"מההה… מההה… מה…"
פרי לא ידעה אם לצחוק או לבכות. בדרך כלל כשהיא מגיעה לידי התלבטות כזו היא מעדיפה לבחור באפשרות הראשונה ולצחוק, אבל בסיטואציה העכשווית היא די ריחמה על 'ששי' הכבשה הלבנה, ולא יכלה לצחוק על חשבון פעיותיה מעוררות הרחמים.
"מההה… מההה… מה…"
המשיכה ששי, ופרי הבחינה שהיא אוכלת בתיאבון רב מתערובת המזון, כך שאפשר להוריד אפשרות של רעב.
מה עוד?
"מההה… מההה… מה…"
ששי הלבנה חזרה על הצהרתה כמו פטיפון שבור מהסוג שאפילו פרי לא הכירה, ויהודית, בתה של פרי נכנסה לראות מה קורה.
"היו כאן הרבה ילדים היום?" יהודית שאלה. פינת החי הקטנה הזו צמודה לבית-הספר לילדי חינוך מיוחד, ובעלי החיים שבה משמשים לתרפיה בעבור הילדים.
"היו כרגיל. לא הרבה מדי" פרי המשיכה לסקור את הדיר הקטן ולא מצאה משהו שעשוי להפריע לכבשונת.
"מההה… מההה… מה…"
"את 'מפריעה' לנו לדבר" גערה יהודית בששי. וזו האחרונה צהלה לעבר עלה הדשא שהוגשה לה באותה הזדמנות.
"אם הייתי פסיכולוגית לבעלי-חיים הייתי אומרת שככל הנראה הפרימדונה מבקשת לעצמה כעת חברה… למה שרק לפני הצהריים יהיו כאן ילדים שישחקו איתה?"
יהודית זרקה לעברה עוד כמה 'דשאים', ופרי זרזה אותה להיכנס כבר הביתה, הערב יש לה את המפגש הקבוע אצל רלה, וזהו הדבר האחרון שהיא מעוניינת להפסיד.
"מההה… מההה… מה…"
קראה ששי כשהיא סגרה את שער הדיר. גם 'טלי' הצטרפה אליה.
"זה כל מה שיש לכן להגיד?" שאלה יהודית "אולי תהיו פעם אחת קצת יותר מקוריות? בכל אופן שיהיה פה לכולם 'לילה טוב', להתראות…"
בבית הן הזדרזו להכין ארוחת ערב לקטנים, ויהודית אמרה "שומעים את ששי וטלי עד כאן, עכשיו הן מתווכחות ביניהן ב "מההה… מההה… מה…" את שומעת?"
פרי יצאה מהבית עם חיוך משועשע.
לרלה המנחה היה הפעם רעיון מרתק נוסף. תמיד יש לה רעיונות יצירתיים ביותר להפעיל את הקבוצה ולגרות את המחשבה והמודעות. זה מה שמושך את הנשים להשתתף במפגשים איתה. הם אומנם לא מקצועיים כמו שכתוב, אבל יש בהם הרבה השראה והתרעננות.
"גם היום אני רוצה שנצא לטיול במחוזות העבר שלנו" היא התחילה להסביר את המשימה להיום "נצא לדרך וננסה למצוא בצומת כלשהו מילה אחת שאמרו לנו בעבר הרחוק או הקרוב יותר, מילה כזו שהיא בעלת השפעה עד היום הזה. בעצם אפשר גם שתי מילים, ואפילו משפט שלם".
רלה סיימה את ההנחיה, ואיושה של 'וואו' עמומה ריחפה בחדר. איזה אתגר מעניין. המשתתפות חייכו עוד רגע או רגע וחצי, ואחר עזבו המקום בזו אחר זו. אמנם גופן נותר לשבת על הכיסא, אבל מחשבותיהן צללו הרחק משם.
סימה הייתה הראשונה ששיתפה את החברות בממצאים.
התרגיל של רלה הנחית אותי במושב 'חניאל' היא סיפרה. בילדותנו היינו מבלים שם את החופשות, אצל סבי וסבתי שגרו שם. אני יכולה לספר לכן כל הלילה על הנופש המענג שחווינו אז, ולא לגמור. אתן יודעות – מושב כזה של פעם עם כל מה שזה אומר: בתים קטנים ושטחי אדמה גדולים. לול תרנגולים. רפת פרות. ערימות חציר בגובה שתי קומות. פרדסי הדרים. הכול. וסבא וסבתא היו מפנקים אותנו ומפטמים אותנו בלי סוף.
הנה, זה בעצם מה שמצאתי עכשיו שנחרט בי – ה'נו, תיקחו!' של סבתא ע"ה. היא הפצירה בנו שנאכל את המרק והעוף והפתיתים והאורז. וכשחילקה גלידה חיכתה רק שנגמור את המנה הראשונה כדי שתוכל לתת עוד מנה ועוד אחת ועוד שתיים. רק שניקח, כמה שנרצה.
"נו, תיקחו!" היא התחננה שוב ושוב. והיו העוגיות הפריכות שהיא אפתה, והסלטים הטעימים שקצצה. סלט ירקות מהירקות שגדלו אצלה בגינה, וסלט פירות מעצים בחצר שלה ושל חברותיה השכנות. תמיד הן החליפו ביניהן את התוצרת, וסבתא קרנה מאושר להניח לנו בצלחת עוד כף גדושה צבעוני וטעים כזה.
"נו, תיקחו!" היא אמרה, ואני מוצאת את עצמי אומרת כך לילדים שלי ולנכדים, ואוהבת לראות אותם אוכלים ונהנים, גם כשלא מדובר בחופשה במושב חניאל…
סימה סיימה והחברות מחאו לה כפיים. באמת סיפור שכמה שהוא פשוט ככה הוא נחמד וחמים.
היא התיישבה, וציפורה הרימה את אצבעה. רלה אותתה לה 'הן', והיא נעמדה –
"מה אומרת לכן המילה בצי?" היא פתחה בשאלה. כולן חייכו לשמע המילה הבלתי שגרתית, והיו כמה שניסו להעלות השערות. אבל ציפורה הפסיקה אותן: אל תנסו כי לא תצליחו… שאלתי כי רציתי להכניס אתכן לאווירת הבצי…
ובכן דענה לכן שבצי הייתה אחת המילים הראשונות ששמעתי מעודי, ובמובן מסוים היא מלווה אותי עד היום הזה…"
ציפורה יודעת למתוח, אין מה לדבר. ופרי אמרה לעצמה שהיא יכולה גם להבין עכשיו מדוע התלמידות להוטות כל-כך אחרי המורה ציפורה, המחנכת המבוקשת של כיתה ז' – יש בה קסם אישי ומשהו כובש!
"זה היה דודוש אחיין שלי" היא הסבירה. דודוש היה בן שנה וחודשיים, ואז נולדתי אני, הדודה הכבודה. שמי נקרא בישראל 'ציפורה', אבל הוא לא כל-כך הסתדר עם השם הזה, והיסב אותו ל'בצי'. למה? שאלה טובה! אבל עד היום אין לי עליה תשובה. אולי לו יש. לא יודעת. בכל אופן דודוש קרא לי 'בצי', וכל הציבור הקדוש שכלל את: הוריי, אחיי, אחיותיי, דודיי, דודותיי, הסבים, הסבתות, החברות שהצטרפו מאוחר יותר, השכנות ה – – – כולם כולם הלכו שבי אחר ה'בצי' של דודוש (שהיום אגב הוא ר' דוד!) וזה שמי היה לעולם.
בעצם, לא לעולם.
ציפורה סימנה בידה לאות 'חכו, חכו' לכל אלו שרצו לקפוץ ולשאול 'מה את מדברת שזהו שמך לעולם – הרי אנו מכירות אותך כ'ציפורה', בכלל לא ידענו על קיומה של בצי'…
אז זהו, ענתה ציפורה לשאלה שלא נשאלה – עד גיל עשרים וחצי הייתי בצי, ורק בצי. אולם בשלב ההוא, כשהתחתנתי, החלטתי שלכבוד הכניסה לחיים החדשים אפשר לשנות את השם ולעבור לזה המקורי. אבי היה בעד, אלא שדווקא במשפחה שלי זה לא הלך. אבא אומנם קורא לי לפעמים ציפורה, אך זהו זה. כל היתר נעולים על בצי. רק במשפחת בעלי מכנים אותי ציפורה, כי כך הצגתי את עצמי כשנכנסתי לשם, ולמזלי לא היה ברקע איזה דודוש שייחבל בעניין. וכשנכנס השם לתוקפו בהצלחה במשפחה החדשה, החלטתי ללכת איתו גם לשכונה בה עברנו לגור, ובכלל, לכל מקום חדש אליו הגעתי. מבינות? נפלא! ותודה ליפי ואסתי בנות-דודותיי היושבות איתנו כאן, שגרות פה בשכונה וזורמות כלפי חוץ עם השם ה'חדש', ולעולם לא קוראות לי 'בצי' בחברת זרות…
שוב הריעו החברות במחיאות כפיים. הפעם היו הן מכוונות גם כלפי בנות הדודות שעומדות בכבוד בשמירת כבודה של ציפורה.
חיותה הייתה הבאה בתור.
חיותה היא המבוגרת מבין המשתתפות, ובאופן כללי ממעטת לדבר. הפעם היא שינתה ממנהגה, ורטט של התרגשות עבר בחדר עוד לפני שהיא התחילה. היה ברור גם ללא מילים שחיותה עומדת לספר משהו מאוד מעניין.
"אתן יודעים שעברתי ולא עברתי את השואה". כך היא התחילה. עם שמץ של מבטא ושמץ של חיוך. החברות שישבו סביבה במעגל חייכו גם הן, אבל בתמיהה. בדיוק כך – הן יודעות שהיא עברה ולא עברה את השואה. פשוט חלק אומרים תמיד שהיא אכן ניצולת השואה, ואחרים אומרים ש'מה פתאום – חיותה בכלל לא הייתה במלחמה!' ואף פעם לא התקבלה הכרעה מוסמכת. אבל מה – גם היא עצמה לא יודעת אם הייתה בשואה או לא?
ועוד הן מתפלאות ומתלבטות החלה חיותה להסביר: נולדתי בוורשה בשנת תרח"ץ. פחות משנה אחר-כך פרצה המלחמה, וכשהייתי בת שנתיים נשלחנו לגיטו.
לא הרבה אני זוכרת מהגיטו, בכל אופן הייתי תינוקת ממש, אבל דבר אחד אני כן זוכרת. מה זה זוכרת? זוכרת בזיכרון צורב עד אימה שתי מילים 'אשטיקל ברויט', חתיכת לחם…
כל הזמן אמרו את זה. כל הזמן ייחלו לזה. אמי ע"ה מסרה את נפשה כמה פעמים להתגנב מהגיטו כדי לחפש ולהביא לנו אשטיקל ברויט… אחר-כך היה לנו נס גדול וגלוי שאיני יודעת כמה משפחות פולניות זכו בכלל לנס שכזה – היה לנו דוד שהיו לו קשרים רציניים בחלונות הגבוהים, וזה איפשר לו לפדות אותנו מהגיטו. אנשים לא מאמינים כשאנחנו מספרים את זה. אבל היו פה ושם דברים כאלו, הוא פדה אותנו והבריח אותנו לשוויץ. בשוויץ הסתתרנו עד סיום המלחמה, ומאוחר יותר עלינו ארצה.
אבל ה'אשטיקל ברויט' הוא חלק מהחיים שלי עד היום. ואני מבטיחה לכם שמעולם לא זרקתי אשטיקל ברויט…
הפעם לא היו מחיאות כפיים. רק צמרור והערכה.
רלה שאלה מי עוד רוצה לשתף את כולן ב'מילה שלה', והחברות קמו בזו אחר זו: דינה, שבי, תמר, רות, שולמית. פרי חשה שלא בנוח. לכולן היו סיפורים. לא תמיד משהו נורא מטלטל או עוצמתי, אבל בדרך כלל איזושהי תובנה לחיים שמקורה במילה מן העבר. ורק היא לא הצליחה למצוא שום מילה כזו –
'מילה. מילה. מילה' היא זמזמה לעצמה כשחדווי סיפרה 'מעשה'לה' שקשור למילה 'תמיד'.
'מילה. מילה. מילה.' היא שרה שוב, ולא הצליחה לדוג שום מילה מירכתיי מוחה או זיכרונה. איזה תסכול!
חדווי סיימה כבר עם 'תמיד', ולאה החלה מדברת על 'לוח'. החברות הריעו לה דקות ארוכות כשסיימה. כנראה הייתה לכך סיבה. אבל לפרי לא היה מושג אפילו אודות איזה לוח דובר שם – האם לוח שנה, לוח כיתה, ואולי בכלל משהו שקשור ללוח ליבה של לאה. ותיכף תיכף מגיע תורה שלה…
"מילה. מילה. מילה…" היא המשיכה לזמזם לעצמה, ולא שמה לב ששקט השתרר ורלה פנתה אליה לשאול האם תרצה לשתף את הקבוצה בסיפור של מילה מן העבר.
"מילה מן העבר?" פרי התאמצה שוב להיזכר במשהו. "המילה היחידה שעולה בזיכרוני היא מהעבר הקרוב מאוד, מהיום אחרי הצהריים. תסלחו לי שאני כל-כך ארצית ועכשווית. אולי העייפות מוחצת בלילה את כל הזיכרון שלי. אתן מכירות את ששי הכבשה הלבנה מפינת החי שלנו? ובכן ששי לא גמרה היום לומר "מההה… מההה… מה…" ועוד פעם "מההה… מההה… מה…" ככה כל הזמן. אחר-כך הצטרפה אליה גם טלי. אז זהו. רק "מההה… מההה… מה…" אני יכולה לומר לכן…"
רלה קמה ממקומה, מנסה להשתלט על גלי הצחוק.
היא הכירה היטב את פרי, וגם כולן הכירו אותה. אישה חשובה ושקולה. מורה בכירה בחינוך מיוחד ומטפלת בתרפיה בבעלי-חיים, היא לא סתם זורקת בדיחות חסרות טעם.
לבסוף החליטה המנחה לא לומר כלום, ובכלל המשתתפות החלו מתפזרות כבר עם הצחוק המשועשע על פניהן.
הן לבד תבינה עכשיו או מאוחר יותר שלא תמיד ולא לכל אחת מוכרחה להיות מילה אחת מהעבר שמלווה אותה. יש לנו די והותר מילים חשובות בהווה. אם יש מישהי שסגורה מאז ולתמיד רק על מילה אחת ויחידה, זו ששי ושותפותיה עם ה"מההה… מההה… מה…" שלהן.