"אפשר לבחור גם בשני דברים?" שאלה יעלי וחיבקה חזק יותר את רגליו השמנות של דווידי. "אפשר אפילו עשרה דברים" ענתה לה אמא. העיניים שלה הביטו, סקרניות מאד, בפה הקטן של יעלי.
גם הנצנצים של הסכך הסתכלו עליה, והקישוטים היפים, ומירוש ודינהלה הבנות דודות, שבאו עם אמא שלהן למפגש של חול המועד, ושיחקו את המשחק "מה אני הכי".
"אוף, את סתם חולמת לך" לדינהלה כבר לא הייתה סבלנות. כמה היא יכולה לחכות לתור שלה? "את רצית לשחק את המשחק הזה, ובסוף את סתם תוקעת אותנו" גם מירוש התחילה להתעצבן.
"הנה הנה, יעלי כבר אומרת" השקיטה אמא של מירוש ודינהלה את כולן. יעלי פתחה את הפה ואמרה: "הכי בעולם אני אוהבת את דווידי שלנו, וגם את הגלידה הורודה שאמא הכינה לסוכות".
"באמת?" שאלה מירוש.
"באמת – באמת ואתן בטח יודעות למה" אמרה יעלי וכל העיניים נפתחו, גדולות גדולות. "רק בזכותי דווידי נולד בכלל! אתן יודעות כמה התפללתי עליו? אתן יודעות כמה שנים חיכיתי לו?
ביקשתי מהשם כשהייתי בפינת בובות, כששיחקתי עם בובה שושי וליטפתי אותה: השם! תעזור שיהיה לנו תינוק אמתי! שאני אוכל לחייך אל תינוק אמתי, שיש לו עיניים אמתיות שנפתחות ונסגרות, לא עיניים מפלסטיק!"
"את רואה?" מירוש שמחה איתה. "השם הקשיב לתפילה שלך!".
"זה לקח המון שנים" הנהנה יעלי. "המון פעמים של תפילה בכותל, והמון הבטחות ש….". יעלי השתתקה. "מה הבטחת בכותל?" שאלה אמא של יעלי, מחביאה חיוך קטן שצץ לה על הפנים.
"הבטחתי שאם יהיה לנו תינוק, אני לעולם לא אריב איתו, רק אוהב אותו מכל מכל הלב!" יעלי החזיקה את הלב שלה, והדביקה לדווידי נשיקה בכל לחי ועוד אחת על המצח.
אחר כך הביאה אמא של יעלי את הגלידה הוורודה שהכינה במיוחד לסוכות, וחילקה לכולם. יעלי ליקקה את הגלידה לאט, שלא תיגמר לה, והמשיכה לחבק את הרגליים השמנמנות של דווידי. כשנגמרה לה הגלידה היא הוציאה אותו מהעגלה ונישקה לו בצוואר, בלחיים השמנות ובכתפיים. "אתה מתוק הכי בעולם!" אמרה. "ואני אוהבת אותך מכל הגלידות בעולם!"
מירוש צחקה. "תראי איך הוא נראה!" הצביעה על הלחיים שלו, שנמרחו בשאריות הגלידה הוורודה שיעלי אכלה. "נראה שהוא התחפש לגלידה!"
אמא הגישה ליעלי מגבון לח. "תנגבי לו את הלחי, לא נעים לו להיות דביק" אמרה לה. "ותיזהרי לא לאכול אותו לגמרי, בטעות". יעלי צחקה וניגבה אותו. ניגבה גם את הלחיים שלה עצמה ושוב נישקה אותו. "אתה הגלידה שלי" אמרה. "למה אתה לא מחייך אלי?"
אמא של מירוש ודינהלה הציצה בשעון. "אני חושבת שניסע הביתה" אמרה, "נהיה מאוחר".
"נלווה אתכם לתחנה" אמרה אמא של יעלי. "נתארגן כמה דקות, ונבוא".
"נאסוף משחקים בינתיים" אמרה אמא של מירוש ודינהלה.
"אלביש את דווידי בינתיים" אמרה יעלי, ופתחה את ארון הבגדים. נברה קצת בפנים, עד שמצאה את החליפה החדשה, שאמא קנתה לו לחורף. היא הוציאה אותה בזהירות, שלא תתלכלך ולא תתקמט. "אמא, אני מלבישה את דווידי, בסדר?".
"אעזור לך" אמרה אמא, והניחה את דווידי על מיטת הנוער. "ואני חושבת שהחליפה הזאת מדי מסורבלת לסתם יציאה של חול המועד. הוא לא צריך עכשיו שלשה חלקים".
"אבל הוא כל כך מתוק עם החליפה הזאת!" יעלי כמעט בכתה. "אני חייבת שמירוש ודינהלה יראו אותו עם החליפה הזאת. הוא יראה פשוט בובה!". אמא של מירוש ודינהלה הסתכלה שוב בשעון. עוד חמש דקות מגיע האוטובוס שלנו" אמרה, אולי נלך כבר ודי?".
אמא הסתכלה על יעלי, ועל דווידי. "טוב" אמרה. "נלביש אותו את הבגד הזה, ומיד כשנחזור נחליף לפיג'מה".
"יש!" יעלי כל כך שמחה. פתחה במהירות את הרוכסן של בגד הגוף, הכניסה את הידיים הקטנות שלו אל תוך השרוולים הצרים.
"אל תבכה, עוד מעט תהיה תינוק כל כך בובתי! זה שווה לך!" דווידי לא השתכנע והמשיך לבכות. גם כשהשרוולים נכנסו והכפתורים נרכסו, דווידי המשיך לבכות.
"אולי בעגלה הוא יירגע" אמרה יעלי. ועזרה לאמא לסגור את קישורי העגלה. הם יצאו מהבניין, דווידי העיף את הידיים והרגליים שלו לכל כיוון, וכשיעלי באה לתת לו עוד נשיקה, היא קבלה בעיטה ישר אל תוך הפרצוף.
"הוא בכלל לא אוהב אותי" אמרה יעלי, ודמעות מלוחות העלימו את טעם הגלידה. האוטובוס הגיע. מירוש, דינהלה ואמא שלהן נפנפו לשלום מהחלון. יעלי ליטפה את דווידי עוד ועוד. "שהה, שההה" אמרה לו בקול מרגיע, ודוודי רק הגביר את הבכי.
יעלי הוציאה אותו מהעגלה, הוא בכה והתפתל עוד יותר. יעלי חיבקה אותו ודווידי דחף אותה. ופתאום ליעלי כבר לא היה כוח.
לא היה לה כוח להחזיק את דווידי,
לא היה לה כוח להילחם איתו. "הוא לא אוהב אותי" אמרה יעלי, ושוב נכנס לה לפה טעם מלוח.
הוא התגלש לה לאט מהידיים. אמא תפסה אותו. "יעלי עצובה" אמרה אמא לדווידי. "נספר לה סיפור?" היא לא חכתה לתשובה, פתחה לו במהירות את כל הכפתורים, הלבישה לו פיג'מה.
ובינתיים סיפרה ליעלי על ג'וני.
"מאז שג'וני היה ילד, הוא חלם על ציפור שיר. ציפור השיר של אדון סילבר. היא הייתה כל כך חמודה ויפה! כשהיא התחילה לזמר, כל העיר השתתקה.
שנה שלמה דיבר ג'וני על הציפור הזאת, כמה הוא חולם עליה. וביום אחד, כשחזר ג'וני מהגן, חכתה לו הפתעה.
הכלוב היה על השולחן, כסוף וחדש. ובתוכו –
ציפור שיר!!! בדיוק כמו של אדון סילבר!
'הוא – שלך' אמרה אמא, כשג'וני שלח בה במט לא מאמין.
ציף, ציף, ציף! הציפור צרחה מתוך הכלוב שהתנדנד חזק מדי בידיים של ג'וני, אבל ג'וני לא שם לב. הוא היה שמח, הרגליים שלו הלכו בצעדים של ריקוד, והכלוב התנדנד כמו ערסל. הציפור התעופפה מקיר לקיר, לא הבינה איך הכלוב שלה הפך לקרוסלה. הציוצים שלה הפכו לבכיות ממש…
'אני כל כך אוהב אותך' אמר ג'וני לציפור היפה. הוא הוציא אותה מהכלוב, חיבק אותה חזק חזק, עד שהנוצות שלה נמעכו לצדדים. זה כאב! הציפור צייצה ציוצים של בכי, וגו'ני המשיך לחבק אותה.
הוא הסתובב איתה בבית, אכל איתו ארוחת בוקר, צהריים וערב. רק בלילה מאוחר, כשג'וני הלך לישון, הוא החזיר אותה לכלוב, נועל אותו פעמיים עם מנעול, שאף אחד לא יעז לגנוב אותה.
בבוקר, מיד כשהתעורר, הוציא שוב את הציפור. חיבק וחיבק אותה ולא נתן לה לזוז.
שבוע עבר. ג'וני אכל ארוחת ערב, עם הציפור על הידיים, והבחין במשהו מוזר: מאז שקנה אותה, היא לא שרה אפילו לא פעם אחת'!.
"זה באשמתו!" אמרה מירוש, והעיניים שלה עגולות ופתוחות.
"הוא טיפש מטופש!" אמא הסתכלה אל תוך העיניים החכמות של יעלי, החכמה. "כן?" שאלה. "את חושבת שהוא לא אהב את הציפור? אז את מי הוא כן אהב?"
"לא את הציפור" אמרה יעלי. "אם הוא היה אוהב אותה, הוא לא היה גורם לה להפסיק לשיר!".
"הוא היה מלטף אותה, אולי" המשיכה. "הוא היה שר לה שירים ומלמד אותה לדבר. הוא היה לוקח אותה לרופא של חיות כשהוא לא מרגיש טוב, הוא היה קונה לה סוודרים כשקר לו, ומפעיל עליה מאוורר כשחם לה, ובעיקר, הוא היה נותן לה לעוף, לפעמים".
"חבל שאנחנו לא יכולות לדבר איתו" אמרה אמא של יעלי בקול שקט, דווידי נרדם לה על הידיים. יעלי הסתכלה עליו, והנמיכה גם היא את הקול. "שששששש…….. נשחק בשקט!" אמרה לכולם. היא לוותה את דווידי אל חדר השינה, הסתכלה עליו בשקט כשאמא העבירה אותו למיטת התינוק. היא עזרה לאמא לכסות אותו. הסתכלה על הפנים הקטנות והמתוקות, ואפילו שרצתה לנשק אותו, נשיקה גדולה ואוהבת, היא התאפקה.
במקום זה ליטפה אותו ליטוף קטן ועדין,
ואוהב.