לכבוד "חכמת נשים".
אפילו את שמך אינני יודעת. איש מתוך עמי אינו יודע אותו, ובכל זאת זכית לפרסום גדול ולצריבה בתודעה לשנים ארוכות.
גדולים הכתירוך בתואר "חכמת נשים". ואני עומדת מול עוצמת אישיותך, משתאה.
בכולנו, עם נשות ישראל טמונה אותה חכמת נשים מפורמת, לעיתים היא עטופה בעטיפות מבלבלות ובקליפות המסתירות ממנה את האור. איך השכלת לקלף אותן, אחת לאחת?
איך לא נבהלת מן ה"מה יגידו", מן הנהירה האחת ההמונית. מי אמר לך שכיוון הנהירה מוביל אל האבדון? איך ידעת לקלף את כל הצלופנים ועטיפות, חשבונות של קנאה, תאווה וכבוד, ולגלות את נקודת האמת הפנימית שספרה לך כי אש משתוללת בחוץ?
בכל אותו הלילה דלקו האורות, אנשים חשובים, מן העילית של העם, אלה היושבים בכותל המזרח בבית הכנסת ודעת תורתם מקובלת על כולם, הצליחו לשכנע בתנועות ידיים נמרצות כי דרכם היא הנכונה, ואך הצדק הטהור עומד מול עיניהם. כדרכן של לשונות רעות התפזרו המילים וכבשו אחריהם עוד ועוד מאזינים, ומצטרפים.
בכל אותו הלילה מלאו הרחובות בפשקווילים. מילים של ארס והרס מלאו אותם מזן אל זן. זלזול היה בהם, וחתומים היו מטה גדולים, רבים, טובים ופקחים מן העם היהודי.
איך ידעת את, בלי הרבה יומרות, להריח את ריח האש, כאשר איש מתוך סביבתך לא הריח זאת?
איך ידעת לעשות לביתך, להציל אותו, ואותך ואת משפחתך מרדת שחת, במילים פשוטות, משכנעות, של רעיה מסורה ששכלה ישר כסרגל?
"מה תועלת תצמח לך מן המריבה?" ידעת לשאול את בעלך. "כך או כך, אינך מועמד להיות מנהיג. כך או אחרת, אתה תהיה התלמיד. למה לך להתערב במריבות לא – לך? למה להכניס ראש בריא למיטה חולה? למה לך להכניס אצבעותיך ליורה רותחת?"
ומילותיך פעלו את פעולתן, התיישבו על הלב וגם שכנעו.
מעבר למילותיך ידעת גם, בלי הרבה מילים, לחבל תחבולות כדי להבריח את אש המחלוקת ממנו, ממך, מביתך.
וכך, כאשר הופיעה החבורה בלהט וחפצה לצרף את בעלך בדרכם אל האבדון, הפריעה להם תחבולתך מלהיכנס אל אוהלך.
איש לא גילה לך מה יהיה סופו המר של הסיפור, אבל את, באינטואיציה הטבועה בך ובחכמתך העמוקה, הפשוטה, החפה מכל קליפות, השכלת לצפות הליכות ביתך. אשת חיל.
מאוחר יותר, כאשר סערה הארץ מן הצונאמי הגדול, ומשכה אליה בכוח מגנטי רב עוצמה את כל כותבי הפשקווילים ומוסרי המידע, כל הטוענים, הצוחקים והמלעיגים שנכנסו אל אש המחלוקת המסוכנת והגדולה, ומאום לא נותר: נעליים, עריסות תינוקות, גרביים ואפילו מחטים נמשכו אל תוך הבור ונעלמו אל תהומות מצולה, היה ביתכם זה שניצל.
את זכית, בחכמת הנשים שבך לבנות את ביתך, ולהצילו מרדת שחת.
התסכימי להעביר לי את סוד עוצמתך?
מעריכה,
בת ישראל.