שנה חדשה פותחת שער גדול, צבוע בתכלת שמימית וורוד של תקווה, ומקושט מלמעלה עד למטה באלמנטים עשירי תוכן וצבע,

ותפילות.

הרימון עומד שם בראש, עסיסי וגדוש בזכויות. לחיו של התפוח נוטפות דבש, התמר לוחש תפילות משלו ולצדו הקציצות לוחשות יהי רצון, שיכרתו שונאנו ויהפכו לקציצות.

סימנים טובים, מילים ותקוות סביב סימני ראש השנה,

סימן שתהיה לנו שנה טובה.

סימן שחייבים

מרגלית ברג מקרית ספר, על ראש השנה הראשון שאחר נישואיה:

אצלנו נהוג כי בשנה הראשונה נוסע הזוג הצעיר לחוג את ימי ראש השנה בישיבה של הבעל. אנחנו בקרית ספר, הישיבה של בעלי היא בבני ברק והורי גרים בירושלים.

היינו אמורים להתארח בפנימיית הישיבה הבני ברקית, ולדאוג לעצמנו לסעודות. עם כל המנות הסתדרתי איכשהו, הקפאתי מרק בבקבוקים וסידרתי הכל בקופסאות אכסון. הסימנים היו גדולים עלי. "יספיק לנו רימון, תפוח בדבש ותמר" אמרתי לאמא שלי בטלפון.

אמא שלי, הירושלמית מדורי דורות, לא הצליחה לעכל את זה. "אתם לא תעברו ראש השנה בלי קרא, כרתי, סילקא ורוביה" היא פסקה. ומתוך דאגה עמוקה לגורלנו היא ארזה לנו בשפע מכל הסימנים, הפכה עולמות כדי למצוא שליח שייקח אותם בני ברקה ושלמה מכיסה למונית, שתיקח את הכבודה אל השליח.

הסימנים של אמא, הם מיוחדים: אין לה זמן לטגן קציצה – קציצה, והיא מצאה פתרון מושלם: היא מכינה עיסת קציצות, שופכת לתבנית ואופה בתנור. כך יש לנו פשטידת כרתי, פשטידת סילקא ועוד.

שעה לפני ראש השנה הגיע אלינו המארז הריחני, ומהכמות הזו חילקנו לעוד 10 משפחות ששהו איתנו בפנימיית הישיבה.

שמעתי מהרבנית קופלוביץ ע"ה:

רב אחד ביקש מהקב"ה: תכתוב לי שנה טובה באותיות גדולות ומאירות עיניים, שגם הרבנית תדע לקרוא שזו שנה טובה…

מאגר זכויות לשנה החדשה

מלי שטיינברג מאלעד, על הזכות לשמח יהודיה.

סמוך לבית אחותי מתגורר יהודי יקר, שברשותו חנות למעדני שבת. מדי יום שישי הוא מביא להם את כל מה שנשאר לו: כמויות של לחמניות, לחוח, כובאנה, לאפות וסלטים. אחותי המיוחדת, שיש לה קשרים סמויים עם כל ארגוני החסד בעיר, יודעת מיהן המשפחות הנזקקות, וכמו מלאך מושיע שולחת לביתן הריק שפע של מאכלי שבת ברגע שלפני הצפצוף.

בערב ראש השנה הסיפור הוא דומה, רק התוכן שונה: שעתיים לפני התקדש החג מגיעות לבית אחותי כמויות של סימנים ארוזים בקופסאות של רבע קילו. אחותי עוזבת את הכל ונעמדת לחייג לכל אותן משפחות ש"מנויות" אצלה, והחלוקה מתקיימת עד לרגע, שבו כולנו עוברים מתשע"ז לתשע"ח.

שנה אחת הביא להם היהודי ארגזי פלסטיק ירוקים (המיועדים לאכסון חלב במכולת), וכל ארגז מלא עד גדותיו ב… ראשים של דג. אחותי לא ידעה מה עושים עם כמות כזו. לבסוף מצאה פתרון יצירתי: בנין לידה שוהה מטפל פיליפיני, שכנראה מחבב דגים. הראו לו את הארגזים ועיניו נדלקו. הוא קנה אותם תמורת 10 ₪ לראש. (הכסף הועבר לצרכי החג למשפחות הנזקקות).

יש לי שכנה מעופפת וחמודה מאד, באותה שנה היא התקשרה אלי שעה לפני החג ואמרה בהיסטריה: גיטי! לא תאמיני אבל פשוט שכחתי להכין סימנים!

ידעתי שבבית אחותי עומדת ערמה בלתי פתורה של כל סוגי הסימנים מהמעדניה הידועה. שלחתי את בעלי ברכבו לכיוון ביתה, סידרנו לה מגש יפה ומסרנו לה את המגש בחיוך של שנה חדשה. "את רואה?" אמרה לי השכנה הזו, שתמיד קורים לה ניסים, "הקב"ה דואג גם לטיפשים ולבלגניסטים"…

סימן שיש כאן לב

רבקה טרכטר מירושלים, על סבתא שלה היחידה והמיוחדת:

את זיכרונות הילדות הכי מתוקים אני חבה לסבתא שלי, המיוחדת, ולביתה הקסום שבמאה שערים. סבא שלי הוא תלמיד חכם עצום ורב מוערך, והיא זו שמתנהלת בירכתי הבית בשקט, במתיקות, בצנעה, ומאפשרת לו להתעלות תוך שימוש בלתי פוסק בשתי ידי הזהב שלה.

הבית כולו מקושט ביצירות פאר. חרוזים, מיקרוגרפיה, רקמות הכי מורכבות, כל מה שדורש סבלנות ודיוק. סימני ראש השנה שלה הם שם דבר בכל המשפחה המורחבת לדורות – דורותיה.

את הכנת הסימנים היא מתחילה מוקדם מאד, משקיעה בהם את כל נשמתה. לבשל, לאדות, לטחון, לטגן. בפרפקציוניזם אופייני היא עמדה שעות רבות על הרגליים עד לקבלת התוצר שהשביע את רצונה. מתכון ברור מעולם לא היה לה, היה לה מתכון בידיים, או בלב.

ואז הגיע שלב החלוקה. כנכדתה, הייתי ממונה יחד עם בת דודה נוספת על חלוקת מארזי הסימנים לכל מי שהיה לו קשר משפחתי קלוש עם סבתא. אפילו סבתי מהצד השני, קבלה ממנה משלוח מנות.

היא לא שכחה לצרף פתק עם איחולים לבביים. כילדה, הסב לי התפקיד המון גאווה בסבתא שלי ובמשפחתי. הכי הערכתי את טעם הסימנים אחרי שטעמתי את הסימנים של סבתא אחרת, ברררר.

במהלך השנה האחרונה לקתה סבתא בשבץ מוחי והתפקוד שלה ירד פלאים, שה' ישלח לה רפואה. זהו ראש השנה הראשון בחיינו, שאנחנו עומדים לעבור בלי הסימנים של סבתא, שהיו הרבה יותר מסימנים. לא יודעת אילו פנים יהיו לשולחן החג בלעדיהם.

עושה עסק מסימנים

דינה לוינזון מביתר, בעלת ידי זהב ואהבה למטבח:

אני אוהבת את המטבח, ותבשילים מורכבים אינם מבהילים אותי. את הסימנים לראש השנה אני מכינה מאז נישואי, כאשר מדי שנה יורדות תרומות ומעשרות לשכנות, גיסות ומכרות.

לפני שלש שנים אמרתי לעצמי, למה לא לעשות מזה עסק מסודר? תלינו פתקים בבית הכנסת, וגילינו שהביקוש הוא גדול. שהכנת הסימנים מהווה עול נכבד על כתפיהן של נשות ישראל העמוסות במילא בימים אלה, וסימנים מוכנים מביאים להקלה גדולה.

במקצועי המרכזי אני מנהלת משפחתון, ומדי יום כשהילדים ישנים, אני נכנסת למטבח ויחד עם הדלקת האש מתחת לכיריים, נדלק בי הטייפ הפנימי. שירי רגש ממלאים את המטבח יחד עם אדי הכרתי והסילקא. היום הרת עולם, וכל מאמינים, וגם חלקים מתפילת ונתנה תוקף.

הכנת הסימנים היא בשבילי הרבה יותר מהשתדלות נוספת לפרנסה. אני מרגישה שבזכותה הנשמה שלי מקבלת את ההכנה המתאימה לקראת היום הגדול. יש נשים שהולכות מדי ערב לסליחות, ויש כאלה שמקבלות את ההשראה שלהן במטבח, יחד עם העלים הירוקים וזרעוני הרוביה.

את ה'יהי רצון' לסימנים אני אומרת הרבה לפני ראש השנה, ותפילותיי לשנה החדשה מלוות בדמעות, שתמיד מצליחות להסתתר תחת אדי הבצל.

יהי רצון, שתקח את הרצון

רייזי גשטטנר מנתניה, על חלום בן שנים רבות:

מאז נישואי, יש לי חלום להכין את סימני ראש השנה לבד. השנים רודפות אלו את אלו, ואיתן עומס החיים. החלום נדחק הצידה מפני מטלות אחרות, שוטפות ודחופות בהרבה. בינתיים אני מזכה את גיסותיי, שכנותיי ואחיותי במצווה, ולוקחת מהן לסירוגין טעימה קטנה מכל סימן.

לחילופין יש שנים שבהם אנו קונים בחנות הקרובה "ישראלי'ס", זו חנות שמוכרת את כל מאכלי השבת.

בשנים שבהם אחי וגיסתי מתארחים אצלנו הם מקבלים תפקיד לדאוג לסימנים.

השנה אני קולטת פתאום שעוד מעט אני שוויגער בעצמי, וטרם למדתי להכין סימנים… המחשבה הזו מצליחה להקטין אותי לרגע קטן, ובמשנהו אני מרימה עיניים לשמים ואומרת לה': "אני כל כך רוצה להכין סימנים, כבר כל כך הרבה שנים אני רוצה, ולא מצליחה! קח את הרצון הזה, יחד עם ה'יהי רצון', ושלח לנו שנה מתוקה".

שמעתי מהרבנית גשטטנר, שהיא הייתה מכינה את הסימנים בתשעת הימים, כי אז הבנות נמצאות בבית. היא רצתה שהן תראינה ותספוגנה.

סימן שהתבלבלנו

דבי ווייס מגבעת זאב, על ראש השנה של נשים וילדים:

את ימי ראש השנה אנחנו חוגגות חמש אחיות עם חמולה של ילדים כ"י, והגברים נמצאים בירושלים, אצל האדמו"ר, עולים ומתעלים בעבודת התפילה.

ההתארגנות היא מורכבת מאד, ועצם השהות לבד עם ילדים קטנים ושובבים, יחד עם הרצון לייצר אווירה של ראש השנה ולחטוף קצת תפילות בין לבין, הם קוקטייל לא קל. הרגעים הכי מורכבים הם בסעודה הראשונה בליל ראש השנה: שולחן ענק, המורכב בעיקר מילדים בני 10 ומטה, כולם רעבים ועייפים וכולם הספיקו לריב לא מעט.

המנה הראשונה מוגשת לשולחן. הסימנים.

כשרעבים הכל טעים. הילדים רוצים עוד קצת תפוח בהמון דבש, הידיים דביקות ואחרי סדרת הסימנים אנחנו מגלות פתאום שהתבלבלנו. את היהי רצון על הכרתי אמרנו על הסילקא, ואת הרוביה בלבלנו עם הקרא. אחרי רגעי המבוכה הראשונים הצליחה אסתי, אחותינו הבכורה לאפס אותנו: היא הזכירה לנו שאנחנו עומדות בעורף, ששלחנו את הבעלים לחזית וכל התפילות וכל הכוונות שלהם נושאים את כולנו על כנפיהם.

"יהי רצון" נשאתי עיניים לשמיים המכוכבים, אחרי שסוף סוף ירד השקט על הבית הגדול והרועש. "יהי רצון שתקח את העייפות הזו והבלבול של אימהות שמוסרות את הנפש לתפקידן, ותיצור מהם יהי רצון הכי גדול, שתהא השעה הזו שעת רחמים ועת רצון מלפניך. תן לנו שנה מתוקה מכל הסימנים גם יחד.

סימן שתהיה לך ישועה

חני הר זהב מצפת, על שנה אחת ללא סימנים:

מאז נישואי, אנחנו מתארחים אצל חמותי בימי ראש השנה. אצל חמותי קונים רק את הסימנים הבסיסיים: הרימון, התפוח, התמר והדג. כל השאר מגיע במארז קומפלט מהשכנה בדלת מול, שהיא שפית משכמה ומעלה, חולת נקיון וסדר ומשקיעה בסימנים שלה את מרצה ודמה. השכנה הזו, שהמתינה אז לזיווגה השני, מתארחת אצל חמותי לסעודות, והסידור הזה נעים ונוח לכל הצדדים.

בליל ראש השנה שעבר נשמעו דפיקות בדלת. צביה השכנה עמדה בפתח, פניה חוורות וידיה ריקות.

"מה קרה?" שאלה אותה חמותי מבוהלת. "הסימנים פשוט נעלמו!" צביה הייתה על סף דמעות. "אני לא מאמינה שזה קרה לי. הכנתי סימנים בוודאות, אין לי ספק שארגנתי לכם מגש מסודר, מחולק למנות ועטוף בניילון נצמד. רק היום הנחתי אותו במקרר! הדלת הייתה נעולה, ולאף אחד לא הייתה גישה למקרר שלי". זה היה מוזר, צביה הייתה מסודרת ומאורגנת מדי בשביל סיפור כזה. בנותי נשלחו לביתה לעזור לה לחפש, ואפס. המגש המושקע נעלם כלא היה.

"מי יודע איזו שנה תהיה לי" אמרה צביה בלחץ. "תהיה לנו שנה נהדרת" אמר חמי מעם ראש השולחן, שולח לכולנו דברי עידוד. "הסימנים הם רק סימנים, התפילה היא זו שעולה למעלה ובוקעת רקיעים. אפשר להתפלל גם בלי הסימנים, התפילה היא המפתח הגדול ביותר לישועות".

צביה קבלה את דבריו בשתיקה.

שבועיים אחרי סוכות היא דפקה בדלתה של חמותי בצחוק היסטרי: היא מצאה את מגש הסימנים בעמקי המקרר, מוסתר מאחורי עוגה מושקעת. "תמיד אני יודעת מה קורה במקרר שלי" לא הבינה צביה את עצמה, מחזיקה בידיה את המגש שתכולתו הייתה שוות ערך לאתרוג שאחר סוכות. "אין זה כי אם, ה' העלים אותו מעיני" היא אמרה.

כנראה התפילות שלה באותה שנה, היו חמות מאד ועקפו את כל הסימנים,

כי באותו שבוע מצאה רחלי את זווגה, והקימה את ביתה מחדש.

גם המילים הם סימן

רינה דוידוביץ מבני ברק, אמא של בתיה:

בתי בתיה בת העשר אינה טועמת סימנים, ולא בגלל שאינה מחבבת את טעמם. היא דווקא אוהבת אותם מאד, ובכל השנים הייתה אוכלת את השאריות של כולם. אולם לאחר שהקיאה פעם ופעמיים והרגישה לא טוב במשך כמה ימים, אובחנה אצלה אלרגיה לסימנים. מאז היא מתנזרת מהם, להוציא את התפוח בדבש שמהם היא אוכלת בשפע גדול.

לא היה לה קל. בשנה האחרונה השמיע בעלי פשעטל חדש, ששימח אותה מאד. "סימנה מילתא היא" כך אמר, "עניין הסימנים הוא המילים שאומרים עליהם, הן מעוררות אותנו לשים לב שראש השנה היום. גם מי שלא אוכל את הסימנים, יכול לומר את היהי רצון, כי המילתא היא גם היא סימנא.

מאז אומרת בתיה בכוונה את מילות היהי רצון ומכוונת יותר מכולנו.

המילים יוצרות עולמות

אסתר קעניג, פסיכותרפיסטית ומגשרת, מתוך הררי הקציצות:

כתוב בספרים שההתנהגות והדיבור של האדם כאן למטה, מביאה השפעות גדולות למעלה: אם אדם כועס, משפיעים עליו כעס. אם הוא מדבר מילים של פורענות, משפיעים עליו פורענות, ואם הוא מדבר במילים שמחות משפיעים עליו שמחה ודברים טובים. בכוח הדיבורים החיוביים לשנות עולמות.

וזה מה שקורה בעניין סימני ראש השנה: אנחנו לוקחים כרתי מלשון כרת, סילקא מלשון לסלק, = דברים שנראים שליליים, ועל ידי הדיבור הנכון לברכה אנו מהפכים את הדין לטובתנו.

ההתעסקות והטרחה הרבה סביב סימני ראש השנה הם בעיני הזדמנות לחנך את הדור הצעיר לשמירה על מנהגים, להראות להם עד היכן איננו מוותרים על מה שקיבלנו מאבותינו.

ביום שישי האחרון טיגנתי שש מאות קציצות של מינים לראש השנה, חמש מאות וחמישים מתוכן טסות לאומן.