מה נשתנה חג הפסח דתש"פ מכל השנים? \ ל.פוטש

אין צורך לאמץ את המוח במשימה למצוא את ההבדלים,
הנה אחד הבולטים:

בכל שנה נוהגים כל כותבי התוכן, כולל צוותות חינוכיים במוסדות לימוד,
לחתום את דבריהם באיחול:
יהי רצון שנזכה השתא לאכול מן הזבחים ומן הפסחים בבניין בין המקדש בירושלים תובב"א,

הטקסט המצוטט הלזה מזכיר
את שורת החתימה הקבועה בכל עיתוני תשעה באב:
מי ייתן, ובשעה שתקראו מילים אלו, הן כבר לא יהיו רלוונטיות.

השנה אין מדובר בטקסט מקוריין ולא בציטוט.
השנה יש קול פנימי חזק מאד בלבותיהם של כותבי התכנים באשר הם.
הקול לוחש או צועק באוזניים, שהעולם צועד לקראת שינויים מרחיקי לכת.
יש להתאים את התכנים למקרה שהם יופצו אחרי שיבוא המבשר וישיר לנו:
ענווים ענווים, הגיע זמן גאולתכם.

אם לא נאמין, וודאי נהיה כחולמים,
יבוא ההמשך ויגיד לנו:
ואם אין אתם מאמינים, ראו באורי שזורח.

לאורך התקופה ההיסטורית שאנו מצוים בתוכה,
מושמעים שני קולות בתוכנו:

ראשון הוא הקול הפוליטי, הסטטיסטי, הארצי והשקול וההגיוני.
הוא מביא לנו מדי יום סקירת שטח עם מספר הנדבקים. צעדי מניעת ההדבקה.
הקול הזה מתאמץ עד מאד לספר לנו סיפור טבעי המתרחש ברחבי הכפר הגלובלי:
תחילתו בעיר רחוקה וואן אשר במחוז חוביי בארץ מלוכסני העיניים,
המשכו מתרקם כעת. בכל יום פרק נוסף.

הקול הזה מאשים את הממונים על הבריאות בסין בעוון טיוח עובדות,
גרירת רגליים והפסד זמן יקר.
עד אשר הואילו ליידע את העולם על המגפה המשתוללת, היא כבר יצאה מתחומי סין ונדדה הרחק.
הוא מאשים את טראמפ בעוון עצימת עיניים והתעלמות ממה שקורה בשטח,
וקורא וזועק.
עד שפקח את עיניו הפסידו בני מדינתו זמן יקר, וחיים יקרים.

באדיבות הקול הזה נהנים אנשים להשתעשע בדמיונות של 'אילו ואז':
אם הפרק הראשון בסיפור היה אחרת, לו מנת המשכל של נשיאים הייתה במצב טוב יותר,
כל התמונה הייתה משתנה.

הקול הזה מביא איתו גם צפירות הרגעה מדי פעם:
החיסון בדרך, הוא אומר. התרופות בשלבי מחקר אחרונים.
כלכלת מדינת ישראל יציבה דייה כדי להתגבר על המצב,
מדינות אינן קורסות מהר כל כך, יש מאגרי מזון ענקיים למקרה שדאגתם.
המצב אינו קשה מכפי שחשבנו. הוא נמצא, איך אומרים בשפתנו? תחת שליטה.

אי לזאת ובהתאם לכך, הוא חוזה סטטיסטיקות המשתנות בזו אחר זו.
הוא מתכנן ללא הרף את היום שאחרי:
מה יהיה עם העסקים הפרטיים, מי ידעך ומי יצמח.
מה יהיה עם נפש הילדים הרכים, איך נחזיר את כולנו לשגרה,
כמה זמן ייקח לנו ללקק את הפצעים, הלוואי נפקח עיניים ונגלה שהכל היה חלום.

הקול הזה, מנסה ללא הרף להשתיק את הקול האחר.

זה הקול היהודי. שניזון מאלפי שנות ציפיה לגאולה.
זה הקול שאומר בכל יום: אני מאמין באמונה שלמה שכל דברי נביאים אמת.
בקול הזה מקופלים כל השירים היהודיים שגדלנו עליהם,
כל הווריאציות למילים:
אני מאמין… בביאת המשיח,
ואף על פי שיתמהמה, אחכה לו, בכל יום שיבוא.

הקול הזה לוחש לנו,
אולי צועק לאוזנינו,
מפי גדולי ישראל ומפי הנביאים בחזון אחרית הימים:
כמה אתם באמת מאמינים בכך שכל דברי נביאים אמת?
אם התשובה היא חיובית,
אנחנו יודעים שאין כאן שלב של סימני גאולה ולא אמונה.
זה כבר פשוט קורה.
צריך להיות עיוור כדי לא לראות זאת.

כאן מתחזקת ההתגוששות בין שני הקולות.
אומר הראשון, הקולני:
גם בתש"ס הרגישו כולם את הגאולה, נו ומה?
גם אחרי מלחמת המפרץ – ועברו כ30 שנה?
גם אחרי מלחמת העולם השניה. כמה עברנו מאז?
משיח יגיע, נכון. כולנו מאמינים,
אבל אנחנו לא יודעים מתי זה יקרה.
אסור לנו לעמוד עם סטופר. אסור להיות בטוחים כדי לא להתאכזב.
בואו נשאר בקרקע היציבה שהייתה לנו לפני המבול,
בואו נתכנן את היום שאחרי בשפה המדוברת.
מקסימום, אם יבוא המשיח, נתמודד עם זה…

ויען הקול השני ויחזור על שאלתו:
עד כמה אתה מאמין בדברי נביאים שהם אמת?
עד כמה האמונה הזו נמצאת בלב, ברמת ידיעה?
אממממ… כאן מתחיל הקול הראשון להתגמגם.
מנין ידע מה כתוב בנביאנו,
אם הקול הראשון השתלט כמעט על כל מקורות המידע?
ולמה,
הוא שואל בצער.
למה רק ארגוני קירוב הרחוקים הם אלו שמנגישים,
את יסודות עמנו, את השלבים ההיסטוריים,
את מה שכולנו אמורים לדעת?
מתי יקום כבר ארגון לקירוב קרובים לאבינו שבשמיים???

יש הרצאות יפות ומחזקות. הגאון הרב יצחק זילברשטיין שליט"א,
הרב בויאר שליט"א,
השפה הזאת מתחילה לבקוע אור מתוך הערפל.
אבל – למה היא דחוקה בשוליים?
אינה תופסת כותרות ראשיות בעיתונים יומיים?

"בורא העולם עצם את העיניים למנהיגי תבל"
זו הכותרת הנכונה לכל כתבה הסוקרת את היסטוריית הקורונה.
"נפילתה של אדום" כותרת המסקרת את דעיכת המסחר של סין,
ארץ החומריות וההשתחוות לאליל ה'כוחי ועוצם ידי'.

"ויקבלו כולם את עולם מלכותך, ותמלוך עליהן מהרה",
תיידעו בבקשה את העם צמא הידע,
על גל תשובה שמתחזק, על אלפי יהודים שנודע להם זה עתה
כי יש מנהיג לבירה
והם יוצאים מדי ערב למרפסת ביתם וזועקים 'שמע ישראל'.

דברו איתנו על עולם שנפרד מחומריות,
על בתי הוללות שנסגרים על מנעול ובריח,
דבר שלא קרה מעולם!
ספרו לנו על התגשמות ההבטחה:
ומלאה הארץ דעה את השם,
כמים לים מכסים.
הזכירו לנו את הכבישים השובתים,
את ההבטחה ש'אם היו ישראל משמרים שתי שבתות, מיד היו נגאלים'
ואיך זה צועד לקראת ההתגשמות.

האוויר מזדכך, העולם צועד לתיקונו.
זה כבר קורה. זה מקיף את כל העולם כולו.
בשקט, ברחמים גדולים,
שולח בורא העולם יצור מיקרוסקופי
שמגלה לעין כל
כי מלכותו בכל משלה.

נקראים כולם להתכנס הביתה.
להתבונן פנימה, להטיב מעשים,
לחזק את הקול היהודי בתוכנו, להציץ אל הנביא ישעיהו,
להאמין ברמת ידיעה,
שאנחנו נמצאים בתוך שלבי הגאולה.

וידע כל פעול כי אתה פעלתו,
ויבין כל יצור כי אתה יצרתו,
ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' אלוקי ישראל מלך,
ומלכותו בכל משלה.

זה הזמן להתחיל להתרגש!

נ.ב. יתכן,
שבזמן קריאת שורות אלו, הן כבר שייכות להיסטוריה.
אולי התהליך עוד נמשך.
לפחות לא נשכח. שאנחנו נמצאים בתוכו.