"חיי אינם חיים" לחשה נדושה אל תוך כרית הנוצות. דמעות חדשות הצטרפו אל הישנות. הפכו אותה לפקעת דביקה.
אלו מן חיים הם. משכפלים את עצמם שוב ושוב, כל דקה דומה לרעותה, כל יום ראשון דומה ליום ראשון שלפניו, כל יום שני ליום שני שאחריו, בכל ערב שבת היא מכינה את אותה פשטידה ושוטפת את אותן מרצפות חדגוניות. אין כל חדש תחת השמש ולנדושה נמאס.
"שמו של אדם משפיע עליו" לחשה לה כרית הנוצות. "אולי שינוי השם ישנה גם את מזלך לטובה".
אספה נדושה תעוזה ואומץ, ניגשה לאבא.
אבא הקשיב. עיניו התעגלו נדהמות בתחילה. הסכים לבסוף.
קידוש רב משתתפים גיוון את שגרת החיים האפורה, כל אנשי השכונה באו ללחוץ את ידו של אבא למזל טוב.
גוונים חדשים הופיעו בחייה של נדושה. בבת אחת הפכה לחדישה.
אין יום דומה למשנהו.
שמש חדשה זורחת אל חדרה, קרניה זולגות דרך זגוגית מחליפת צבעים.
אתמול היו הקרניים כחולות, היום הן אולטרה סגולות.
מחר יבהיקו לעיניה בירוק זורח.
"מה תרצי לקחת לארוחת עשר?" שואלת אותה אמא. נזכרת בכריכים הרבים שחזרו הביתה כלעומת שבאו. חדישה משיבה חיוך נוצץ. פותחת מזווה. שולפת קופסת אכסון בצורת יהלום. לחיצה קטנה וסמייל צהוב קופץ מתוכה. "יש כאן רוטב פלמיניטו" היא מספרת לאמא, לוחצת על אף הסמיילי. רוטב צהבהב גולש מפיו הישר אל פרוסת הלחם שחדישה הגישה לו.
"גם את זה קנית שם?" אמא הבינה. "ברחוב החידושים הבלתי נגמרים?"
חדישה הנהנה. "ההכשר מהודר" ציינה, "הוא מכיל רכיבי בריאות".
"שיהיה" אמא הנהנה. "תקחי איתך גם פרי? העיקר שתשבעי" אמא הטובה הלכה לענייניה, מותירה את חדישה מול ארגז הפרות והירקות.
דפדפה בין תפוחי עץ נדושים, תפוזים מימי מתושלח וקלמנטינות עייפות. על סף יאוש, שלפה מן ירק מוזר, אולי הוא בכלל פרי. זקן לבן לו. הוא שונה מחבריו כולם. הוא מוזר. דווקא לכן חדישה רוצה אותו.
מרימה את יד ימין, איפה השעון?
את חדישה, שכחת? היא מחייכת אל יד שמאלה.
מחר ישכן השעון כבוד בכיס ומחרתיים יענד כשרשרת. בינתיים עליה לרוץ ללימודיה. חדישה אצה אל חניית הבניין האחורית, מתירה את הגלגלית הורודה מקישוריה. נעמדת בעיגול המדויק ומתגלגלת לבית הספר.
עיניים נלטשות עליה בדרכה. פיות מתלחששים. חדישה אינה שתה לבה. דגדוג קטן ושמח מופיע לה בלב.
אכן שמה נאה לה והיא נאה לשמה.
שבוע אפוף ריגושים והתחדשות אין סופית, חלף עבר.
שבוע חדש רק התחיל, וחדישה כבר מותשת עד לשד עצמותיה. בעייפות מחשבת את צעדיה:
ברחוב החידושים נותרו עוד ארבעה ממרחים שטרם טעמה. שלושה זני פירות נדירים שיש לברך עליהם שהחיינו. גלגלית חדשה לשינועה אל לימודיה לא מצאה היום.
ומה, תחזור על אותה דרך, באותו אמצעי תחבורה?
באין פתרונים היא נופלת אל מטתה. לילה בן אלפי שנים עוטף אותה, אינה מוצאת תנוחה לראשה. הכרית הנדושה דוקרת למראשותיה. הפכה אותה פעמיים, עטפה בציפית חדשה, עטוית פייטים מתחלפים. גם שאלת הקוקו נותרה בלתי פתוחה. תניח אותה מעל הכרית, לצידה או תחתיה? אולי תפצל את שערותיה לשתיים, והיה המחנה הנשאר לפליטה מונח מעל הכרית?
נזכרת בכרית חדשה. ניגשת לארון העליון, פותחת את אריזתה. כרית תכלת במרקם גלי ים. חדישה נרדמת לבסוף, גלי חידוש מקפיצים אותה גבוה מדי, מעתיקים את נשימתה. משליכים אותה באכזריות בין גאות לשפל. גל גדול מדי מטיח אותה אל החוף, היא מתעוררת מבועתת.
ניגשת לחלון. מסיטה הצידה זגוגית מחליפת צבעים. עולם מתעורר מחייך אליה ביופיו הטבעי. בנייני מגורים בני עשרות שנים פוקחים עין מנומנמת. חיוורת היא קרן השמש. קרניה שוטפות בעדינות את האופק הרחוק. שמים כהים מתבהרים. ציפורים פוצחות בקונצרט של בוקר. מלוות את טקס החלפת התאורה.
משהו חדש עולה בלבה של חדישה. חדש יותר מכל החידושים שטעמה בימים האחרונים.
חידוש ממלא לבה, רוצה להשפך החוצה. מחפשת חידושה את סידור התפילה. מזמרת את ברכות השחר יחד עם שירת הציפורים.
משהו מדגדג את החלון, מלטף את פניה הלחות.
ענף מעץ השקדיה מחייך אליה. חדש, פרח מרהיב צמח בו רק הבוקר.
השמש מסנוורת אותה. מתעגלת מלוא גודלה, כבר אלפי שנים שולחת קרניים חדשות מדי בוקר. ובכל פעם מלווה אותה קונצרט, דורות של ציפורים הולכים ובאים.
ושמש אחת, גם הבוקר נולדה מחדש.