פגשתי אותך הבוקר, נמרצת כתמיד ועגלת קניות עמוסה נגררת איתך.
אני צעדתי מולך ועגלת התינוק לפני, מפלסת דרך במדרכה הצפופה.
למעלה מעשר שנים חלפו מאז נפרדנו במסדרונות הסמינר.
אני זוכרת את אחד המשפטים האחרונים שאמרת לנו אי אז:
"אם בת תפגוש אותי עוד שבע שנים ברחוב ותאמר לי: "המורה חסרים לי שיעורי ההשקפה שלך! אני רוצה לשמוע עוד!" אני אדע שנכשלתי!
אשה ואמא יהודייה צריכה לקבל השקפה מהחיים עצמם, מהעמל שלה על התורה של בעלה וילדיה, לא ממני".
כבר אז, כששמעתי את הדברים, עברה בי מחשבה מרדנית:
לא ממך אני ארצה לשמוע עוד!
כבר אז הפרידו מספר עשורי שנים ביננו והרגשנו שאת לא מבינה אותנו, לא מכירה את הדור שלנו, לא מתמודדת עם היצר הרע של שנות 2000!
כואב לי לספר לך, מורתי שלי,
חסרים לי שיעורי השקפה!
את יודעת למה?
כי העמל שלי על תורת בעלי וילדי הוא עמוס ומבולבל כל כך.
אני לא יושבת ומקלפת תפוחי אדמה עבורם – אני פשוט פותחת שקית צ'יפס מקולף וחתוך הישר אל התבנית והופ אל התנור.
אני לא מגהצת עבורם חולצות בעמילן – אני פשוט מעבירה חולצות אל קמט מן המכונה אל המייבש הכביסה.
אני רוכשת עבורם בגדים דרך המחשב ומשלמת את שכר הלימוד בכרטיס אשראי. מי כותב היום צ'קים או משלם שכר לימוד בערימת מזומנים שקשה להוציא מן הארנק?
כשהילדים משחקים בבית אחר הצהריים אני בינתיים בודקת את ההודעות החדשות שהגיעו במייל.
אם אני מספיקה לרדת איתם לגינה ולא שולחת אותם עם בייביסטר, אני עסוקה שם עם הנייד או עסוקה בהשוואות הביגוד והעגלה והשיפוץ החדש של השכנה.
אגב, הגינה, אני שונאת לרדת אליה ולשמוע את צקצוקי השכנות: "אוי, שוב היא מחכה לילד! מה קורה לה? איך היא מסתדרת עם כל הקטנטנים? תראי אותה ואותם כאלו מוזנחים…"
אני לא כועסת עליך, מורתי שלי.
באמת קשה עד בלתי אפשרי להכין נערות חסרות עול לחיים של עמל ומשמעות. בדור מסיח ומסיט כל כך, מסובך לזכור את סיבת בואנו לעולם ולהמשיך לחתור לחיים שיש בהם. עוד יותר מורכב לחנך לכך.
אם אני רוצה לשמוע עכשיו שיעורי השקפה בהירים ומחזקים, זה לא אומר שנכשלת.
זה רק בגלל שהיצר הרע עדכני יותר…