדיק". הצדיק עטוי כובע הטבחים המשיך להמתין, מתי יבוא ה'עוד מעט' שאמא הבטיחה עליו, ואני חיכיתי שיזוז ויאפשר לי להבליע כמה חיתוכי פרות אמנותיים אל שרוולי, בלי שיבחין בכך.

בינתיים שבה חבורת החדרניות לבושה שחור לבן ועטוית פפיונים אדומים למשעי, הן נצבו מולי בשורה וקדו קלות. "עכשיו את רוצה כבר קפה?" שאלה מירי בדחיפות. "לא" עניתי, למול המים שהיו פעם רותחים ושורת האובייקטים שעל המגש. אוף, למה אני כזו רעה, למה אני מאכזבת אותם שוב ושוב. הפרות דווקא טעימים, אבל אני רוצה לחתוך אותם בעצמי. גם קפה אני רגילה להכין לעצמי בעצמי. שורת החדרניות המשיכה לקשט את בית המלון שלי כמו עציצים חינניים. הצצתי בשעון הקיר וקפצתי מהמיטה. חייבת להכין ארוחת צהריים.

"היי אמא! את בחופש!" נזעקה חבורת החדרניות להגנתי. "היום נכין אנחנו ארוחת צהריים" הנהנתי בחוסר ברירה, הברק שב אל חבורת החדרניות ושלוימי יישר את כובע הטבחים שלו. "אה" קרקרתי לכיוונם, כבולה בכבלים שקופים אל מיטתי. "יש עוף מוכן במקפיא, מתובל בתבנית אלומניום. רק תכניסו אותו לתנור! ו…" המשכתי לקרקר, מצרפת אלי את תוף המרים, אולי ככה הם ישמעו טוב יותר. "שאבא יכוון לכם את התנור, עוד רגע הוא מגיע. ותפתחו שתי קופסאות של שימורי תירס" נופפתי בתוף המרים כמו פרפר שכנפיו נתקעו, והוא לא יכול לעוף. "היי, ותשמרו על איצי שלא יכווה מהתנור, ושלא יסתובב לכם בין הרגליים!". הוספתי עוד שלשה דנדונים מתופפים להוספת רושם הדברים. החדרנית ציפי נצבה דום במפתן חדרי. "רצית משהו, אמא? יש איזה ספר קריאה שהיית רוצה?".

"איזה ארטיק את מעדיפה, שוקו וניל או שוקו אגוזי?" הפציעה החדרנית מירי בפתח מלוני, מהמטבח החל להתפזר ענן מגרה של בצל מיטגן. "אה, ארטיק חלבי זה סתם עסק יקר ומשמין" הרהרתי בקול, ממשיכה להיות הרעה הסדרתית. "יש לי דמי כיס" אמרה מירי, "ומה שאוכלים בחופשה לא נחשב לדיאטה".

"תקני שוקו אגוזי" לא יכולתי לעמוד מול הפיתוי, ודאי לא מול טענת המחץ של הקלוריות שאינן נחשבות. הארטיק היה משיב נפש, כובע הטבחים של שלוימי עמד על ראשו נהדר והוא קילף חצי שק של תפוחי אדמה, הייתה ארוחת צהריים נפלאה שהובאה במגש אל מיטתי, כי "בבית המלון שלנו אין חדר אוכל, אז האורחים אוכלים בחדרים".

סיימתי לאכול, קראתי עוד כמה פרקים בספר. החדרניות היו דרוכות לצלצולי פעמוניי. הביאו לי סידור לתפילת מנחה, פינו את הארונית שלי וניגבו אותה, ריעננו את הפרחים, התיזו עוד כמה שפריצים של מטהר אוויר ו-

לבסוף שקעה השמש,

יכול להיות שיום הנופש שלי הגיע אל קיצו? יש. הילדים לא הפריעו ליציאתי מהחדר. קבלו אותי הביתה בברכת ברוכים הבאים, וסיפרו שהסתדרו דווקא נהדר.

מלאה בכוחות מחודשים, הסתערתי על המטבח עם תכנית להתחיל פסח.

הייתי עליזה ומשוחררת כמו פרפר שכנפיו הקשורות שוחררו סוף סוף,

יצאתי מהחופש, אל הדרור.

נ.ב. זה סיפור שלא היה, וכנראה גם לא יהיה