"בשום פנים ואופן לא. אנחנו סיכמנו, קפטן".
"אני יודע, אבל התנאים השתנו", קפטן יוהאן נענע בראשו בנחרצות, טיפות מים נוצצות על זקנו. "אני חייב לקחת את ההפלגה של סוארס, דניאל. אני צריך אותך שם. יודע שהבטחתי לך חופשה בקיץ, אני מצטער".
עזבתי את החבל שבגלגולו עסקתי והזדקפתי, גבי משמיע קולות התפוקקות מדאיגים. "אין צורך להצטער, קפטן", השתדלתי לא להישמע נועז מדי. לא בטוח שהצלחתי. "אני יוצא לחופשה, סליחה".
הקפטן הרים אלי מבט חד מהמקטרת בה התעסק. "אתה חצוף, דניאל מנדס. צעיר יהיר וחצוף", הוא נפנף במוט הדחיסה הקטן. "אני לא אוהב את האופן בו אתה מתבונן על התנאים להם זכית על הספינה שלי, היחידה ברחבי הולנד שמעסיקה יהודים".
אני יודע שהחוורתי. חשתי את עור פניי מתכווץ. "א- אני מעריך מאד הכל, ויודע שלא אמצא תנאים כאלו בשום מקום אחר", קולי בקע צרוד ומבוהל. "אבל החופשה הזו חשובה לי מכדי שאוותר עליה, קפטן". בלעתי.
עיניו של הקפטן הצטמצמו. "יוסף אף פעם לא ביקש חופשות".
התאפקתי לא להזדעף. "יוסף אף פעם לא ביקש דבר". ושלא ייקח דוגמאות מאנשים שהכל טוב להם, בבקשה.
זה עצבן את הקפטן עוד יותר. "גם המלח הטוב ביותר שלי אינו חסין מפני פיטורין, דניאל. שים לב". גשם התחיל לרדת, מרטיב את עלי הטבק שלו. הוא פלט גידוף ונכנס לתאו, טורק אחריו את הדלת ומותיר אותי על הסיפון הנשטף.
"באמת, דניאל?!" מישהו הגיח מאחורי גבי והפך את פחית המסמרים שהייתה על הרצפה.
"יוסף!" גנחתי. "היית חייב?"
"מצטער", הוא גחן יחד איתי והתחלנו לאסוף. "תגיד, אתה ילד קטן?" הוא נענע את ראשו בזעם אמיתי. "רב! עם קפטן וואן דר מאייר! לא מצאת תעסוקה מועילה יותר?!"
משכתי בכתפיי. "אני צריך את החופשה הזו, יוסף. הבטחתי לאמא שלי שאהיה בבית בקיץ, אתה יודע שהיא חולה". משכתי את המסמר האחרון שנלכד בין שני קרשים והזדקפתי, ממשיך להלום בגדר עם הפטיש האדיר.
"אתה מתקן את המעקה?" יוסף שם לב פתאום. "סיכמתי עם קפטן שהוא לא נותן לך יותר עבודות של מתחילים!"
שפתיי נמתחו לגיחוך מריר. "עד שהוא מתרגז".
"יופי, פשוט מקסים!" יוסף התלקח שוב. "דניאל, אם בגללך אפוטר, אני—"
"אתה? למה שתפוטר? מה הקשר?" מחיתי את מצחי בשרוול הגס. "ואתה יודע מה – גם אם זה יקרה, אתה תסתדר כמו שתמיד הסתדרת. מה זה בשבילך, תורן-העד, לאבד עבודה?" ניסיתי לטפוח על כתפו, הוא ניער אותה בזעף.
"ומה עם העובדה שאני זה שהמלצתי עליך ולקחתי עליך אחריות? שלא לדבר על כך שאני היהודי הנוסף היחיד על הספינה. אל תעשה צעדים פזיזים, ילד. בבקשה".
שלחתי את ידי ונענעתי את המעקה, בוחן את יציבותו. "אני רוצה לחזור הביתה, יוסף. אני לא אשם בכך שלך אין לאן לחזור", סגרתי את פחית המסמרים היטב. "ושבשונה ממך, אני כן נזקק לעזרה וטובות, לפעמים". הרמתי את מבטי ונבעתי למראה פניו הלבנות של יוסף. "מה קרה?"
יוסף הביט בי ונשם בשקט. אחר סב על עקביו וירד לבטן האונייה.
יופי, כולם עוזבים אותי לבד על הסיפון היום?
"דניאל", הנדריק קרא לי מרחוק, מתקרב אלי, "יוסף אוסף את כולם בחדר האוכל, תדרוך לקראת הסופה".
"יוסף?" שפשפתי את עיניי הצורבות מתפירת הקרעים במפרש. מעמדי על פני הסיפון נחת דרסטית ביומיים האחרונים. "למה הוא לא קורא לי בעצמו?"
הנדריק פתח את פיו ומיד סגר אותו, פונה להסתובב.
"רגע!" עצרתי אותו. "מה רצית לומר לי?"
הוא לא נזקק להזמנה נוספת כדי לדבר. "רק רציתי לעדכן אותך שהיה נראה שהוא קצת… לא כועס עליך. אולי פגוע".
"פגוע?" גבותיי התרוממו. "אתה לא מכיר את יוסף, הנדריק. הוא לא יודע להיפגע. בטח לא ממני", גיחכתי קלות.
הנדריק התחייך גם כן. "אני יודע, זה מוזר, אבל כך נראה לי, בכל אופן". הוא משך בכתפיו, מסתובב באופן סופי.
עקבתי אחריו בעיניי ונאנחתי.
יוסף.
לפני שמונה עשר חודשים ראיתי אותו לראשונה, יהודי ניצב על המזח ומפקד על צוות מלחים גויים. המחזה היה סוריאליסטי כמעט. הוא היה בטוח, גאה וזקוף כתורן ושידר כזו וודאות שריתקה אותי למקומי מקנאה.
לא יכולתי אז לנחש עד כמה הכינוי 'תורן' תואם אותו באמת. רוחות צד אף פעם לא הבהילו אותו, גשם לא מוסס אותו.
יכול להיות שמשהו נסדק?
הסערה הגיעה, מהירה וחזקה משציפינו. רק אתמול לפני השקיעה התחלנו להתכונן, ועכשיו היא שטפה אותנו בכוחה האדיר. עמדתי על הסיפון, קושר מפרשים בכוח, משתדל שלא להחליק, ונדהמתי כמו בכל פעם מחדש מעוצמתו של הטבע, ממטחי המים והברקים המאירים את השמים בעשרות נגוהות מתפתלים.
"דניאל!" הצלחתי לשמוע את קולו של קפטן יוהאן מבעד לרעמים, "רד לירכתיים, מפרשים רזרביים!"
הנהנתי, תופס במעקה החלקלק ומשתדל להזדרז. האונייה היטלטלה, מעדתי על גרם המדרגות והחלקתי עד למטה, לא מצליח לבלום. נחתי למטה, המום, מרים את מבטי אל עיניו הדאוגות של יוסף הפעורות מעלי. "אתה בסדר?"
גנחתי. "כן, אני חושב", התרוממתי בזריזות, מסתובב אל הגרם הבא.
"הי", עצר אותי יוסף בזרועו. "לאן אתה חושב שאתה הולך?"
"להביא מפרש רזרבי", הגבתי מבעד לשפתיים חשוקות. הברך שלי לא עברה את הנפילה בשלום.
"ככה?" הוא החווה בראשו על רגלי. "אני אבוא איתך".
השתדלנו לרדת בזהירות, אוחזים בחוזקה במעקה. "אתה חושב שנעבור אותה בסדר?" קולי התעוות עם כל טלטול נוסף.
"אני מקווה", הניד יוסף בראשו קדורנית. "יש לי ילדים שצריכים אבא".
יש לו- מה?!
הסערה השתתקה סביבי. פערתי על יוסף זוג עיניים.
"כן", שפתיו של יוסף התרחבו לחצי חיוך מריר. "אף פעם לא סיפרתי לך על עצמי יותר מדי".
התיישבתי על המדרגות, רועד. "יוסף – אתה נשוי? אבא?!"
"אבא, כן. כבר לא נשוי, לצערי". הוא התיישב על ידי, המפרשים הרזרביים נמוגו מתודעתנו, כמו גם הסערה המשתוללת.
"אז אתה… למה-" לשוני התבלבלה, ראשי התבלבל. ניסיתי לשחזר את שיחותינו, לדלות מהן רמזים למשפחתו של ידידי, מורה דרכי. הגעתי לשיחה על הסיפון.
אוי.
"אמרתי לך…" ידי עלתה אל פי. "אמרתי לך שאיני אשם בכך שאין לך לאן לחזור". מילותיי גוועו, אינן ראויות להיאמר.
"אמרת", פניו של יוסף התקשו, הוא נעץ את מבטו בקרשים שתחת רגליו. "ואפילו לא חשבת להתנצל אחר כך. שאלת מה קרה".
דמעות אין-אונים, בושה איומה וקצת כאב פיזי התערבבו בארובות עיניי. "לא יכולתי להאמין שנפגעת ממשהו שאמרתי. תמיד היית חזק כל כך, כל יכול כמעט. היית נראה לי חסין, לא חשבתי שאכפת לך בכלל ממה שאני חושב".
פניו של יוסף מלאו קמטים באחת, האיש החזק נראה היה פתאום כמעט פגיע. "לא חשבת שאכפת לי?" הוא לחש בכאב. "האם היה לך ספק כמה אתה יקר לי, ילד? כמה תרמה לי התחושה שיכולתי להעניק לך, לסייע לך? להיות לך לאב?"
הספינה היטלטלה בחוזקה. היטבתי את אחיזתי בקיר. "חשבתי שאתה מסייע לי כי – סתם, אתה יהודי טוב, בנוסף לכל, ואתה מעוניין לעשות עימי טובה. לא… לא הבנתי שהקשר בינינו חשוב גם לך. לא ידעתי שגם אתה…" חיפשתי את המילים הנכונות. "קינאתי בך, היה נראה ששום דבר לא יוכל לשבור אותך".
הקמטים בפניו של יוסף העמיקו עוד מעט, מעולם לא ראיתי אותו אנושי יותר. "האדם הוא יצור שביר, דניאל. לא משנה כמה הקליפה שלו חזקה".
הבטתי בו, בתורן האגדי. רק כשהעזתי לגעת בעץ הבנתי כמה הוא פריך.
ישבנו כמה רגעים, רעם התגלגל מעלינו, ואז יוסף נעמד: "בוא, מפרש רזרבי. הספינה שלנו שבירה לא פחות".