שוב מעדתי.

תחושת כשלון מילאה את ישותי. טעם חמוץ עלה לפי, מר כלענה.

היה זה בערבו של יום, יום סוער, ספור משפחתי לא נעים התרחש בו, תבשיל נרקח כאן, מדיף ריח לגמרי לא נעים. ידי שלי, בחשה בקדירה, או מדוייק יותר: לשוני המתגלגלת היא זו שהעבירה מידע לא רצוי, ניפחה, ריכלה מפה לשם, והתוצאה: גרועה. עכשיו, לעת ערב, כשהטלפון סוף סוף נדם, והרוחות, לכאורה, נרגעו, עלה בי אותו טעם מר.

תססו בי רגשות אשם, כרסמו בי לאט אבל בטוח.

לא ניסתי להשקיט אותם. ידעתי כי הפעם הגזמתי.

"אהה… מרגלית, עד מתי?" – שאלו אותי עיניים רכות, טובות ותובעות מעם התמונה שבסלון, "לאן תגיעי עם לשונך הארוכה?!".

התקרבתי אליו, דמותו של רק ישראל מאיר זצ"ל מראדין נבטה אלי מעם המסגרת, פנים שכל הטוב והטוהר נשקפים בהם.

"כל כך קשה לי" – לחשתי לעברו – "נולדתי עם אופי כזה, עם צורך אובססיבי לדבר בלי סוף, ללעוס מילים, לטחון אותיות. אם אתכסה במעטה של שתיקה, אם אתענה בתענית דבור, חיי אינם חיים! אני מרגישה כי יצר הפטפטנות חזק ממני בהרבה!" – אמרתי לו, על סף ייאוש.

העיניים הקשיבו לי ברוך, וענו לי בדממה: "את יודעת מרגלית, כי גם אני הייתי אדם בין אנשים 'מעורב בין הבריות', גם אני אהבתי לדבר, יכולתי לשוחח 6 שעות רצופות מבלי שתשתרבב מילה אחת אסורה בשיחתי, אפשר לדבר, אין צורך לשתוק, אלא מאי?" – נעצר לאתנחתא – "צריך לדעת, הכל עניין של ידיעה".

– "וכדי לדעת צריך ללמוד" – סיימתי אני, כשידי על התחתונה.

תורה לא בשמים היא, ולא מעבר לים, אך למוד היא צריכה.

למוד היא צריכה.

למוד.

ואני כל כך לא חזקה בלמוד! לא שהראש שלי חלש, חלילה, הבעיה היא שאני כ"כ לא עקבית, היו ימים שניסיתי ללמוד, אך הריכוז היה ממני והלאה, וענינים שונים ומשונים קרצו לי הרבה יותר באותו רגע.

והטלפון, כמוני, אף פעם לא חדל מצלצוליו.

חשתי כי אני מקרה אבוד.

עד לאותו ערב.

הטלפון, שלא כתמיד, שקט. ורגשות האשם שבי תבעו שינוי.

– "תבקשי" – לחש לי הצדיק בדומיה – "הן מורגלת את כ"כ בדיבור, קחי את שטף מילותייך ובקשי מאביך עזרה, בקשי ממנו שינוי".

– "אוכל לבקש", אמרתי – "אך… היקשיב לי?!"

פֶה שדיבר כ"כ הרבה סרה, התִשָמַע תפילה שתעבור דרכה?

– "התפללי, בת, בקשי על נפשך" – לחשו לי העיניים הטובות – "וקרוב ה' לכל קוראיו באמת".

– וקראתי אליו באמת.

ביקשתי, ודמעתי, עד שנרדמתי.

בעיני רוחי הופיעה דמותו המאירה באור זך ורך ומסנוור – תהיתי אם זה משהו מאור הגנוז… עיניו הטובות לטפו אותי והוא לחש: אינך מקרה אבוד, מרגלית, את תצלחי לשינוי, את תצליחי, את תצליחי.

את תצליחי – – –

קמתי אל יום חדש, מאיר, אל תקווה לשינוי.

בשיר על שפתי שלחתי את ילדי אל מוסדות לימודם.

כששקט הבית, לא נגשתי כהרגלי אל הטלפון, טוב היה לי עם השקט, לא רציתי להפירו.

התיישבתי עם כוס קפה ועיתון.

רפרפתי, כהרגלי, על מודעות הלוח. מודעה מעניינת צדה את עיני. דומה כי נכתבה במיוחד בשבילי.

רצונך להשתנות? רוצה להתמיד בלמוד שמירת הלשון? התקשרי למס'…. ונתאים לך חברותא.

נגשתי אל הטלפון, חייכתי אליו: מהיום תשמע דברים אחרים, ידידי החביב, שונים ממה שהורגלת עד היום…

חייגתי במהירות, נעניתי בנאום מוקלט, התבקשתי להשאיר את פרטי בנוסף לשפת הלימוד והשעה הרצויה. אמרתי את פרטי, והותרתי את התקווה בליבי בעמדת המתנה.

המשכתי בשגרת חיי, חזרתי לסורי, פחות או יותר, אם כי על אש נמוכה. לא טובים היו לי החיים עם רגשות אשם הגודשים את הלב.

לשוני, כהרגלה, התגלגלה, התגלגלה. שוב לעסתי מילים, טחנתי אותיות, ספרתי ספורים. הפה שלי, כמו ברז פתוח, בלי מסננת, והמים שוטפים, שוטפים. על תמונת החפץ חיים לא הבטתי, התביישתי ממנה.

יום אחד, תמים למדי, השפופרת לפותה בין אזני לכתפי, וידי, תוך כדי מקלפות / מלטפות / מגהצות / לוחצות / מנגבות / סוחבות וחוזר חלילה. שמעתי צליל ממתינה, אמרתי לגיסתי שתמתין מעט ועניתי לשיחה הממתינה.

"מדברים מארגון מורשת החפץ חיים" – החזיר אותי קולה אל הערב ההוא, עם ההחלטות הטובות – "מצאנו לך חברותא מתאימה, כפי שבקשת שמה גולדי שכטר, דוברת אנגלית – אידיש תוכלנה ללמוד באנגלית כן? וגם השעה מתאימה לה, הנה המספר שלה…" סיימה האשה את דבריה. הודיתי לה מאד, שרבטתי את מספר הטלפון על נייר מזדמן וכהרגלי ברוב התלהבות נשכחה ממני גיסתי הממתינה עד בוש, ניתקתי את הטלפון וצלצלתי מיד אל גולדי האלמונית.

הקול שלה נשמע לי מוכר, לקח לי לא יותר מדקה לקלוט מיהי ה"חברותא" שעלתה בגורלי…

"גולדי פיין!"

"מרגלית שטרן!" – אך טבעי היה שזיהינו אחת את השניה בשם נעורינו.

ההתלהבות משני עברי הקו היתה סוחפת.

חייכנו שתינו מאוזן אל אוזן, התחבקנו דרך הטלפון חבוק עז. כמה שמחתי לשמוע את קולה של שכנתי האהובה, את שנות ילדותינו היפות בילינו יחד. נעים לי להזכר בחוויות בלי סוף שחווינו יחד, בקיטנות שארגנו, ובידידות האמיצה שהיתה בינינו בגיל הילדות הרחוקה. גולדי כרוכה אצלי בתמונות ילדות עליזות, מתוקות מדבש, שחלפו מבלי שוב. כשהיינו בנות עשר, בערך, עקרה משפחתה לאנטוורפן שבבלגיה ו… רחוק מן העין רחוק מן הלב. הקשר בינינו הלך והתרופף עד שהפסיק כליל. עכשיו, בדרך כל כך מעניינת, נפגשות דרכינו.

ספרנו בעזרת האצבעות את סכום השנים שלא נפגשנו, והתרגשנו, כמה התרגשנו. התברר לי כי גולדי גרה כאן בארץ, לפני כשנה היא עלתה והיא מתגוררת בישוב דרומי קטן, אך בארצינו הקטנטונת אנו ממש כמעט שכנות!

כך דברנו, וחוויות העברנו, עד שנזכרנו במטרה לשמה התקשרתי.

פתחנו ספרי "חפץ חיים", וגולדי, שכנתי הנשכחת, שעלתה פתאום מתהום הנשיה – התגלתה כמורה מרתקת, לשונה עשירה, משלים ודוגמאות השלימו את התמונה. ויחד עם זאת – היה לה את התכונה שחסרה לי כל כך, עקביות. ערב ערב התקשה, הלמוד היה חי ומענג, כלל לא מסובך ליישום.

למדנו את ההלכה היומית בדרך חוויתית, ואח"כ גלשנו לשיחת רעות עמוק אל תוך הלילה.

אט אט נארגו החוטים, הצטופפו ונהפכו למסננת, לא עוד ברז דולף הוא פי, אלא ברז מסונן הוא. זורמים בו מים חיים מסוננים, טהורים וזכים. לא, אל תחשדו בי שהפכתי את עורי לשתקנית. המשכתי לדבר, ותאמינו לי, יש די והותר נושאים לשיחה בלי דבורים אסורים משתרבבים. חל בי שינוי יסודי.

היום, אני מישירה מבט אל התמונה, בידעי שאני עושה את המוטל עלי.

ועיניו הטובות של ר' ישראל מאיר זצ"ל, מחייכות אלי באלפי חיוכים.

ופינה קטנה בלב, נרגעת מתסיסתה.

תודה ל"משמרת השלום", שעזרו לי לעשות את השינוי בחיי.