הכנתי לו במו ידי חדר אירוח: ניקיתי בישמתי ואווררתי את החדר, רוקנתי דברים מיותרים,
השגנו מזרן אורתופדי אף שהוא מעולם לא התלונן על כאבי גב, רוקנתי ארון בשבילו והנחתי על מדף נגיש את הספרים שהוא אוהב, תרמוס עם תה קמומיל ועוגיות ללא סוכר. התרגשות פיעמה בי. זכיתי להיות הבת היחידה של אבא שמתגוררת בעיר הקודש בני ברק, סמוך לאדמו"ר.
לצד ההתרגשות על אבא שלי היקר שבא להתארח בביתנו, היה גם כיווץ קטן בלב: אמא, שנפלה ושברה את הכתף, נותרה במרכז שיקום בבורו פארק.
"אסתדר כאן" היא הרגיעה את כולנו. "יש כאן בית כנסת ויהודים טובים ואוירה נהדרת, מטפלים בי היטב" גם אמא לא רצתה שאבא יוותר על חג הסוכות בארץ הקודש, עם הקהילה הקדושה והאווירה שמטעינה אותו לכל השנה.
כשהגיע כיבדנו אותו בשתיה חמה, הוא חייך חיוך קטן, לא צבט צביטה אחת של חיבה לילדים ומיד, עטוף בשתיקתו, חיפש את המיטה.
פניו החיוורות סיפרו על טיסה מעייפת, אולי גם על גיל מתקדם.
אחרי חצי שעה שבה ניסה אבא לנוח, שמעתי אנחות כאב מכיוון חדרו.
החוורון של אבא העמיק, הוא התפתל, חיפש אוויר ולא הצליח להוציא מילה מפיו.
"נראה כמו דלקת ראות חריפה" אמר הרופא התורן במרפאה הדחופה. "אני רושם לך אנטיביוטיקה חזקה ותיקח משככי כאבים".
חזרנו הביתה, אבא נשען עלי בלכתו ודידה בקושי עד לדלת המונית.
יומיים של אנטיביוטיקה, לא זיהיתי את אבא שלי החיוני שתמיד ניצח את הגיל. החולשה השתלטה עליו ולא אפשרה לו לצאת לתפילות, מי מדבר על חזנות? ניסיתי לסדר לו תנוחה נוחה בכורסא האורתופדית אבל לא מאד הצלחתי.
יומיים חלפו ושוב התקפה, הפעם ארוכה יותר ומייסרת.
"דלקת ריאות חריפה מדי" אמר הרופא התורן. חיבר אותו למסכת חמצן, אנטיביוטיקה טפטפה לו בווריד משקית אינפוזיה. "אם אין שיפור תוך יומיים – פנו איתו לבית החולים" הורה לנו התורן.
חזרנו הביתה, בלון חמצן התיישב לצד המיטה, הפך לידיד של אבא, וכעבור יומיים כששוב התפתל בכאבים הזמנו אמבולנס שהבהיל אותנו אל בית החולים.
"דלקת בכיס המרה" אמר הרופא במיון, "האיבר הזה כל כך מודלק! הגעתם ברגע האחרון, עוד שעה אחת והוא היה מתפוצץ חלילה".
אבא חובר לצינור שניקז מגופו כמות אדירה של מוגלה. "הוא צריך ניתוח לכריתת כיס המרה" קבעו הרופאים, "אבל הדלקת צריכה להירפא לפני כן".
אבא אושפז, הולעט בתרופה אנטיביוטית והנקז המשיך לעשות את עבודתו נאמנה. ילדי הבוגרים והנשואים התארגנו לתורנות סביב השעון, מנצלים שעות נדירות של קרבה לסבא גדול. מדברים איתו בלימוד ומזמזמים מדי פעם את נוסח התפילה.
"את הניתוח אני רוצה לעבור בבורו פארק, ליד הבית" ביקש אבא כשחזר לו מעט הכוח, "עם הרופא שכבר מכיר אותי עם הביטוח הרפואי שלי ועם אמא שתשב עם התהילים שלה מאחורי הדלת".
סבב בירורים וטלפונים, הבנו שהמקום האידאלי לביצוע הניתוח הוא המרכז הרפואי – שיקומי בבורו פארק, המקום שבו שוהה אמא.
"נוכל לטפל בו" אמרה לי המזכירה במרכז השיקומי, "רק בתנאי שיגיע היישר מבית החולים. זאת ההוראה שקבלנו – רק חולים שמגיעים היישר מאשפוז מקבלים כאן טיפול".
גיששתי אצל הצוות הרפואי בבית החולים מתי הם חושבים לשחרר אותו. ימי מלחמה בארץ, אל – על היא חברת הטיסות היחידה שמפעילה טיסות וגם היא במינון נמוך. לא קל להשיג כרטיס טיסה מרגע לרגע.
"תודיעו לנו יום לפני השחרור" ביקשתי אצל כמה וכמה מאנשי הצוות הרפואי, "כדי שנספיק להתארגן לטיסה".
הם הבטיחו, אבל לא הבטיחו לקיים.
וביום רביעי בהיר מניח רופא מכתב שחרור על מיטתו של אבא, מושיט לו יד לפרידה ומאחל רפואה שלמה לכבוד הרב.
התקשרתי לכל העסקנים הרפואיים שהכרתי,
נזעקתי אל בית החולים. "אין לנו טיסה מיידית" התחננתי להנהלת בית החולים. "תנו לו עוד יום של אשפוז, אחרת לא יקבלו אותו לניתוח בבורו פארק". המנכ"ל קימט מצח, חישב חשבונות ולבסוף הפטיר בלארג'יות:
"קיבלתם ארכה של עוד חצי יום" המירוץ נגד הזמן התחיל:
סוכן נסיעות התקשר לבעלי ובישר לו, שהשיג שני כרטיסים למחר בשעה אחת עשרה וחצי בבוקר. השעה כעת תשע וחצי בערב, בעוד חצי יממה על אבא להיות בשדה התעופה. איך אנחנו משיגים עכשיו לתשע וחצי בבוקר המחרת, את כל מה שצריך? איך ישרוד אבא את הפרוצדורה הארוכה והמעייפת בשדה התעופה? איך ישב בכסא גלגלים בכל הדרך הארוכה הזאת בעודו מחובר לנקז?
אין מנוס מנסיעה באמבולנס במצב מאוזן. אבא יגיע שכוב באלונקה אל שדה התעופה, הוא יגיע רק שעה וחצי לפני ההמראה כדי לצמצם למינימום את זמן ההמתנה.
אחת עשרה בלילה, כל המשרדים סגורים. איך משיגים עכשיו אמבולנס ונהג שיסיעו אותנו מחר בתשע בבוקר?
מתיישבת על הטלפון ומתקשרת לכל העסקנים הרפואיים בזה אחר זה. אצל האחד תפוס, אצל השני שיחה ממתינה. אחד העסקנים עונה לי סוף סוף ומביא לי רשימה של נהגי אמבולנס פרטיים. מתחילה סבב טלפונים נוסף. נהג אחד כבר ישן, השני עסוק במקרה חרום, השלישי עונה בחיוב, כן הוא יוכל להתייצב מחר בבוקר ולקחת את אבא, אבל יש לו שאלה:
"נראה לכם שיתנו לו לטוס במצב כזה?"
"למה לא? הוא רגיל לטיסות ואינו במצב רפואי מסוכן כרגע".
"זה לא כל כל פשוט… חברות תעופה לא ששות לקחת סיכון. אתם יודעים לאיזה הפסד כלכלי גורמת נחיתת חרום?? כדי שיסכימו להטיס אותו עליו לעבור ועדה רפואית באל – על, רק אחרי אישור רשמי של הועדה יפתחו לו את דלת המטוס".
קרוב לחצות הלילה. איזה אל – על יתן לנו עכשיו ועדה רפואית? מרימה עיניים אל על ומתפללת. אני עושה ככל יכולתי, אתה תשלים את השאר.
לילה לבן עובר עלי ואני כבר רואה שחור. שוב מפעילה עסקנים, אחד מהם משיג לי טפסים למילוי על ידי רופאי הועדה באל על, מדפיס לי אותם ובאמצע הלילה אני שולחת ספיישל לקחתם אלי. אולי בבוקר נשיג איזה רופא שיחתום עליהם.
אתא בוקר. העסקן מפקפק בהצלחת המבצע: הרי אבא יזדקק לשירות מיוחד של הובלת כסא גלגלים, ולהמתין בתור המיועד לבעלי כסא גלגלים. הוא יגיע באמבולנס הרי. המראה שלו יבלוט מדי, לא תוכלו להסתיר את המצב ולהתחמק מאישור רשמי. נחנה את האמבולנס במקום מוסתר? כולנו ידענו כמה זה מגוחך.
"האייבישטער יעזור" אבא אומר בבטחון, "אתם תראו שהכל יסתדר על הצד היותר טוב".
אנחנו מגיעים לכניסה, בעלי והנהג מעבירים אותו בעדינות אל כסא הגלגלים, אנחנו לא ממתינים לאנשי השירות המיוחד שיובילו אותו; אני עצמי מובילה אותו, מתקדמים לאט אל הכניסה לטרמינל.
מפנים אותנו לתור הייעודי, הלב שלי דופק על מאתיים והשפתיים חרבות, לא מצליחות להתפלל לנס.
נעבור את הבידוק? יאשרו עליה למטוס? נחזור אחורה כלעומת שבאנו?
כשהתור שלנו מגיע זה קורה –
סירנה עולה, יורדת, מזניקה את הלב כמו שרק אזעקה יכולה להזניק. בהלה מערבלת את שוהי הטרמינל והוא הופך למיקסר מסתובב אל תוך עצמו בעוצמה גבוהה. עוברות מספר דקות ופיצוץ עז מרעיד את קירות הטרמינל.
כטב"מים. מנהגם ליפול בשטח פתוח! אלו הניסים שהורגלנו אליהם. איך זה פגע הכטב"ם הפעם במקום כל כך אסטרטגי?
אנשי חרום רצים מהכה להתם, דקות ארוכות עוברות. פקיד מגיע אל עמדת הבידוק, מחוייך: אין נפגעים בנפש. ידידו מוחה כף "ישתבח שמו!" פתאום מבחין בנו: יהודי לבן בכסא גלגלים ובתו הרועדת לצידו. "למה אתם עומדים כאן? תתקדמו!" הוא מעביר אותנו צ'יק צ'ק את עמדת הבידוק ואנחנו ניצבים, מעל ומעבר לכל הסיכויים, בשערי המטוס.
משכיבה לאבא את המושב, נותנת לו משכך כאבים ויחד עם ההמראה הוא נרדם לשנת ישרים. אני עוקבת אחריו, ניגשת לראות את שלומו מדי כמה דקות ורואה ששלום לו, הוא אפילו שולח אותי לנוח, מבטיח שהוא בסדר.
שתיים עשרה שעות הטיסה עוברות בחסד וברחמים, ואנו נוחתים בחופי נמל התעופה קנדי.
כשעומדות רגלינו על קרקע מוצקה באמריקה, אני משחזרת אחורה את היממה המעניינת שעברה עלינו:
חשבתי שלקחנו בחשבון את כל התרחישים, כשיצאנו אל שדה התעופה.
אבל על אזעקה וכטב"ם שיהפכו את הסדר, איש מאתנו לא חשב.
