סובב גלגל השנה על צירו, ומאז גם היום קיים המנהג המקודש הזה: חבורת זאטוטים עוברת מסוכה לסוכה בליל התקדש החג. מרפרפת מבט, "הסוכה מאד יפה" ו – החבורה מתעופפת הלאה, אל הסוכה הבאה.
באחת הביקורים היפים האלה, תפסתי ילדה קטנה ושאלתי אותה בתום לב: "הסוכה של מי הכי יפה?".
"כל הסוכות הכי יפות", ענתה לי הילדה. "כל הקישוטים נורא דומים".
"כל הקישוטים הם אותו דבר" הסכימה ילדתי, רפרפתי מבט על סוכתי הנחמדת. "אכן, יש קו דמיון העובר בין כל הקישוטים של היום" הסכמתי איתן.
התבוננתי סביבי, בוחנת את יצירות המופת שהביאו בנותיי מבית הספר, ואת אלו שיצרתי אני מתוך ערכות מוכנות בחנויות היצירה. הקישוטים עשויים רובם ככולם מניירות יפים גזורים (הכל מוכן וחתוך, למה לטרוח?) דבוקים בצורה יפה זה לצד זה, ומדבקות יפות לקינוח.
"היצירות של פעם היו שונות לגמרי" נתקפתי בפרץ נוסטלגיה, כי ככה זה, סוכות הוא חג חמים כזה ונוסטלגי. "איזה סוג של שוני?" שאלו הילדים.
"ההבדל הוא בחומרים" אמרתי, "ולא רק. אבל למה להסביר? הרי תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים".
לכל מסמר יש תפקיד – קישוט הסוכה של משפחת חדד
חוזרים לנוסטלגיה
"באחד מביקורי השגרתיים אצל סבי וסבתי", מספרת נ. חדד, "צדו עיני תמונה ישנה ומעניינת של קבר רחל. כשהתקרבתי לראות ממה היא מורכבת, גיליתי להפתעתי עשרות ראשי מסמרים פשוטים וקטנים. המסמרים יוצרים קווי מתאר לקבר ולעץ המסורתיים וחוטי רקמה מלופפים באומנות ביניהם.
"מהיכן התמונה המדהימה הזו?" שאלתי את סבתי.
"זה סיפור ישן". אמרה סבתא. "כשסבא ניהל את ישיבתו לפני שנים רבות, הוא קיבל כשי תמונת אומנות זו, מאחד התלמידים. אותו תלמיד הסביר אז ואמר, שלדעתו תמונה זו משקפת את הליכותיו של סבא. כיצד התייחס בסבלנות אין קץ לכל תלמיד ותלמיד כאילו היה בנו. מקרב, מטפח, מסביר שוב ושוב במאור פנים חינני. כך, פעולה אחר פעולה, מעשה קטן ועוד מעשה קטן, הוא טווה את תמונת חייו – הצמחת תלמידי חכמים רבים וגדולים בישיבתו המעטירה. (מעוז יהודה, רכסים).
כל כך נהנתי מהתמונה, ובעיקר מהסיפור שעומד מאחוריה! מיד ידעתי שיצירה כזו תקשט את סוכתנו. קישוט שיזכיר לנו כי כל פעולה קטנה מקרבת אותנו אל היעד, עד לתמונת החיים המרהיבה.
ממחשבה למעשה
ההחלטה נפלה על נושא "שבעת המינים". באותו יום מצאתי קורת עץ ארוכה ודקה. חתכתיה לשבעה מלבנים סימטריים וצבעתי אותם. אחר כך מצאתי את עצמי בטמבור העירוני, בעומס של יומיים לפני חג הסוכות, קונה עבור הקישוט ק"ג מסמרים…
וכך, עם פטיש ומסמר ביד הצטרפתי להרמוניית הדפיקות שעלו מבחוץ, בחדווה של מצווה.
בסבלנות גדולה – כאילו העולם סביבי נעצר, נדפק לו מסמר אחר מסמר, ועוד אחד, עד שהתקבלה תמונה כללית. בתהליך העבודה ראינו כולנו במוחש כיצד כל מסמר תורם את חלקו. לכל מסמר, קטן וזניח, יש מקום מיוחד, ותפקיד חשוב ליצירת התמונה השלמה.
בשלב הבא, אחרי שכריות אצבעות הידיים הפכו אדומות ממאמץ, ליפפתי את חוטי הרקמה בין המסמרים. זו הייתה עבודה משחררת, צבעונית ומהנה. ענף עץ שטייל ברחוב, (המלא בימים אלה באוצרות רבים מהסוג הזה), הפך לבסיס ממנו תליתי את כל חלקי שבעת המינים.
ומאז עד היום תופס הקישוט הזה מקום של כבוד בקיר המזרח.
חזון אחרית הימים – קישוט הסוכה של משפחת ב. בקוממיות
חוזרים לנוסטלגיה
"כחובבת אמנות", מספרת גב' ב. "אני נוהגת להשקיע מדי שנה בקישוט חדש לכבוד חג הסוכות. בכל השנים די נצמדתי למודלים, שקיימים בכל חנויות היצירה. באותה שנה החלטתי שלא עוד. אני רוצה קישוט חדש בניחוח ישן. משהו עם תוכן יהודי אמתי, משהו מתוך הדמיון הנובע שלי.
הנושא ירושלים עלה מיד בדמיוני, באותיות של אבן מצופה בזהב. אין כמו ירושלים העטופה בקדושה, ערגה וכיסופין, ליצירת אמנות מיוחדת במינה. מעמקי התודעה שלי צף פסוק הנבואה: "עוד ישובו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים…".
דמיינתי רחובות ירושלמיים בניחוח קסום של פעם, בשכונת מגורנו היו קשישים רבים וחביבים, נינוחים כאלה, ששום דבר לא ממהר להם. ידעתי שהם ישמשו מודל "לזקנים" ביצירה שלי.
ממחשבה למעשה
מדי שנה אני מתחילה את קישוט הסוכה בימים הלחוצים שבין יום הכיפורים לסוכות. רק אז, במתח גבוה ובקוצר הזמן, מייצר האדרנלין שבדמי את הדברים הכי יפים. באותה שנה החלטתי לשנות גם את זה. והחל מהחופש הגדול התחלתי להשקיע ביצירה הזו.
הייתי שקועה כל כולי בפסוק הנבואה הזה. הוא עמד מול עיני יומם ולילה. כמעט בכל חנות שעברתי דרכה, חפשתי מוצג קטנטן שמתאים ליצירה שלי. לאט לאט, נדבך אחר נדבך, נבנו מחומרים שונים, שעריה ואבניה ואנשיה של ירושלים הקטנה והיפה שלי. ככל שעברו הימים שקעתי יותר פנימה, ופסוק הנבואה שקרם עור וגידים, הביא לנשמתי געגועים לגאולה השלמה, ולהגשמת חזון אחרית הימים.
ביאתו של הקישוט הזה לאוויר העולם, מלווה בסיעתא דשמיא מיוחדת", מציינת גב' ב. "באותה שנה, כאמור, החלטתי לעבוד עליה מראש. אחר שכמעט סיימתי אותה נפצעה היד שלי והייתה חבושה בגבס למשך כחודש. (את סיום ההדבקות ביצעתי ביד שמאל). אם הייתי מחכה כמו בכל שנה, לרגע האחרון, לא הייתה התמונה הזו מגיעה לעולם.
פרחי נייר – הקישוטים של צ. חנון מירושלים
חוזרים לנוסטלגיה
מי לא זוכר את פרחי הנייר שקישטו את סוכתה של סבתא וסבתא רבה, מי יודע כמה דורות נוספים אחורנית. חן מיוחד וקסום אופף את הפרחים האלה, השטוחים. המרכיבים בדייקנות שכבות רבות של ניירות דקיקים גזורים ומושחלים זה בתוך זה.
הסוכה של צ. חנון פורחת בשלל פרחי נייר. מושקעים עד אחרון עלי הכותרת. "אני אוהבת את התחום הזה, והשעות הרבות של גזירה דייקנית ומחושבות אינן מעייפות אותי. ההיפך. בשבילי זו תרפיה…
מעט אנשים מעריכים היום עבודת יד. לא פעם שואלים אותי, למה אני כל כך טורחת, להכין עשר – אחת עשרה שכבות של פרחים קטנים, או חמש עשרה – תשע עשרה שכבות של פרחים גדולים יותר, כאשר אפשר לקבל תוצאה מרשימה גם בשלש – ארבע שכבות? אבל זה לא דומה בכלל. בכל שכבה ושכבה אני מכניסה עוד פיסה מהנשמה שלי, כדי לקיים בה מצוות "זה קלי ואנווהו".
ממחשבה למעשה
את פרחי הנייר אני גוזרת ממספריים הכי פשוטים שלי שקל אחד… (עם הגדולים יותר לא הסתדרתי). הכל מתחיל מהגזרה. אני מציירת פרח בגודל אחד וזוהי הגזרה. ממנה מגדילה או מקטינה עוד ועוד שכבות, ככל שהשכבות רבות וצפופות יותר, הפרח יותר מיוחד. (הפרח הגדול ביותר מרכיב שישים וחמש שכבות!) אחר כך משחילה את "האוזניים" (כלומר עלי הכותרת) זה בתוך זה. עד לקבלת התוצר המושלם.
זו עבודה איטית שנעשית בהמון סבלנות ואהבה. ועונג החג שלי הוא לשבת בסוכה ולהתסכל עוד ועוד על קירותיה המעוטרים. לנשום אל תוכי את ניחוח הפריחה המנצנצת".
