עליתי אל קו ארבע מאות ושתים, מתכוננת לנסיעה ארוכה ונינוחה ירושלימה. הכסא על ידי נותר פנוי ושמחתי בכך, אנצל את זמן הנסיעה להרפיית אברי ולהרהורים, אליהם איני מצליחה להגיע במרוץ היומיום.
חשתי במבט המחייך אלי. סובבתי את פני וראיתי שהמקום אינו פנוי עוד. התיישבה לצידי אשה הנראית מכובדת, מוברגת היטב בתוך איזו משרה חינוכית. היא מחייכת אלי חיוך נרגש כאילו הכרנו זה מכבר, נראית כרוצה לשתף אותי בדבר מה.
אנו עורכות הכירות קצרה בעברית עילגת ועמוסת מבטא זר, עד ששתינו עוברות לשפת האם הטבעית שלנו, והאנגלית עוברת ומתגלגלת ממני אליה. היא מספרת לי ספור חיים. אני נותרת שקטה ומרותקת מכאן עד שערי העיר ירושלים, עיני פעורות ופי בולע כל מילה.
"אני חוזרת עכשיו ממעייני הישועה" היא מתרגשת, "הבכורה שלי, שלהבת, ילדה ילד שמיני".
אני לוחצת את ידה בברכת מזל טוב ומאחלת לה נחת, ושתי תמיהות עולות בלבי: אחת, מנין עולה שלהבת בתוך בית מכובד "משלנו?" שתיים, כבר שמענו על נשים הזוכות להביא שמונה ילדים לעולם, מה ההתרגשות הגדולה?
השאלות נותרות בלב והמשך הספור עונה לי על התמיהות כולן.
בת שיחי, ג'ודי שמה, שואבות אותי בסיפורה הרחק אל עברה, אל שנותיה הצעירות והרחוקות.
"גרנו בקיבוץ רחוק אי שם, בדרום הארץ. היינו זוג צעיר, הורים לשלושה ילדים ולא חסר לנו מאומה. כסף היה, אפילו ברווח. ילדים מוצלחים, מקומות עבודה נחמדים, מעמד חברתי מוצק וגם חיים שיש בהם טעימה קטנה מן המסורת. קרי – קידוש מדי ליל שבת, הבדלה, ראש כבש בראש השנה, תחפושות בפורים, סופגניות בחנוכה, ליל סדר, ועוד אי אלו סממנים שהזכירו לנו כי שונים אנחנו מכל העמים.
מתוך חיי מלאי הטוב, לכאורה, הרגשתי בריק. לא ידעתי להגדיר את הרגשתי אך ידעתי שמשהו כאן חסר. משהו באורח חיינו אינו תואם את רצון האלוקים מעמנו.
יום אחד, נזכרתי בעובדת היותנו כוהנים.
"אולי ככוהנים עלינו להיות טובים יותר? להתנהג ולחיות אחרת מן החיים הנוכחיים שלנו?" המחשבה שעלתה בי נקרה על אש נמוכה ולא ידעתי מה לעשות עמה.
יום אחד, בחזרי מן העבודה בעת ערב, ראיתי יהודי עם חליפה שחורה וזקן חולף ברחוב שלנו. רצתי אליו, מופתעת מעצמי והתחננתי על נפשי: "הרב!" הוא סובב את ראשו, מופתע. אולי הייתי הראשונה שקראה לו רב… אז, כל חובש כיפה ועטוי חליפה היה בעיני רב.
"הרב!" המשכתי וזעקתי, "אני רוצה שהילדים שלי יישארו יהודים!" המשפט יצא מפי והבנתי את פשר הדאגה המנקרת בלבי לאחרונה. אכן זו הייתה הדאגה שעמדה מתחת לכל המחשבות. אחוזי ההתבוללות עליהם אני שומעת – מסמרים את שערי.
"הרב" המתין רגע, ליטף את זקנו, נבוך. 'ודאי הוא חוכך בדעתו איזו קבלה לבקש ממני, בראותו את מצב הצניעות שלי, והוא ודאי משער עד כמה שומרים אנחנו שבת'. המתנתי בדריכות למוצא פיו, אך הוא לא ביקש ממני דבר מכל מה שציפיתי שיבקש.
"את רוצה שילדייך יוותרו יהודים?" הוא שאל, "תתפללי!"
התביישתי לומר לו, אך איני זוכרת מתי פתחתי סידור, אם בכלל. איני יודעת כיצד מתפללים!
"אה… איך אתפלל? מה אומר?" שאלתיו ככלי מלא בושה. והוא הרהר וענה לי: "מדי מוצאי שבת, לאחר שבעלך מבדיל על היין, קבעי לך זמן קבוע בו תתפללי. פשוט תבקשי מהשם שילדייך ישארו יהודים".
"הה…רב!" נבוכותי, "אני לא יודעת מה הנוסח לתפילה הזו, והעברית שלי עוד מגמגמת. אנחנו רק שלש שנים בארץ".
פניו של הרב הוארו בחיוך והוא אמר לי בבטחה: "זה בסדר גמור, את יכולה להתפלל אפילו באנגלית. העיקר שתבקשי מתוך הלב ותתחנני שהילדים שלך יישארו יהודים".
הודיתי לרב הזה ואני מודה לו עד היום. הוא היה שליח טוב". המשיכה בת שיחי. "הרב נעלם מנוף חיי ואני קיימתי את עצתו באדיקות. מדי מוצ"ש אחר שהבדיל בעלי על היין התכנסתי בפינת הסלון ושפכתי דמעות כמים, שהילדים שלי יישארו יהודים. מעבר לכך לא בקשתי. יותר לא ידעתי לבקש אז, לא ידעתי מהם חיים טובים יותר וכיצד מקיימים אותם, אך לא יכולתי לסבול את המחשבה שילדי יינשאו לגויים, כפי שקרה לרבות מידידותי בארצות הברית.
כך המשיכו חיי השגרה שלנו, כאשר חיינו עטורים בנסורת של מסורת וכל השאר חילוני למהדרין. קידוש, סעודה חגיגית ונסיעה לים, אלו היו השבתות שלנו. אך על תפילת מוצאי השבת לא וותרתי בכל מצב וזמן, ילדי התרגלו למנהג המוזר שלי והחשיבוהו לחלק מן המסורת.
בחופש הגדול הגיעה קבוצה של כמה מאות בנים תוצרת ארצות הברית, אשר התאחדו למחנה נופש תחת ארגון קירוב מחסידות גדולה באמריקה. הם בחרו בקיבוץ שלנו, שהיה בו נוף מדהים ושלווה כפרית, כמקום נופש. מארגני המחנה הזמינו אף את ילדי המקום לבוא ולהשתתף.
כיוון שהיינו חמימים כלפי המסורת היהודית, כמו רוב שכנינו בקיבוץ, צירפנו את שני בנינו, יחד עם חבורה בת תריסר בנים מגידולי הקיבוץ.
הם חוו ביחד עשרה ימי נופש מקסימים ומלאים בתוכן, העשירו אותם בחידושים ופתחו בפניהם אופקים רחבים אל עולם חדש שלא הכירו.
ילדי הקיבוץ התלהבו, אך לאט דעכה התלהבותם והם חזרו לשגרת היומיום, לשעטנז של חיי חילוניות – מסורתית.
אך ילדי היו שונים מכולם. המחנה הזה חרש בתוך לבם חריש עמוק. הם לא חזרו אל השגרה אותם ילדים.
הם למדו וחפצו ליישם. הם בקשו – תבעו להיכנס אל מוסדות חינוך שימשיכו ללמד אותם מן המקום שמדריכי המחנה הפסיקו. לא הייתה לנו ברירה כי אם לרושמם בבית ספר תורני.
מכאן הם החלו לסחוף אותנו אחריהם אל תהליך מרתק וכובש ולא קל. התקדמותם הייתה מהירה ונלהבת ושלנו איטית. צעד צעד הוספנו ועלינו בהר השם.
תחילה הכשרנו את המטבח, הפסקנו לנסוע בשבת, ואותה תפילת בראשית של מוצאי שבת המשיכה ולוותה אותנו בכל עת.
כבר היינו "עמוק" בפנים. בעלי כבר הלך לשיעורי תורה ואנוכי לבושה הייתי כנדרש מבת ישראל, רק הבת שלנו, שלהבת, נותרה הרחק מאחור.
ככל שביתנו הפך לבית יהודי חם, כואב היה לי יותר על שלהבת הממאנת להצית את לבה. היא הייתה קרה ומנוכרת, שדרה אנטי לכל דבר שבקדושה. כאשר ישבנו בשלחן השבת ושוחחנו מענייני פרשת השבוע היא הציתה סיגריה ודקרה בה בלשונות אש מלובנים את לבנו.
תפילת מוצאי השבת שלי החלה מתחממת, ידעתי כבר טוב יותר על מה לבקש וכבר חשתי כבת בית אצל בורא העולם… הוספתי תפילה אישית ורותחת על שלהבת שלנו.
אני המשכתי בשלי, והיא המשיכה בשלה.
ילדי בגרו, שני הבנים העפילו בדרך העולה. הם למדו כבר גמרא והתנצחו עם בעלי בהוויות אביה ורבה. תינוק נוסף נולד למזל טוב והוכנס בבריתו של אברהם אבינו. קראנו שמו יהודה, בהודיה עמוקה על שקרבנו השם אליו. היינו מאושרים. רק שלהבת העיבה על האושר, דבקה בדרכה בעקשנות חסרת פשר.
היא סיימה את למודיה בתיכון, וכדרך רבים מן הצעירים יצאה לטייל, לראות, לחוש, לגשש ולמשש מקומות מסביב לעולם. נפרדנו בצער ובדמע, לא ידענו מתי ואיך נשוב לראותה.
ואני המשכתי, מדי מוצאי שבת, להתפלל.
חלפו שבועות ואף חודשים. ביתנו הפך לשומר תורה ומצוות עם כל המשתמע ממנו. עקרנו מן הקבוץ וקנינו דירה נחמדה באחת מן הערים החרדיות המוצהרות, הקב"ה סלל לפנינו את הדרך והפך למעננו כל הר למישור, הילדים התקבלו למוסדות תורה מן העילית והעבר כמו נמחק. רק לבי בכה על שלהבת שלי, שנותרה לה אי שם מרחוק.
ויום אחד מלאה סאת דמעותי.
הטלפון צלצל והביא עמו בשורה.
"היא" הייתה על הקו ונימת קולה אחרת. מישהו נשף בה חיים.
"היכן את?" לפתתי את השפופרת, לואטת בקול מפרפר. מדמיינת את מדמנות הודו ומי – יודע – אילו עוד מקומות נידחים בקצה העולם, שאולי בם היא מעבירה את ימיה.
"בקליפורניה, במדרשה לבנות מטעם ישיבת "אור שמח!" קרעה שלהבתי את סבך חששותי.
אור חדש ושמח הציף אותי באותם רגעים. ידעתי שתפילתי לא תשוב ריקם, ולבסוף תתעורר הבת מתרדמתה.
זה הספור של בתי שלהבת", סיימה בת שיחי נרגשת, "והיא ילדה זה עתה את ילדה השמיני. כמה סמלי", היא מחייכת בהודיה. "השלהבת שלי הדליקה את הנר השמיני, בעצם ימי החנוכה".
את מנהגה הקבוע אינה עוזבת ג'ודי. עד היום היא ממשיכה ומבקשת, מדי מוצאי שבת ולא רק, שכל צאצאיה יישארו יהודים.
והפעם היא מוסיפה: שיהיו יהודים אמיתיים, אוהבי השם ויראי אלוקים…
אני מתרגשת עמה ומאחלת לה את כל הנחת שבעולם, מאחלת לה עוד שנים ארוכות של אור ואינספור נרות יהודיים שימשיכו את השרשרת היהודית.
שערי ירושלים מקדמים את פני ואלפי נרות נוצצים מחייכים אלי מחלונות בתים יהודיים. המון שלהבות המספרות על נס חנוכה, על קדושה וזוך שנצחו רבים וטמאים, על פח שמן קטן שנותר וברכה נכנסה בו.
ועוד שלהבת אחת, מספרת את ספורה של תפילת אם יהודיה, תפילה אחת שלא שבה ריקם.