לובן צח לכל מלוא העין, פתיתים לבנבנים מכסים בתי אבן ומכוניות שובתות.
ירושלים לבשה בגדי שבת.
יהודים עטויי טליתות פוסעים לבתי הכנסת. לובן הטלית מתמזג עם הנוף.
פוסעת מרינה שלובת זרוע עם שרה. פוסעות הן חרישית, צעדיהן נבלעים בשטיח שלג פרוותי. שקטה היא מרינה, רק בפנים הכל רועש גועש. מביטה על שרה, שהיא כעת כל עולמה: אמא, סבתא, אחות, אולי גם בת דודה. אכן, שתיהן נכדות לאברהם יצחק ויעקב.
מאז שעלתה היא מקייב יחד עם שרה, השליחה, שרה היא בשבילה הכל.
ומרינה עוד מעט כבר איננה מרינה.
בית הכנסת מקבל את פניהם בהבל חם. תפילה שבתית מתנועעת בהמיה. מתיישבות קרוב למחיצה, לא רוצות להפסיד הגה.
מרינה תוהה מה הריח הזה, המדגדג את נחיריה באויר הירושלמי הזה. תוהה ויודעת, זהו ריח גן עדן.
הן מתפללות בדביקות. זמן קריאת התורה מתקרב לו והולך ובבטנה של מרינה פרפרים.
ר' דוב עולה לתורה. "ויקרא שמה בישראל… חיה מרים… " הציבור עונה "מזל טוב" בלי לדעת למי. למיטב ידיעתו לא נולדה כל בת לר' דוב בתקופה האחרונה.
שרה מחבקת את ה"רכה הנולדת" ברוך: "חיה מרים, מזל טוב! שתזכי לגדל את עצמך לתורה ולחופה ולמעש"ט!". חיה מרים, כלומר, מרינה מסמיקה ומחייכת מבעד לדמעות.
זוגות עיניים רבות בוחנות אותן בפליאה, ושרה מבהירה ואומרת לשיינדל, לאסתר ולפערל ידידותיה משכבר: "באנה, תאחלו מזל טוב לחיה מרים שלנו, היא זוכה לקידוש יהודי ראשון, לא עוד מרינה הקיובאית, אלא חיה מרים יהודיה שורשית, ברוכה הבאה!". ומרינה לשעבר סמוקה כשושנה נרגשת מהנהנת בתודה לכל האיחולים ועיניה התכולות מכוסות דוק.
שרה מכניסה מהחדר הצדדי מגש תקרובת, קוגל ירושלמי מעלה ניחוח חריף, מתקתק.
"הגידי לי שרה'לה על שם מי קראתם לה חיה מרים?", פערל מסתקרנת. הן מחליפות מבטים. חיה מרים הסמוקה מסמיקה עוד.
"חשבנו שמרינה דומה למרים, וחיה, על שם שעם ישראל חי וקיים, ונשמה של יהודי לעולם לא תדמה לנשמה של גוי, אם יש לו בכלל כזו…"
והיא קורצת למרינה בשובבות.
"העיקר שיהיה בהרבה מזל טוב ובקרוב נפגש בחתונה שלך, עם בן תיירה אמיתי…" – מנופפת להן פערל לשלום, "גוט שבת, גוט שבת" וכבר היא עטופה בשכבות צמריריות בצעיף ובכפפות כיאה למזג האויר הכבד.
"נלך לאבא"?- חיה מרים, בישנית.
"נלך"
היא רוכסת את מעילה הרוסי, הכבד. מנתרת בצעדים קלילים. מחייכת לעצמה למראה השלג הנחמד הנערם לו לגובה של אולי ס"מ אולי שתיים – וכבר יצאו תושבי ירושלים מגדרם.
היא הרגילה לשלג רוסי מתנשא ולקור אימים שלושים מעלות מתחת לאפס, נהנית לפסוע על השלג הקריר, נחמד לה לנשום אל קרבה את האויר הצח ולראות תושבים ירושלמיים מכורבלים מכודררים מתנשפים והבל חם יוצא מפניהם הקפואות למחצה.
הן ממתינות מעט לר' דוב. אח"כ הולכים שלושתם בצעדים של שבת לעבר שכונת ימין-משה המרוחקת מעט, לבקר את אבא שגר שם בגפו.
אבא, רחוק מכל זיק יהודי. מפעם לפעם מזכיר לה, למרינה ומצהיר כי אינו מאמין בכלום, עפ"ל. "רק בדבר אחד אני מאמין" – נוהג הוא לומר, בכל עת בה הוא פוגש בה, במרינה, והעיתים האלו רחוקות, רחוקות מאד אפילו: "ליהודי יש נשמה, שונה מנשמה של גוי". ואז דומה כי שכבות של ניכור וחספוס וכפור סובייטי ורוע קומוניסטי מתקלפות להן ומשהו קטן בנשמתו היהודית מתגלה לרגע קט.
כעת הם הולכים, שלשתם, לומר לו מזל טוב, לאבא, לרגל הקידוש ונתינת השם לביתו היחידה.
אמנם, בחרה היא בדרך האמיתית, אשר לא כ"כ מוצאת חן בעיניו, אך בתו היא, ותשאר בתו היחידה, לעולם.
חיה מרים זוקפת מעט את גבה, נזכרת בנאמר על יהודי גלות מצרים, אשר לא שינו את שמם, לשונם ולבושם.
היא בגלות הקומוניזם שינתה את שמה, לשונה ולבושה, אך אט אט חוזרת למקור.
היום היא חזרה לשמה המקורי, גאווה יהודית זוקפת את גיווה, תחנת הרוח של השר משה מונטיפיורי נראית כבר מרחוק.
בתיה הקטנים, הטובלים באדניות ובפרחים של השכונה העתיקה מתקרבים אט אט, מעייה של חיה מרים מתהפכים בקרבה.
איך הוא יגיב? ואם יזרוק אותי מכל המדרגות ככלב חוצות? ואם לא ירצה לשמוע את מה שבפינו? ואם ירתח על השם שבחרנו? אולי יתחיל לקלל קללות רוסיות עסיסיות כמו שהוא יודע…
משהו מהקור מרעיד את מרינה, והיא מקבלת "רגליים קרות" כמשמעו… ככל שמתקרבים הבתים ומקבלים גודל טבעי, גובר בה הרעד וחשש ממלא את לבה.
שרה חשה בזאת. מניחה יד מרגיעה על כתפה.
– "הרגעי חיה מרים, ה' איתנו".
ודי בצמד מילים אלו.
הן מחזירות אותה ליציבותה. היא נושמת עמוקות, מרימה את עיניה לשמים התכולים, צחים, בלי רבב.
הנה הדלת. ירוקה, מחלידה. ר' דוב דופק קצרות והיא נפתחת, משחררת אנחת זקנה.
הבל חנוק יוצא מהבית. סרגיי, במלוא קומתו ורוחבו עומד בפתח, ממלא כמעט את כל החלל.
הוא מביט במרינה הלבושה בגדי שבת מלאי חן.
כמה היא מזכירה לו את אמא ז"ל. גדלה, הילדה.
– "פריווייט". מהנהן ר' דוב לשלום.
– "באנו לבקר אותך, להגיד לך גוט שבת, אפשר להכנס?".
סרגיי מהנהן, פניו קפואות כמו השלג שבחוץ.
הם מתיישבים על כסאות מרופדים בחדר קטן אשר זמן רב לא אוורר.
סרגיי לא מוריד את מבטו מבתו.
חיה מרים מדמה לראות, מבעד לפנים הקפואות מבט, שיש בו מעט מן הרוך.
ר' דוב נגש ישר לעניין.
– "הבת שלך, ר' סרגיי, קבלה היום שם חדש, שם יהודי, עשינו לה קידוש בבית הכנסת!".
סרגיי מתרומם בזעף, מבטו רושף.
– "שם? יהודי? אמרתי לכם שאני לא מאמין בכלום!" וכבר ניתזות מפיו קללות וגידופים ברוסית עסיסית, מרינה מצטנפת.
ואיזה שם יכולתם כבר לתת לה? שואל אגבית, מחפה על סקרנות בוערת.
– "נתנו לה את השם חיה מרים, מרינה דומה למרים, וחיה על שם שעם ישראל חי וקיים". – מסבירה שרה בקול שקט.
"כמו שאתה אומר תמיד, אבא, כי נשמה של יהודי לא תדמה לנשמה של גוי…" – מרינה.
– "חיה מרים" – חוזר סרגיי אחריהם כהד. "חיה מרים, חיה מרים" הוא טועם את המילים, מגלגל אותם בלשונו.
הוא מתיישב, האויר כמו יצא מראותיו, שקט סמיך. מרינה לא יודעת למה לצפות.
הם מביטים בסרגיי. ניכר שהוא נתון בסערת רגשות.
לאחר דקה הנדמית כנצח, מופרת השתיקה.
סרגיי מדבר, קולו מרוסק. לא אותו גבר כמו זה שדיבר מקודם.
"חיה מרים… השם מוכר לי היטב… זכור לי בגעגוע, היתה לי סבתא כזו. אם אמי… בברדיצ'וב העיר.
"אני זוכר איך תמיד צבטה את לחיי. צביטה הגונה כזו, אוהבת". – – – אומר סרגיי ולא מוסיף, כאילו נגמרו לו המילים.
ברדיצ'וב – – – צליל של קדושה. עירו של סנגורן של ישראל. ידוע שרק הזכרת המילה ברדיצ'וב מסוגלת לפעול ישועות…
חיה מרים פוערת את פיה, צמאה כ"כ לשמוע עוד, רוצה להכיר את שורשיה.
והם יושבים סביבו. האויר מהורהר, מקשיבים לשתיקתו.
וסרגיי שותק, תולה מבטו בנקודה עלומה.
ושותק עוד.
עד שנעשה מאוחר.
והם קמים, נפרדים לשלום, יוצאים אל הקור שבחוץ.
סרגיי מלווה אותם במבטו. בשתיקתו.
ארבעה הם פוסעים: ר' דוב, שרה, וחיה מרים איננה לבד עוד.
רוחה של סבתא אחת, מברדיצ'וב, מלווה את צעדיה.