ימים ארוכים וגם לילות, התכוננו למעמד הגדול הזה, והנה הוא הגיע: הבית מצוחצח, השולחן ערוך, הכל לבן וצח, מלכותי ומרומם.
משם הדרך קצרה, ליציאה מעבדות לחרות.
כבלים שונים ומשונים קושרים אותנו אל העבדות הפרטית שלנו: לחץ, חרדה, מחשבות לא רצוניות, תחרות, רגשי נחיתות ומצב אישי לא נוח.
הכל סביב מגוהץ וצח, ובפנים כבלי עבדות קושרים את הנפש.
לא קל לפרוץ אותם,
מי שהצליח בכל זאת, יעיד על תחושת חרות אמתית.
אין לך בן חורין.
עבדים היינו: למחשבות לא רצוניות.
ריבה פערל מלוצרן מספרת:
"איך שהגעתי ללוד, כבר חשבתי על הטיסה חזור…."
אין כמו ליל הסדר אצל סבא וסבתא, ככה אומרים כולם. האווירה המיוחדת של ארץ ישראל, אבני ירושלים המסתוריות, השמיים הנקיים ושירי הגאולה שמשתפכים מכל החלונות… יש כאן משהו רוחני שאי אפשר למצוא בלוצרן הקרה והנקיה. להוסיף לזה את הדרת הפנים המיוחדת של סבא, את האורחים הרבים, את המאכלים המסורתיים של סבתא ואת ריח הניקיון שנודף מכל פינה.
האחים שלי קנאו בי שהשנה הגיע תורי. מישהו מהם, וודאי היה שמח להתחלף איתי. גם אני הייתי שמחה להתחלף איתם, ולא העזתי לומר זאת במפורש.
גם לא רציתי לוותר על החוויה הנדירה, למרות הכל.
הסיוט של הטיסה… השעות הספורות עברו עלי כמו נצח, כשאני ממלמלת פרקי תהילים ומבטיחה לתת חלק גדול מדמי הכיס שלי לצדקה.
מיד כשנגעו שתי רגלי על הקרקע המוצקה בלוד, כבר התחלתי לרעוד מהטיסה בדרך חזור.
והסיוט הזה המשיך ללוות אותי הלאה, התחבא מתחת למצעים הריחניים של סבתא, בחדר המלכותי שהיא הכינה עבורי, ליווה את הנר של בדיקת חמץ באלפי צלליות מפחידות, קיפץ מעל הלהבות של החמץ שנשרף, וגם לשולחן ליל הסדר הגיע איתי, יושב לי בגרון כמו גוש קטן ומעיק.
מעמד ליל הסדר היה יפה, יגידו כולם. האווירה הייתה מלכותית, משהו שצריך לצרוב בדיסק הקשיח של המוח, ולקחת כצידה לדרך לימים הקרים בלוצרן.
אבל אני לא הרגשתי בכל אלו. מקופלת ישבתי לצד השולחן, הגוש הקטן בתוכי משמיע טרטור של מטוס ומבקש להדק חגורות.
ישבתי מכווצת, לא הצלחתי ליהנות, סיפוריו היפים של סבא הגיעו רק לשכבה החיצונית של האוזניים.
הלוואי שמשיח יבוא עוד החג הזה, ייחלתי. הלוואי שיביא את הורי ומשפחתי לכאן על כנפי נשרים, ולא אצטרך לחזור על הסיוט.
גב' א. אלישיב, מטפלת רגשית:
חרדות הן קול פנימי העושה שימוש בדמיון ככלי העצמה להגדלת הפחד. מדבר שאינו קיים בכלל, הופך הדמיון למפלצת גדולה ועצומת מימדים. כפי שכותב שלמה המלך בספר משלי: "אמר עצל, שחל בדרך, ארי בין הרחובות" (משלי כ"ו י"ג).
הקול המדמה מגדיל ומעצים עוד ועוד את המחשבה הטורדת, עד כדי השבתת תפקודו של האדם.
החרדות הופכות למנהלות שלנו. במקום שאנהל כפי בחירתי את חיי, החרדה היא זו שמנהלת אותי. "ישבתי מכווצת". מי יצר את הכיווץ הזה? זו החרדה שמנהלת אותי ומאפילה על החשיבה הצלולה.
איך יוצאים מעבדות לחרות?
ראשית כל נזהה את מחשבת החרדה: פחד מטיסה. לא נהסס לקרוא לפחד בשמו.
מה יש בו בפחד? חשש, שמא המטוס יתרסק, המחשבות רצות הלאה, מתרוצצות, מצליחות לדמיין את הריסוק ומה שאחריו, חלילה.
נסיט את המחשבה לאפיק חיובי: אנו נוחתים בשלום, הטיסה עוברת בטוב ובנעימים.
המוח אינו יכול לעסוק בשני מחשבות בו זמנית. לכן, המחשבה שנחזור עליה, היא זו שתשאר ותנהל אותנו לחיים של חרות, בעזרת ה'.
טיפ: הנטייה החרדתית מעידה לעתים על אדם עם דמיון מפותח. אפשר לקחת את אותו כוח דמיון למקומות נפלאים:
נדמיין את עצמנו יוצאים ממצריים בתוך שיירה ארוכה של יהודים. נדמיין את הים על גליו הקוצפים, וריחו המלוח, נבקע בבת אחת לשתים עשרה שבילים. אנחנו צועדים פנימה וקוטפים פרות מהעצים. אח… זה טיול מענג.
שמוש חיובי בדמיון, בכוחו להרגיע ולהפיג חרדה.
רינה מהדרום מספרת:
"טבלתי מרור בחרוסת, וראיתי כתמי בוץ בגוון חרוסת על רצפת הסלון…"
באותה שנה הסתערתי על העבודה מט"ו בשבט, לא הייתה פינה שלא עברתי עליה. שמחתי על ההזדמנות לחדש את פני הבית ולרענן אותו, כאשר ערב פסח הוא רק תירוץ לנקיון אביבי מרענן.
למה רק תירוץ? קודם כל ידעתי שנקיון יסודי כזה אינו כלול בגדר ההלכה, וכי אין סיכוי לפירורי חמץ להיתלות על הסדק שבין הפלורוסנט לתקרה, לצורך הדוגמא. שנית, ידעתי שגם השנה ניסע לפסח, לפחות לחג הראשון.
ובכל זאת. אני חובבת ניקיון מעודי. בית נקי מרחיב את דעתי. אולם מרוץ היומיום והעומס הבריא, אינם מאפשרים לי להשקיע בתחביב הזה יותר מדי. ערב פסח, שימש לי אפוא תמריץ טוב.
יום לפני בדיקת חמץ, כאשר הבית הבהיק מניקיון, צלצל הטלפון.
זו הייתה צילה, השכנה שמעבר לכביש. 'הייתה שרפה גדולה בבית הורי', ספרה לי בנימה לחוצה. 'המטבח הפסחי על כל תכולתו נשרף. החלטתי להזמין את הורי אלי לליל הסדר, ואני מחפשת דירה. האם… האם אתם נוסעים?'
העברתי מבטי על הבית, שהבהיק כביום כניסתנו אליו (אחרי העבודה של חברת הפוליש). להכניס אורחים אל הבית הזה… ובכן, לא ממש התחשק לי.
"אנחנו נוסעים, אבל…" לא ידעתי איך להמשיך את המשפט.
"זה לא הרבה אנשים" היא אמרה בלחץ. "שני הורי, וארבעה ילדים גדולים. כולם מעל גיל תשע".
"אשאל את בעלי" סיכמתי, וייחלתי שהוא לא יסכים.
"אין לנו סיבה להגיד להם לא" אמר הבעל לאחר חשיבה, וגם אני, מתוך רחמים על המשפחה שלשונות האש כילו את כל עמלם, החלטתי לענות הן.
השכנה צילה שטפה אותי במילים של תודות, ואני פניתי אל המזוודות.
והמסע שלי רק התחיל.
יופיו של ליל הסדר לא הצליח לגעת בי. הבטתי בכוסות היין וראיתי בעיני רוחי ידיים עלומות עורכות סדר מחדש בוויטרינה שלי, משאירות טביעות אצבעות על כלי הכסף כולם.
טבלתי את המרור בחרוסת וראיתי כתמי בוץ בצבע החרוסת, פוסעים פנימה מהגינה שבחוץ על המרצפות הבוהקות, וסימני דרך חומים מטפטפים על הספה.
דפדפתי בין דפי ההגדה, ולא יכולתי שלא לחשוב על הידיים שמדפדפות בין האלבומים, (הם נשארו במקום כל כך נגיש!) ועורכות ניתוח תווי פנים על הילדים ועלינו.
רציתי לעצור את דהירת המחשבות, ולא ידעתי איך. בליל הסדר הזה הייתי כבולה, כבולה בכבלי הדמיונות.
גב' א. אלישיב: במקרים מהסוג הזה, אני מדקלמת לנשים את מילות השיר מגן הילדים: "ואם יבוא אדון יצר הרע, אשאיר בשבילו את הדלת סגורה". מסתבר שהמילים האלה מתאימות לכל גיל…
אשה מקיימת מצווה מהודרת, מתגברת על קושי גדול ומקיימת הכנסת אורחים כפשוטה. בא קולו של היצר ומבלבל אותה כדי שתפסיד את חביבות המצווה.
אין כאן מחשבות אובססביות, יש כאן קול פנימי ממפעלו של היצר הרע. אותו ארס קדמוני שמבלבל נשים בכל הדורות. לוקח מעשה נאצל ומכניס את עושהו לתוך מצרים פרטי, כובל את ידיו ואינו נותן לו ליהנות מהחירות.
אכן מחשבות מסוג זה טורדות את החיים. אינן מאפשרות הנאה ושמחה בקיום המצווה, ומעסיקות אותנו בבוץ גשמי ובאלבום שנפתח.
המחשבה, יש לה כוח להגדיל אותנו, ויש לה כוח להקטין.
אם רק ניתן לה.
האם אפשר לשלוט במחשבות? וודאי, זו יכולת הבחירה שלנו כבני אנוש. כמה מקום ניתן למחשבה הזו, שאוי ואבוי מה תמצאי בבית כשתחזרי אליו. ומה נענה לה.
'דע מה שתשיב', צריך ללמוד מה לענות למחשבות הטורדות האלה. מענה הולם ירוצץ את ראשן ויסתום להן – למחשבות – את הפה.
וכך, לדוגמא, יכול להראות הדו שיח הפנימי שלנו:
המחשבה: חכי חכי, איזה בית מחכה לך. האורחים עושים בו כבתוך שלהם.
את: ומה בכך?
המחשבה: זה נורא ואיום. הספה הבהירה עלולה לקבל כתמים חומים.
את: אפשר להוריד אותה בכביסה. (מגביהה את הטון) ובכלל, מה הוא בוץ לעומת גודל החסד ליהודים שביתם נשרף? יש לך הזדמנות לשמח יהודים. הבוץ ירד במים בדקות ספורות. מצווה שהחמצת, לא תרד לך במים.
לאט לאט תבואנה מחשבות חדשות, רגועות יותר. הן תסתדרנה בסדר עדיפות נכון. עם הסדר, תוכלי להסיט חזרה את ריכוז מחשבתך, אל ליל הסדר.
ולא להפסיד ממנו יותר, אף לא רגע אחד.
עבדים היינו: למציאות כואבת ושונה.
פנינה מספרת:
"היה טוב, אבל אני חוששת שהכאבתי להורי…"
היינו נשואים חמש שנים, ועדיין בעמדת המתנה. לקראת השנה השישית רצינו לערוך ליל סדר בביתנו.
ההורים משני הצדדים שמעו, נבהלו, ותמהו בלי מילים: ככה, תשבו בליל הסדר לבדכם, כאילו לא הייתה לכם משפחה? עם המצות והיין והמרור, ובלי ארבע קושיות? זה יהיה קשה, זה יהיה עצוב. ובחג מצווה לשמוח.
לא אבינו לשמוע. ודווקא מהסיבה הזו.
מצווה לשמוח בחג, ואיך אפשר לשמוח כאשר סביבנו המולת ילדים ארוזים בתוך חליפות חג חדשות, קריאות כמו: 'שימעי, נא לשים סינר שהחולצה הלבנה לא תוכתם בכתמי יין, שאינם יורדים בכביסה'. 'חיהלה שבי כאן, אבא לא יכול לשמור על שלשה ילדים, יש לו רק שתי ברכיים' כאשר החבורה העליזה המקפצת נולדה כולה אחר נישואינו, ואנחנו נותרנו עדיין במעמד הדודים? (הנחמדים, יש לציין).
לאורך לילי הסדר בשנים הקודמות חייכנו, כל הזמן. גם כשהחבורה של יצחק (קטן מבעלי בשנתיים) פצחה בשירת מה נשתנה. עזרתי בהגשה, הייתי בסדר, השתדלתי כל הזמן.
וההשתדלות הזו, והרצון של כולם לרצות אותנו, והנסיונות הלא טבעיים להסיט את נושאי השיחה לאפיקים שאינם קשורים לילדים ולגידולם, והמתח הסמוי שטייל מתחת לשולחן ומעליו, עייפו אותי.
העדפתי את הבית שלנו על ארבעת קירותיו השותקים, אף שהם אינם יודעים לשאול מה נשתנה, להתקוטט, להתלכלך ולריב. התכוננו לליל סדר ביתי בפורמט משפחתי קטן, ברגשות מעורבים.
ימים ספורים לפני חג הפסח, התקשרה א. קרובה רחוקה שלי שמתגוררת בעירו של האדמו"ר שלנו.
עד היום, אינני יודעת כיצד נזכרה בנו. ההזמנה החמה שלה לא השאירה בידינו בררה.
"אין לנו מספיק אורחים השנה" היא התחננה ממש, ונתנה לי להרגיש שאם אבוא, אעשה לה טובה. באנו. התקבלנו כבני מלכים.
ליל הסדר היה מלכותי. התרוממתי עם השירים למחוזות גבוהים, היו דברי תורה משיבי נפש. חבורת ילדים שאלה מה נשתנה, והיה לי קל לחייך אליהם, לא יודעת למה.
היה זה ליל סדר שלא יישכח. הייתה אווירה המרוממת ומלכותית, ומעל הכל, נהניתי מהטבעיות של בנות הבית כלפיי.
היה יפה, אבל לא הצלחתי להשתחרר ממבע פניהם המאוכזב של הורי, והכאוב משהו. "מה? לא תבואו אלינו לליל הסדר?"
יהודית מספרת:
"אני רוצה לפרוש כנפיים ולעוף, למקום שלא ירחמו עלי"
ליל הסדר זה הזמן של האחים הנשואים והנחת לאבא ואמא, ארוזה בתוך כסאות אוכל ועגלות וסינרים ובגדי חג יפיפיים. ליל הסדר זה הזמן של עשרות זוגות אוזניים קטנות מקשיבות לסיפור יציאת מצרים.
ליל הסדר זה הזמן שאני רואה את שערות השיבה החדשים שנזרקו בזקנו של אבא, את הקמטים החדשים על מצחה של אמא, והעיניים שלהם שמנסות לחייך ובודקות אותי כל הזמן: כשאני מגישה את החסה ומנגבת יין שפוך, כשאני מגישה מי מלח ומצפה כרית פוך, כשאני מרגיעה ילדה שזועקת 'איי' ומושיבה זאטוט מילל על ברכי.
כשאני מנגבת, מסתובבת, ובעיקר מגישה. העיניים שלהם שואלות את עצמן: איך יהודית מרגישה?
ומה יהיה איתה? מתי יקרע לה הים?
מתי תפרח גם יהודית אל קן חמים משלה?
ובעיקר: מתי, סוף סוף, גם היא תביא לנו נחת?
העיניים האלה, ומעיינות הכאב שבתוכן… קשה לי לעמוד מולן.
הן אלו שכובלות אותי בפנים, קושרות אותי אל הרחמים העצמיים עד שאיני יכולה להשתחרר מהם.
עד שאני רוצה לפרוש כנפיים ולעוף, לחגוג ליל סדר במקום אחר, לא יודעת איזה. מקום שבו אהיה יהודית רגילה, ואף לא אחד ירחם עלי.
אולי שם, אהיה בת חורין אמתית.
גב' א. אלישיב: המצב הזה בו את נמצאת, הוא באמת כאוב. קשה לומר כאן שיש כאן בחירה או מחשבות מכבשונו של היצר הרע.
המצב קשה הוא, והדבר היחיד שיכול להקל זה החיזוק באמונה התמימה. הידיעה שבורא העולם יש לו התכניות שלו בסדר שלו (ב' קמוצה) וזה בסדר גם לנו (ב' בשווא). הקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתן של צדיקים. הנסיון הזה שקיבלת הינו חלק מתהליך הבריאה ותיקון העולם. חשבונות שמיים מי יידע.
הכאב קיים. כל דמעה שזולגת, כדאי לנווט אותה לתפילה נכנעת ומתחננת לבורא העולם.
כיצד להתמודד עם הסביבה? אולי מוטב לשאול, כיצד תתמודד הסביבה איתנו… היא כואבת בדרך כלל את הכאב שלנו ורוצה לנהוג ברגישות.
הרגישות עצמה, היא זו שמעוררת לעתים את הכאב.
אם נשים כמו פנינה יבואו ממקום של בטחון ואמונה בה', ואמירה פנימית כזו: עדיין אין לי ילדים, ואני מאמינה בבורא העולם שוודאי יגיע רגע הישועה שלי. זמן ההמתנה שנגזר עלי, וודאי הוא טוב עבור נשמתי.
כך גם יהודית, בנסיון הפרטי שלה, וכל אשה כאובה באשר היא.
זו עבודה. היא לא קלה בכלל. אבל כאשר כיוון החשיבה משתנה גם הסביבה רואה משהו אחר ונוהגת אחרת. וכל מילה או שתיקה הרבה פחות מכאיבים, ויש לשלווה מקום בחיים שלנו.
גם עם ההורים כדאי לדבר בפתיחות. לשדר את האמונה והבטחון והשלווה. ההורים תמיד דואגים ורוצים את אושרם של הילדים. כאשר פנינה תשדר רוגע, אמונה ובטחון, זה ישפיע על ההתנהלות של כולם אליה, והיא תזכה לצאת לחרות אמתית.
אזי תבין פנינה ותבין גם יהודית, שחרות היא תכונה בנפש, ואינה קשורה בהכרח לתנאים חיצוניים.
עבדים היינו: לתחרות וללחץ חברתי.
שרי מספרת: "הייתי קשורה בפנים, עמוק בתוך הנדנדה".
השולחן היה ערוך בפאר והדר, כראוי לבני מלכים. הושבתי את הילדים לצידי. בין הכוס הראשונה לשנייה, הם הספיקו לשתות ארבע כוסות נוספים של מיץ ענבים. שמחתי שהם רגועים, ושקעתי בהגדה של פסח.
'את לא שמה להם סינר'? שאלה גיסתי בנימת הערה קלה עד בינונית. "אה" הרמתי עיניים וגיליתי את חולצותיהם מוכתמות בכתמים סגולים – אפורים. לא נורא, בשביל זה יש מכונת כביסה, וגם סנו אוקסיג'ן. "שכחתי את הסינרים" אמרתי, פני מקבלות את צבע היין. איך שוכחים מוצר בסיסי כזה, איך!!! שאלו עיניהן של הגיסות שסביב השולחן. החמות, יש לציין, שקעה עמוק יותר אל תוך ההגדה.
עיני ערכו סריקה קלה מסביב לשולחן. כל האחיינים ישבו חנוטים בתוך סינרים בהירים וחדשים, זקופים כמו בני מלך מאולפים. רק הילדים שלי ליקקו את היין מהגביע ופניהם דביקות.
"אולי יש לי סינרי רזרבה, לחפש לך?" הציעה גיסתי נדיבת הלב.
"אל תחפשי" לחשתי לה, כדי לא להפריע לפירושי ההגדה היפים. "בשלב הזה הם די מיותרים… אולי הם רק יכסו את הלכלוך…".
חזרתי אל ההגדה, ושוב לא הצלחתי להתרכז. הגיסות שלי, המושלמות, ששום דבר לא בורח להן מהידיים, תשמנה לב עוד רגע ששכחתי פיג'מות לקטן, והוא ייאלץ לישון עם בגדיו.
ההשוואות המשיכו לרוץ לי במוח במו בנדנדה. אני בצד הלא יוצלח, הלאמסודר והלא מאורגן, ובצד השני והנוצץ גיסותי המאורגנות, המוצלחות והמצליחות, וילדיהן הנסיכים.
עד לסיום ליל הסדר המשיכה הנדנדה להתנדנד לי במוח ולנדנד, הייתי קשורה עמוק בפנים, זקוקה נואשות ליציאת מצרים משלי.
הלוואי שנוכל לערוך ליל סדר בביתנו, בשנה הבאה.
גב' א. אלישיב: כאשר קבוצת נשים נאספת לזמן ממושך, טבעי שקיימים השוואה ותחרות סמויה. האם ניתן להתגבר עליה? בהחלט. הבחירה בידינו כיצד להסתכל על דברים, ובעיקר, איך לפרש את מה שאנו רואים.
גיסותי הן מוצלחות, הכל מסתדר להן ושום דבר לא קשה להן, זו פרשנות שלי יחד עם מס ערך מוסף, על משפט פשוט שגיסתי אמרה בתום לב. היא בסך הכל הציעה סינר!
אם אביט בעובדה לבדה בלי להוסיף פרשנות משלי, כלומר – הגיסה שאלה אם ארצה סינר ואף התנדבה לחפש. כל מחשבות הנדנדה שבאו אחר כך, התרחשו בדמיוני הפורה בלבד.
אין לי כל הוכחה שהדברים הם נכונים, ואין כל סיבה שאחפש הוכחות.
זה הזמן להפוך את האני הפנימי שלי לחזק ויציב, לדעת את חסרונותיי ובעיקר את מעלותי (והן יכולות להיות רבות וגדולות, על אף ששכחתי להצטייד בסינרים).
חיזוק האני הפנימי הוא עניין של בחירה. מה הפרשנות שאני נותנת לאירועים שקורים איתי? האם הפרשנויות, שנובעות ברובן מדמיוני, הן אלו שמנהלות אותי רגשית?
באותה הזדמנות ננסה לעשות שימוש בדמיון, ולנחש מה קורה בצד השני של הנדנדה. לא נופתע לגלות, שגם הגיסות חושבות עלינו את אותן מחשבות באותה עת: אה, האישה הזו היא כל כך רוחנית! וודאי הכינה את עצמה לליל הסדר בהכנות שברוח, עד כדי כך שסינרים לא עניינו אותה…
כמה מילים של סבא וסבתא לשבט מפואר
בשנה הראשונה לנישואינו, חגגנו ליל סדר לבדינו.
לא היינו ניצולי שואה ולא פליטי אינקבזיציה. ובכל זאת לא היה לנו היכן להתארח. שנינו הגענו מרקע עצוב של בתים שאינם מתפקדים, מסיבות קשות.
היו יהודים טובים שרצו לארח אותנו, אבל… ליפול לנטל אצל משפחה זרה? לא, תודה.
הכי קל היה להגדיל את מנת המרור ולטבול את הכרפס בדמעות מלוחות.
הכי קל היה לחפש את ההמולה מסביב, ואת האווירה המלכותית, לא למצוא אותה, ולהתקפל אל תוך עצמנו בהרגשה אומללה מאד.
להקשיב לשירה העולה מבית השכנים, ולקנא.
היו לנו רגעים כאלה, קטנים ומקטינים. וברגע אחד של החלטה נחושה, התנערנו ממנו.
החלטנו להפסיק לחפש את מה שאין, ולייצר את האווירה במו ידינו. עם המון תפילה ותקווה החלטנו באותו לילה להתרומם מעל הקשיים ולייסד ספר יוחסין חדש.
עשרות פסחים עברו מאז, וספר היוחסין שנוסד באותו ליל סדר הולך ומתמלא בנחת יהודית אמתית. כשסבא ואני יושבים בראש השולחן ומקשיבים לארבע קושיות כפול… לא סיימנו לספור, בלי עין הרע, אנו לא יכולים שלא להיזכר בליל הסדר ההוא. ברגעי הקושי, ברגעי ההתרוממות והודיה ממלאת את לבנו.