ביום בהיר קבלתי הודעה בקו המשפחתי המורחב שלנו, ובו אשה אחת תובעת חמישים אחוז מהרווחים שלי על כתבת הנופש. "זה מפני שכתבת על הנופש המשפחתי שלנו בלי לשאול את רשותי" היא אמרה, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. עניתי לה אסרטיבית שאין לה שום הוכחה שאכן כתבתי על המשפחה שלהם, הרי השמות והפרטים שונו לחלוטין! האסרטיביות כמו תמיד, הצליחה להשתיק את התביעה.
בכתבה הבאה נזהרתי לשנות פרטים בצורה יסודית יותר. כל האחיות הפכו לאחים. נכדות לנכדים, ואל הסבתא האלמנה הצטרף הסב שקם לתחיה, לצורך הכתבה. "וכדי שבאמת לא יזהו, אל תכתבי את המקום האמתי שבו היינו" אמרה לי אסתר, שם בדוי, ומנתה באוזניי את רשימת כל המקומות שבהם הם נפשו במהלך העשור האחרון. חצור ירדה מהפרק, אשדוד, העיר העתיקה, צפת, דימונה ובאר שבע. החלטנו ללכת על עפולה, עיר שבה מעולם לא דרכה כף רגלה של אסתר ובני משפחתה המורחבת.
אחרי סבב בירורים מצאתי את גיטי כצמן, שם בדוי, עפולאית בעלת לב זהב. היא הכירה לי את המקום, את דרכי הגישה אליו ואפילו את מחירי העגבניות והמלפפונים אצל רמי לוי העפולאי. הבעיה היחידה שנותרה לי הייתה, היכן נשכן את המשפחה המורחבת, על 100 אנשיה וטפה? "קחי את הטלפון של הרבנית גיטמן, בדוי, אשתו של ראש הישיבה המקומית. אם היא לא תענה לך, קחי את יעל מייזל, הרכזת, או את מיכל קליינמן, המתווכת".
אצל יעל ענה לי ילד קטן שאמא לא יכולה לענות לטלפונים כי כואבת לה האוזן, אצל מיכל, בדוי, הייתה ממתינה במשך יממה שלמה ואת הטלפון לרבנית דחיתי מפני הרספקט. אחרי יממה נוספת של טלפונים ששלחו אותי משם לכאן וטריקה אחת עצבנית (תגידי, בשביל כתבה מתקשרים בכזאת שעה??? ואני העזתי להתקשר כי שמעתי צליל ממתינה), לא היה מנוס והרמתי טלפון לרבנית בכבודה ובעצמה.
הרבנית הייתה דווקא נחמדה ובעלת רצון טוב. "כל המקומות תפוסים כבר לחופש הזה" היא אמרה. "אני לא צריכה את המקום באמת, זה רק לצורך כתבה" הסברתי שוב. "אני לא יודעת אם הרב יסכים לזה, ואין לי דרך להשיג אותו כרגע. בשכונה השנייה יש ישיבה נוספת, ואני יודעת שהם משכירים אותה. קחי את הטלפון של הר"מ".
בחיל וברעדה התקשרתי לר"מ. הוא אמר שאין לו רשות למסור מידע על בחורים, ואם אני מאד רוצה אוכל להתקשר לראש הישיבה. "אני לא שדכנית ולא צריכה מידע על בחורים" אמרתי בגרון ניחר. "רק מידע על המקום הפיזי, לצורך אירוח בעפולה. כלומר, לצורך כתבה". אה, הר"מ נרגע ונאות לשלוח תמונות מהמקום המדהים הזה. "אבל מספר טלפון אין לי רשות למסור. אם את רוצה תתקשרי לאחד מראשי הישיבה". זה היה כבר יותר מדי.
"תתקשרי לחוה, חסידת תולדות אהרן יקרה. הם נוסעים מדי שנה עם המשפחה המורחבת מאד, כ300 נשים למקומות שאפילו לא שמעת עליהם". המליצה אחותי אחרי שסיימתי עם עפולה. התקשרתי לחוה. במשך עשרים דקות הסברתי לה על מהות העיתון וסדרת הכתבות. היא התחילה לפרט לי על הפעילויות מדי ערב. על חלוקת התפקידים וההיררכיה בין הדודות. "אני צריכה לשמוע בעיקר על המקום שבו הייתם… פרטים מדויקים על המקום הזה" ביקשתי. "אה" שמעתי את אנחתה היטב. "זה היה מקום אירוח מדהים בדרום הארץ, אבל האנשים היו קשים מאד. הם צצו כל רגע ועקבו אחרינו, כולנו חזרנו משם עם קוצר נשימה…". המקום הזה ירד מהפרק.
"תתקשרי למירה, מדי שנה היא מארגנת נופש משפחתי מדהים, במשפחה שלה לא מפסיקים לדבר עליו" אמרה לי גיסתי והגישה לי את מספר הטלפון. התקשרתי למירה. "תגידי לי, בכל המשפחות מלקקים כל כך הרבה דבש?" היא שאלה אותי לפני שסיימתי את המשפט השני. "הכתבות האלה הן לא אמתיות. את יודעת כמה קונפליקטים מתעוררים אצלנו בכל שנה, כששוב סוחבים את כולנו לכמה ימי נופש? הלחץ המשפחתי והחברתי הזה גומר אותי. 'בואי, כולם נוסעים, מי שלא בא מפסיד' היכן הדמוקרטיה? רשות הפרט לבחור את בחירותיו האישיות? ואם העיתוי לא נוח לי?"
בלעתי את לשוני. אמרתי לה שהיא צודקת ובכתבה הבאה המשפחה תהיה יותר מתחשבת. היא לא תכריח השתתפות קולקטיבית בימי הנופש ותבין את מי שמקומו נפקד.
אז שיהיה לנו בינתיים, ולמרות הכל, נופש מקסים וממלא בכוחות.