לוקחת איתי את הגב' מיכל פתל, מנחת תזונה מזה שלשה עשורים, ואת הגב' שושי מילצקי, מומחית מאפים לרגישים, לסוכרתיים ולנמנעים מגלוטן, למסע אחורה לחורף תשמ"ה.
דופקות על דלת. המרואיינת פותחת לנו חגורה בסינר, העיניים מצלמות הכל: רצפה מנומשת, ג'ריקן גדול עם תרכיז פטל בטעם מנגו על השיש, בעלת הבית מרדדת בצק שומני, מקפלת ושוב מרדדת. "זה המתכון המנצח לבצק עלים" היא מספרת לעינינו הגדלות. "אפשר לכבד אתכן בכוס שתיה מתוקה? באתן מדרך ארוכה"…
באוטומט אני בוחנת את מיכל התרכיז, מחפשת ולא מוצאת סימון אדום, שורת הרכיבים מגלה צבעי מאכל הרסניים, שאינם מנסים להתחפש תחת שמות אלגנטיים… "משהו לא בסדר?" המארחת שואלת, "לא סומכות על הכשרות שלי?".
"סומכות, בוודאי" האורחות מצילות את כבודה, מסמנות לי שנדבר אחרי הביקור. "באתן מרחוק" היא מוזגת לנו תרכיז כתום – כתום בכוסות זכוכית גבוהות. "אפשר מים קרים?" שלושתנו, "ואם אפשר בכוס חד פעמית" הגברת מביטה בנו, עב"מיות מעולם עתידני, היא מסיימת את השלב האחרון ברידוד הבצק, "ככל שאני לשה יותר, המרגרינה נבלעת פנימה ועושה את העבודה" היא פותחת פריזר, מדפי הדלת הפנימית מלאים חפיסות מרגרינה.
המטבח מתכסה אדים. היא שולפת תבנית מהבילה, חותכת ריבועים נאים של קרמשניט, קרם וניל נוזל מהצדדים, שכבות של בצק עלים מתוצרת עצמית.
החלפת רשמים הדדית מרתקת. מחוגי השעון מתקדמים מהר מדי. יוצאות אל שכונה מוארת, תנועת אוטובוסים דלילה. נוף הרים וחול לכל מלוא העין. עולות על אוטובוס, מנקבות כרטיסיה, חוזרות במנהרת הזמן, אל נקודת השקה של פעם והיום.
"המרגרינה הייתה כמעט מלכת המטבח של אז" מספרת גב' מיכל פתל, "לא הייתה מודעות למאכלים שפוגעים בבריאות שלנו. בכל מתכון הכנסנו מרגרינה. בכל פריזר ביתי היו לפחות עשרים חפיסות: טיגנו אתה חביתות, אפינו, הכל טבל במרגרינה.
כשאשה ירדה מאתיים גרם במשקל, אם הייתה מאוכזבת היינו מעודדים אותה: ירדת חבילת מרגרינה!
כיום ידוע ששומן טראנס מאד לא בריא ועם לחץ של דעת הקהל הלכה המרגרינה וכמעט נעלמה מהעולם. במקומו נכנס שמן הסויה, אחריו הגיע שמן הקנולה וכבש את מקומו. שוחרי הבריאות מיודדים עם שמן הזית, ששימש בעבר רק להדלקת נרות… אם חיפשנו שמן זית למאכל נאלצנו לנדוד לחנות טבע שמכרה אותו ביוקר". משחזרת גב' פתל.
"אם דברנו על צבעי מאכל" מוסיפה גב' שושי מילצקי, "זוכרת שנודע לי רק כשהייתי גדולה, שצבעי מאכל – במיוחד הכחול, הם רעל. בעבר הרחוק צרכנו אותם חופשי…".
יושפע שפע רב
גב' פתל מתמקדת בשפע בזמנינו. "אנחנו מוקפות ברכת השם: ירקות ופרות היו בעבר עונתיים בלבד. חסה היה רק בעונת פסח, בכל תקופה היה ירק אחר. חסה וירקות עליים לא היו מגידול מיוחד וכל סלט ירקות היה סיפור רב תהליכים ומהמורות הכולל בדיקת הירק, שטיפתו, השרייתו…
כשרצינו מעדן דיאט לקחנו גביע לבן שלש אחוז שומן, הכנסנו בו קפה נמס וכדורי סוכרזית מרוסקים.
אם דברנו על שפע, איך אפשר להתעלם משפע שיטות התזונה? דיאטה קטוגנית, הומוגנית, חלבונים בלבד, ללא פחמימות, מן החי בלבד, ענבים בלבד… שיטות באות ושיטות הולכות, ממרומי גילי ונסיוני ומול מאות נשים שצלחו את הדרך, אני יכולה לומר בפה מלא שהשיטה של פעם היא המנצחת: לאכול מהכל אבל בצורה ובכמות הנכונים. הסוד הוא באיזון.
זה לעומת זה
פעם היו מעט מאד חטיפים וממתקים. היו בייגלך, פופקורן, ואם היו מעט ממתקים הם נשמרו לשבת. כיום כשאת יוצאת לקניה, מתנפלים עלייך מדפי החטיפים ומציעים לך שפע אינסופי. אם פעם קבל ילד ממתק אך ורק בשבת, היום העבודה שלנו למנוע ככל יכולתנו את ההתמכרות למתוק, בבית וגם במוסד הלימודי, ולייצר גבולות". ממליצה פתל.
"זוכרת את עצמי יושבת ליד סבא שלי ר' שלום שבדרון זצ"ל" מספרת גב' מילצקי. "הוא ישב ולמד במתיקות ולצידו קופסה קטנה של קוביות שוקולד. כשהייתה לו נפילת סוכר, לקח קוביה אחת בירך ואכל. הסתכל עלי ואמר: 'אני פרעסער, אה?' ידעתי שזה הסוכר שנפל לו. הוא כיבד גם אותי בקוביה. לראש חודש קנה לעצמו לחמניה מאתמול…
המזון היה מלה נרדפת לתאווה, אכלנו כדי לשבוע, לקבל כוח לעבוד את השם. אמי היקרה תמיד דאגה שתהיה לנו ארוחה חמה.
הממתק בביתנו היה חבילה קטנה של במבה, כל ילד קיבל במבה אחת בודדה. את השוקולד מהוופלה גירדנו בשיניים…
הנס שלנו שיחד עם שפע המזונות שירד לעולם, יש גם מודעות.
היום את יכולה לדחוף ללקוחות כוסמין בלחמניות שום ובכל מאפה אחר. הם שמחים בזה, מרגישים את השינוי החיובי ולא חשים הבדל בטעם. העולם יודע היום שקמח לבן סוכר ושמן הם אם כל חולי. יש יותר אבחונים של צליאק, ויותר מודעות של התאמת המזון למערכת העיכול של כל אחד באשר הוא".
שנזכה לבחור בטוב ולהזין את גופנו בדלק הנכון.