עמדתי על הסולם, על השלב הגבוה ביותר. ראשי שקוע היה עמוק בתוך הארון העליון.
שירה עליזה בקעה מהטייפ ומפי שתי בנות הסמינר המשפשפות חלון במרץ.
הבלגן סביב חגג, קיפץ ושר. בפינת האוכל ישב יענקי בן השש וסיפר ספור למנדי ומירי, הקטנים.
פתאום נטרקה הדלת בחזקה, כל כך בחזקה, והקול הצליח להתגבר על הכל; על הווליום הגבוה שבטייפ, ועל הווליום העוד יותר גבוה של שואב האבק ומוזיקת הרקע מסביב.
ציפי נכנסה פנימה, שפתיה קפוצות, משהו באווירה העליזה קפא פתאום לידה.
בשקט צעדה פנימה. נכנסה למטבח וחפשה, כהרגלה, "משהו".
"למה תמיד היא כזאת?" – שמעתי את יהודית רוטנת שם, עם הסקוטש והקצף. וידעתי על מה יצא לה הקצף…
ציפי שלי, תלמידה ובת לתפארת. תהיתי ביני לבין עצמי מה גורם לה כל ערב פסח מחדש, להתהלך כך, חמוצה. להתרחק מכל בדל של שתוף פעולה.
איכשהו, למדנו להסתדר בלעדיה. אנו ב"ה מרכיבים "צוות" מוצלח למדי, והיא, תמיד מעדיפה לברוח לשכנה אמריקאית צעירה, ולשמור על ילדיה הקטנים.
השנים העוברות החלו להצמיח בי ניצנים של הבנה, העמיקו בי את ההכרה שציפי שלי, כה מקסימה ועדינה, טיפוס מרחף היא, בעלת נפש אומן. חיה בעולם משל עצמה ואוהבת שקט ושלווה, המאפשרים לה לכתוב פרקים ביומנה ושירי רגש למכביר, היציאה החדה הזאת מהשגרה. והטלטלה שהבית עובר מסיטים אותה משיווי משקלה. היא אינה עומדת בקצב העשייה התוסס והיא אינה מוצאת לעצמה מקום. השנה החלטתי שאיני משתפת פעולה, כלומר אינני נכנסת לעימותים מיותרים, בכל מאדי אשמור על האווירה הטובה שלא תיעכר. התפללתי חרישית לה' שיתן לי רעיון כיצד לעזור לציפי שיפתחו עיניה לראות גם את היופי שבתקופה הזו. "הי ציפי" – קראתי לה ממרומי הסולם – "ברוכה הבאה, איך את נראית אחרת גובה הזה. רוצה לעלות לסולם לראות את העולם ממבט גבוה?"
האווירה הקפואה הפשירה מעט, גם פניה של ציפי הפשירו כדי חיוך.
"מה דעתך להחליף אותי? נתקפתי בפחד גבהים!" קרצתי לה בשובבות. המדפים נקיים, מרוקנים, צריך להחזיר פנימה את הסחורה המקופלת, קדימה!"
וכבר ירדתי מהסולם וציפי בצעדים מדודים, עלתה לראות את העולם מ"מבט גבוה".
למחרת, בשעת בוקר לא כל כך מוקדמת, התעוררו בנותי היקרות אל כוסות שוקו ריחניות והזמנה לאסיפה משפחתית.
על קיר הפרוזדור, בין שני חדרי השינה, חיכתה להן הפתעה, בצורת פלקט ענק מקושט בבלונים שבראשו כותרת: "מבט מגבוה". כישורי הציור החבויים שלי באו לידי ביטוי בקריקטורה שהוספתי במרכז הגיליון הלבן, ובו סולם גבוה מונח ליד ארון פתוח, בשלב הגבוה ביותר עומדת נערת חמד המזכירה להפליא את ציפי שלי, על פניה חיוך זורח, בידיה עפרון ענק וקלסר עב מימדים.
בנותי הביטו בי בסקרנות, מצפות להסברים. ציפי נראתה מבולבלת, החוויתי בידי על שולחן הסלון, והתחלתי נואמת בפאתוס:
אני מזמינה את כל בני משפחת גיל מכל גיל וגיל לבוא ולהתיישב לאסיפת קואליציה ולהתכבד ולשמוע את נאום הכבוד מפי האם.
לא אלאה אתכם בדרשתי הארוכה, בשבח האווירה הטובה והתגברות על כעסים, בסיכומו של נאום הצבעתי על הפלקט הגדול שעל הקיר, והבטתי על ציפי, חובבת הכתיבה שלנו, במבט רב משמעות.
"זה יהיה עיתון הקיר שלנו 'מבט מגבוה' כשמו כן הוא, וציפי הסופרת המשפחתית תעמוד על מרומי סולם ויזואלי ותקלוט בעדשת 'מצלמתה' הטבעית אפיזודות מעניינות, ובכישרונה הרב תביע אותם עלי דף…
ההתלהבות הייתה גורפת. בעיניה השקטות של ציפי ניצת זיק. מאותו יום החלה רוח אחרת נושבת בביתנו. רוח יצירתית, מפתיעה ובעיקר עליזה עד בלי די.
יחד עם הניקיונות לפסח שהתקדמו בצעדי ענק, הלך העיתון שלנו והתרחב, הלך והתפתח. ציפי שלנו קמה כאילו לתחיה, סומק פרח בלחייה.
גם בני המשפחה האחרים החלו לגלות כישרונות חבויים. יהודית ציירה לנו קומיקס ובו ניתחה מזווית היתולית קורות ביתנו. דסי הוסיפה מדור חדשות, ובו הסעירה את כולנו, בדברים מעניינים. פסח הלך והתקרב. ואיתו הגיעו תלמידי החכמים שלי מהישיבה לבין הזמנים.
ה"עיתון" התרגש לבואם, הכין לכבודם שירים וסיפורים ודקלומים וקודים נסתרים מההווי התוסס המשפחתי שלנו, שאין לו תחליף.
בחורי החמד אחזו גם הם בעט הסופרים. הוסיפו נופך תורני, ו"מבט גבוה" באמת, האיר באור מיוחד את "עניני דיומא". חיים איתר פינה פנויה והוסיף לה מדור "דרושים" וכך ברוח טובה נענו בקשותיהם של שני הבנים. כפתורים נתפרו בשמחה ותיקונים בחליפותיהם נעשו במהירות הבזק, הכל בעקבות מודעה קטנה "דרושה מתנדבת לתיקוני בגדים לבחור ישיבה"…
המשיכו המים ופכפכו. נהרות של פנטסטיק ואקונומיקה נשפכו. הקטנים דשדשו בשלוליות והתרגשו, ואני, התקרבתי כבר בדחילו ורחימו, אל המטבח.
בחוץ מזמרות ציפורים, בעד החלון השטוף אני מבחינה בפריחה נהדרת. גם בליבי כמו נפתחים עלי כותרת רדומים…
אני משפשפת במרץ, מקרצפת. יחד עם גרגרי האבק ושכבות הלכלוך מתקלפת גם שכבה שם בפנים: דעות קדומות ומרירות.
אף פעם לא אהבתי את התקופה הזאת של ערב פסח. הרגשתי כי הלחץ סביבי מערער אותי משלוותי. תמיד רציתי לברוח לפינה חבויה, לשבת בה עם ידידי היומן, רואה ובלתי נראית, ולחכות עד יעבור זעם.
משלא מצאתי כזו, הייתה המועקה בליבי הולכת ותופחת ומתנפחת. התהלכתי כברווז נפוח, כקפיץ מתוח, כעלה נידף ברוח, ובפנים זועפות המזכירות פרי צהבהב ממשפחת ההדרים…
עיתון הקיר "מבט מגבוה" שינה את מבטי 360 מעלות.
הוא פתח את עיני, וגילה לי סודות.
ראיתי פתאם, כי אין לי צורך להפוך את עורי, להיות מעשית כמו דסי או זריזה ונמרצת כיהודית. אני יכולה, כמו שאני, מרחפת אי שם… לנחות אל הימים האלו ממרומי העננים לראות בהם יופי ופשוט ליהנות!
העט התחובה תדיר בין אצבעותי, והסולם הדמיוני עליו אני עומדת מתוקף תפקידי מרחיבים את שדה ראייתי, אני לוכדת סיפורים מעניינים ומגלה המון יצירתיות ועניין בימים המפכפכים באלפי בועות סבון צבעוניות, ובכל הפינות השכוחות בבית המקבלות פתאום פנים חדשות. העבודה האינסופית, פשוטה לכאורה וארצית, נראית לי כעת מאד מרתקת, וההברקות מפתיעות אפילו אותי. אתמול חבטנו מזרונים במרץ ובאון דפיקות קצביות לפי תקתוק השעון, המנון קצבי ועליז הומצא לכבודם ועוד יושר על ידינו – בעזרת ה' – גם בערבי פסח הבאים.
טוב לי כל כך להיות אחת ממשפחה נפלאה שכזו. בכל מדף שנוקה וסודר מחדש אני חשה פתע בשמחת יצירה, חדוה המזרימה בעורקי דם חדש: חם, תוסס, מלא אנרגיה שטופת שמש ואור.
מעל לכל – מרגשת אותי ההבנה, כי אמא שלי האוהבת, זו שמקבלת אותי כמו שאני ומבינה אותי עד הנימים הדקים שבנפש, עומדת מאחורי הרעיון היפה שהוכיח את עצמו.
היום אוסיף לעיתון פינה חדשה.
'לאמא שלי – פינה קטנה של נחת', כך אחרוט שם באותיות של זהב.
ואני, מלאת הכרת הטוב, על כל שהיא עושה למעני אהיה הראשונה שאכתוב לה מהלב מספר מילים של תודה.