הנעליים הישנות שלי פתחו פה גדול, ומתוך הפה בצבצו אצבעות הרגליים שהתארכו בזמן האחרון. אמא ראתה אותן ואמרה, שהנעליים שלי נראות כמו תנין עם שיניים ארוכות.
צחקתי.
אמא אמרה שעוד הערב תצא איתי לקנות נעליים.
יצאנו, רק אני ואמא. אחותי הגדולה שמרה על שאר הילדים, רובם כבר ישנו.
היה נעים ללכת שנינו לבד. הלילה עטף אותנו בשמיכה קרירה ונעימה. עברנו על פני בתי כנסת רבים וראינו יהודים נשפכים מתוכם החוצה, איש איש לביתו.
צעדנו לחנות מרוחקת מעט, "שובב כמוך זקוק לנעליים חזקות" אמרה אמא. וספרה לי על פתגם אנגלי או משהו, שאומר 'אנחנו לא מספיק עשירים, כדי לקנות נעליים זולות'.
הגענו לחנות הנעליים. החנות הייתה מלאה. מוכר אחד נחמד ניגש אלינו, ועזר לי למדוד ולהגיע להחלטה הכי נוחה.
מהחנות יצאתי נעול בנעליים החדשות, הישנות מצאו את עצמן בפח הצפרדע הסמוכה.
"מחר בבוקר, תכוון טוב יותר בברכת "שעשה לי כל צרכי" המליצה לי אמא. "תגיד תודה על הנעליים החדשות שלך, זו לא מתנה מובנת מאליה".
הסכמתי עם כל מילה. הרגשתי שכל הגוף שלי יציב יותר, ופתאום יש לי חשק ללכת קילומטרים.
תכננו לחזור הביתה באוטובוס, אבל הנעליים היו כל כך נוחות ובבית הכל היה רגוע (אמא התקשרה הביתה להתעדכן) כך שאמא החליטה להאריך את הטיול, ולשוב הביתה ברגל.
"נראה שעשינו בחירה טובה, ברוך ה'" אמא הסתכלה על הנעליים שלי, ופתאום נזכרה באביה – סבא מנחם, ובסיפורים שלו מחיידר 'עץ חיים' האהוב.
נַעֲלַיִם חֲדָשׁוֹת?
יוֹם אֶחָד הִגִּיעַ שׁוֹלֶמְ'קֶה עִם נַעֲלַיִם חֲדָשׁוֹת. אוּלַי הוּא קִבֵּל אוֹתָם מִמִּישֶׁהוּ וְאוּלַי לֹא.
ר' חַיִּים יוּדְל יַעֲקוֹבְזוֹן הַמְּלַמֵּד הָאָהוּב, בְּדִיּוּק רָאָה אוֹתוֹ נִכְנַס דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר וְהִתְחִיל לִצְעֹק, כְּאִלּוּ מַשֶּׁהוּ כּוֹאֵב לוֹ: 'נַעֲלַיִם חֲדָשׁוֹת– קוֹנִים לְשַׁבָּת!!! לֹא לְיוֹם חוֹל'. כַּנִּרְאֶה בֶּאֱמֶת כָּאַב לוֹ. אֵיךְ הוּא אָהַב אֶת הַשַּׁבָּת!
"ר' חַיִּים יוּדְל יַעֲקוֹבְזוֹן הָיָה מְלַמֵּד מֻמְחֶה", עָצְרָה אִמָּא לְהַסְבִּיר לִי. "הוּא לִמֵּד אֶת כָּל הַמְּלַמְּדִים אֵיךְ לִהְיוֹת מְלַמֵּד טוֹב, וְהוּא גַּם הִמְצִיא אֶת הַמַּנְגִּינָה שֶׁל 'שִׁירַת בָּלָק', שֶׁמֻּכֶּרֶת לָנוּ עַד הַיּוֹם.
וְלֹא רַק צְעָקוֹת הָיוּ כָּאן". נִזְכְּרָה אִמָּא בְּעוֹד סִפּוּר חָרְפִּי אֶחָד שֶׁשָּׁמְעָה מִפִּי אָבִיהָ.
האוויר הנעים התקרר, התכרבלתי בתוך עצמי. אולי משום שהרגשתי שאמא עומדת לספר על השלג…
הַנַּעֲלַיִם שֶׁל ר' אַרְיֵה
"פְּתִיתֵי שֶׁלֶג יָרְדוּ וְהִלְבִּישׁוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם בְּשִׂמְלָה לְבָנָה". סיפרה אמא בדרכה הציורית.
"הַקֹּר הָיָה גָּדוֹל, אֲבָל הַשִּׂמְחָה הָיְתָה גְּדוֹלָה עוֹד יוֹתֵר. כְּמוֹ הַיּוֹם, גַּם אָז, יוֹם שֶׁל שֶׁלֶג הָיָה יוֹם שֶׁל חֲגִיגָה גְּדוֹלָה. בַּחֲצַר הַתַּלְמוּד תּוֹרָה נֶעֱרַם כַּדּוּר גָּדוֹל שֶׁל שֶׁלֶג שֶׁהָלַךְ וְקִבֵּל צוּרָה שֶׁל בֻּבָּה. שׁוֹבָבֵי 'עֵץ חַיִּים' קִּפְּצוּ סְבִיבָהּ כְּמוֹ בְּהַקָּפוֹת, מוֹסִיפִים לָהּ כַּפְתּוֹרִים לָעֵינַיִם וְכוֹבַע, וְצָעִיף קָרוּעַ וּמַקֵּל הֲלִיכָה, וְזוֹרְקִים זֶה עַל זֶה כַּדּוּרֵי שֶׁלֶג.
רַק אַבְרֶמַ'לֶה נִשְׁאַר בְּתוֹךְ מִבְנֶה הַחֵידֶר וְהִסְתַּכֵּל מֵהַחַלּוֹן בְּעֵינַיִם עֲצוּבוֹת. רַק הוּא לֹא הִשְׁתַּתֵּף בַּחֲגִיגוֹת.
אַף יֶלֶד לֹא שָׂם לֵב אֵלָיו. אֲבָל הַמַּשְׁגִּיחַ – ר' אַרְיֵה לְוִין, רָאָה אוֹתוֹ. וְיָדַע גַּם לָמָּה הוּא עָצוּב.
הוּא יָדַע גַּם מַה יַעֲשֶׂה.
"זֶה בִּשְׁבִילְךָ" אָמַר הַמַּשְׁגִּיחַ לְאַבְרֶמַ'לֶה זְמַן קָצָר אַחַר כָּךְ, וְהוֹשִׁיט לוֹ קֻפְסָה חֲדָשָׁה, מַדִּיפָה רֵיחַ מְרַגֵּשׁ וְקָסוּם.
לְאַט פָּתַח אַבְרֶמַ'לֶה אֶת הַקֻּפְסָה. הָיוּ בָּהּ נַעֲלַיִם חֲדָשׁוֹת. שְׁלֵמוֹת, חֲזָקוֹת.
בִּמְהִירוּת הִשִּׁיל מֵעַל רַגְלָיו אֶת הַנַּעֲלַיִם הַיְּשָׁנוֹת, אֲשֶׁר יוֹתֵר חֹרִים הָיוּ בָּהּ מִנַּעֲלַיִם. נָעַל אֶת הַחֲדָשׁוֹת וְקָפַץ קְפִיצָה גְּדוֹלָה לַגֹּבַהּ. הַנְּקִישָׁה שֶׁהִשְׁמִיעוּ הִדְהֲדָה עוֹד בְּאָזְנֵי הַמַּשְׁגִּיחַ הַמְּחַיֵּךְ, אֲבָל הַיֶּלֶד הָיָה כְּבָר בַּחוּץ. מֵטִיחַ כַּדּוּר גָּדוֹל שֶׁל שֶׁלֶג אֶל הַקִּיר שֶׁמִּמּוּל וְצוֹחֵק בְּאֹשֶׁר".
מִי צָרִיךְ נַעֲלַיִם?
"וּמִלְּבַד זֹאת, הָיְתָה כָּאן חֲלֻקָּה שֶׁל נַעֲלַיִם לִילָדִים מִבָּתִּים עֲנִיִּים" סִפְּרָה לִי אִמָּא. לְדַמְיֵן מְכִירָה שֶׁל נַעֲלַיִם בֶּחָצֵר הַחֵידֶר שֶׁלִּי, מַעֲלֶה לִי חִיּוּךְ גָּדוֹל. אָח, זוֹ הָיְתָה בְּוַדַּאי חֲגִיגָה.
"וְגַם מְכִירָה שֶׁל מַחְבָּרוֹת וְעֶפְרוֹנוֹת הָיְתָה כָּאן, בְּכָל תְּחִלַּת שָׁנָה. כְּדֵי שֶׁהַיְּלָדִים לֹא יִצְטָרְכוּ לְטַיֵּל בָּרְחוֹבוֹת הֵבִיאוּ לָהֶם אֶת הַחֲנוּת אֶל תּוֹךְ הַתַּלְמוּד תּוֹרָה".
הנעליים שלי השמיעו נקישה עמומה, בפגישתן עם מדרכת הרחוב. הגענו אל הרחוב שלנו, ולא שמתי לב.
כל כך הייתי שקוע בסיפוריה של אמא, מתוך העבר הרחוק והמרתק של סבא.
הסתכלתי על הנעליים שלי, הן חייכו אלי בברק החדש שלהן.
"שנלך יחד בדרכים ישרות, רק בדרך העולה" איחלתי להן ולי, והן ענו לי בשקט 'אמן'.
