שליו היה המושב הקטן, ימיו פכפכו בנחת כמו מים תכולים בנחל.
קרני השמש הזהובות הביטו משמיים תכולי עיניים וליטפו את שיבולי הקמה אשר צמחו פאר בשדות.
התנהלו להם אנשיו בשלווה בין זריעה בשדה לבין שיעור יומי בגמרא, ותפילה נעימת סבר מתנועעת בדביקות.
בהפסקה הקטנה שבין מנחה לערבית, עת יצאו היהודים אל אווירה הבשום שם שעת דמדומים, בה רוח מטיילת בין גידולי השדות ומפזרת ניחוחותיהם. יצא פתאום גם הרב גבירץ – רב המושב הנערץ, אשר כולם רכשו לו כבוד.
יצא הרב גבירץ ופתח את פיו.
השתתקו להם אליהו וחיים, שבתי ונחום ושאר היהודים חבושי הכיפות ומסולסלי הפיאות, ותלו מבטים מצפים ברב, שלא היה איש דברים מיותרים.
"ר' יודל שלנו" החל הרב. וכאן הבחינו כולם כי יודל המדובר אינו נמצא באיזור. "ר' יודל, יודעים אנו, עומד לפני חתונת ביתו הרביעית. אך מעטים הם שיודעים כי ליבו חלש ואינו עומד בנטל… החובות משתרגים על צווארו…מצמצם הוא בהוצאות המחיה עד המינימום, אך מה יעשה והבטיח נדוניה מקובלת? חושש הוא כי בושה וחרפה יהיו בחלקו, כאשר אף את המינימום לא יוכל הוא לתת. כולנו יודעים מה גדולים היום הוצאות חתונה, שמחת שבע ברכות, מלבד השתתפות מינימלית בקניית או שכירת דירה. ר' יודל עדין מידי, לא יפרוש יד, וודאי לא יסע לחו"ל לשם כך… עלינו אם כן להטות שכם ולעזור לר' יודל ידידנו, עת למעשים עכשיו."
שתיקה עמדה לרגע בין אנשי המושב, קרניים כתומות, אחרונות, האדימו את אופק השדות, כוכבים נדלקו בשמיים והקשיבו אף הם, בדומיה, למשאו של הרב גבירץ.
"על כן חשבתי כי יהיה זה מן הראוי, אשר נתאמץ למענו ככל יכולתנו. יפריש כל אחד מאיתנו במהלך החודש הבא סכום של אלף ₪. אשר יצטרפו הם ביחד לכדי נתינה מכובדת שיש בה ממש—
הימלכו נא בבית, וענו לי תשובה עד מחר."
סיים הרב את דבריו, וחזר הוא לבית המדרש. תפילת ערבית החלה מזדמרת מפיות היהודים, יפה הייתה התפילה, זכה, מרוממת ומאוחדת.
לחתונה הם באו כולם, לבושים במיטב המחלצות, חגיגיים ונרגשים. הרגישו כי מחתנים הם את בן משפחתם הקרוב, האהוב, נתינתם- מנחתם אשר הרימו כמתן בסתר הולידה בליבם מעיינות אהבה אל יודל ידידם הקרוב.
בני משפחה הם, אחים לחריש ולזרע, אחים לקציר ולדמע, אחים, נושאים בעול ושמחים בשמחת ריעם.
התקרב לו גוש האדם המלוכד הזה, אל אולם שגרתי במרכז הארץ, כולא בתוכו את מיטב איחוליו וחיוכיו.
יחד פועם בם ליבם, וציפייה דרוכה מטיילת ביניהם, רוצים הם לראות את יודל ביום שמחתו, וכל ענן לא מעיב על אושרו…. והרבה בזכותם.
הגיעו הם לפתחו של אולם וליבם עצר מפעום.
ברגע הראשון חשבו כי טעו בכתובת. אך משראו את יודל מיודעם בקצה האולם, מקבל איחולי מזל טוב מאורחיו, גדלה תמיהתם.
הפאר, ההדר! הם ניקרו את עיניהם והעתיקו את נשימתם.
עוד משער האולם הם הבחינו הם כי הכיסאות כולם לבושים מחלצות, במין בד זהב משתפל ויורד על פי מידותיו… סידורי פרחים מרהיבי עין הזדקרו במרכז כל שולחן, מתוכם בצבצו נרות מפיצים ניחוח…
מלצרים עטויי תלבושת מפוארת טיילו מעדנות בין שולחנות הפאר והציעו באדיבות מתוך רשימה ארוכה של סוגי בשר וסטייקים.
הגדילה לעשות התזמורת שעל הבמה.
סקסיפון שרק שם לצד חליל מיילל, תופים נתנו את הקצב וגיטרה את הבס, וכינור מרטט פרט שם על מיתרים.
לרגעים נפער פיהם. המילים כמו נבלעו להם במורד הגרון, ואחר הם חשו, בני המושב הפשוטים, כי אינם יכולים עוד לשתוק. מיתר סמוי פוקע בהם. אט אט פרץ הזעם בקולות מהוסים.
"מלחמי חסכתי, חשבתי כי צדקה מהודרת אני נותן… כי אני מציל את יודל מחרפה…"
"גם לו היה לו… מנין הרשות כך לנקר עיניים? ועכשיו, כשאנו יודעים את האמת המרה כי אין לו אגורה שחוקה… את מי הוא מנסה להרשים?"
" איני יכול לבלוע זאת… בשביל המותרות האלו פתחתי את תכנית החסכון שלי?"
"אני מתרעם על יודל… כועס עליו ממש!"
קשה היא הטינה, מטיילת ביניהם ולשונות אש כתומים – צהובים מחממים את האויר.
הרב מביט בהם בעניו הטובות, מהסה אותם ואומר:
"הכעס שמפעפע בכם-יתכן ויש לו מקום, אך הבה נדחוק אותו לזמן מועט פנימה, עד יתבררו העניינים. טרם איחלנו ליודל מזל טוב!
הבה ניגש אליו. וניזהר, לבל תיפלט מילה ממה שדברנו החוצה. שלא תהרוס חלילה ליודל את שמחתו הגדולה!
ומי יודע, אולי נמצא עוד איזה צד של זכות"
"צד של זכות? מנין?" עולה התמיהה ומתגלגלת בראשי אנשי המושב.
התקרבו הם, גוש האנשים המאוחד, אל יודל הזורח והמבולבל. השתדלו הם להרעיף עליו ממיטב ברכותיהם, רק החיוך, משום מה, יצא להם עקום במעט…
התיישבו היהודים סביב שולחנות ערוכים, מגוון הוא האוכל, והכשרות מהודרת. אך משום מה מסרב הוא להבלע בגרונם. לא כך הם תיארו להם את שמחתו הגדולה של יודל.
הרב גבירץ מתרומם ופוסע לעבר המטבח. "אנסה לברר" הוא ממלמל מתחת לזקנו העבות, וכבר נעלם מעיניהם.
במטבח מכים באפו ניחוחות פיקנטיים. מלצרים מכרכרים בחריצות סביב מאכלי הגורמה, נכנסים, יוצאים, ממלאים מגשים ומרוקנים.
"מי כאן האחראי?"
מלצר סמוק פנים מרים לרגע עיניים מקערה ענקית, ומורה באצבעו על ברנש גדול גוף אשר עסוק בקצה השני של המטבח.
מפלס הרב גבירץ את דרכו אל אותו אחראי, ומראו יוצא הדופן במקום מושך אליו עיניים.
"סלח לי?" הוא פונה אל האיש. " אני הוא רב במושב מגורו של המחותן מצד הכלה…"
"נעים מאד. מזל טוב כבוד הרב!" הרים הוא את קולו המחוספס, ולחץ בחוזקה את ידו ביד שמנונית.
"אולי ידוע לך מנין הרמה הגבוהה בחתונה הזאת? תודה שזו רמה שאינה שגרתית. אני מכיר את המשפחות והן מעוטות יכולת. אולי אתה יודע מה מסתתר כאן? אולי מישהו מימן את כל זה?"
האיש הרים גבות בתמיהה: " מנין לי לדעת? אני רק אחראי על המטבח? רק זאת אוכל לומר לך, כי בעל האולם קרה לכולנו לפני שבוע לישיבה, ואמר לנו כי נחשוב על החתונה הזאת- כאילו הייתה חתונת בנו. הוא רוצה את הרמה הגבוהה ביותר. באירוע הזה, כך הוא אמר, אין מקום לפשרות! ואני מתאר לעצמי שיש מי שישלם לכל זה… איננו עובדים בחינם"… טפח האיש גדל הגוף טפיחה מטלטלת על שכמו של הרב, וצחוק טוב לב פרץ מפיו.
"ומיהו בעל האולם? היודע אתה כיצד אפשר לפגוש בו?"
"בעל האולם- מר גודנר- אמור לשבת כעת במשרדו קומה אחת מעלינו"
"תודה מר?"
"שוקי"
"תודה מר שוקי, עזרת לי מאד!" ושוב לחצה ידו השמנונית בידיו.
הוא יצא למשרדו של מר גודנר, דפק קלות על הדלת, ונכנס.
יהודי מקריח, כיפה לבנה קטנה על ראשו, קבלו בחיוך.
הציג הרב את עצמו כרב המושב בו מתגורר אב הכלה, ואמר, כי מטעמים השמורים עמו, חשוב לו לדעת מנין הרמה הגבוהה הלזו?
חיוכו של מר גודנר התרחב. "זה סיפור ארוך, יתיישב נא הרב ויקשיב…"
"לפני חודשים מספר, נפגשתי כאן אם הורי חתן וכלה, אשר בקשו ממני לסכם פרטים טכניים אודות החתונה לה הם נערכים.
שני הצדדים רצו חתונה מינימלית, שניהם רצו לחסוך בהוצאות. והבנתי כי מדובר במשפחות מבורכות בצאצאים אך מעוטות יכולת כספית… סגרנו על תאריך, ושירותי הקייטרינג אותו מספק האולם, כמו שאר הפרטים הטכניים.
כטיפוס מסודר, רשמתי על טופס את כל הפרטים המסוכמים ושאלתיהם גם לשמות החתן והכלה דנן.
"יקותיאל נתן" הוא שם החתן. השם הזה, הפחות שיגרתי החל להעלות בי תאים נשכחים במוח.
"יקותיאל נתן…שם יפה… על שם מי קראתם כך לבנכם החתן" שאלתי את האב שאלה של סקרנות.
והוא השיב לי, תמה על סקרנותי, כי כשנולד להם בנם זה, התגוררו הם במושב מרוחק, ודחוקה הייתה עליהם פרנסתם… יום לפני הברית ראה הוא, אב החתן, מודעה אשר תלויה הייתה בבית הכנסת המקומי, ובה כתוב היה, כי יהודי ערירי נפטר לפני זמן מועט, ולא הותיר אחריו צאצא. המשפחה מבטיחה, למשפחה אשר תואיל לתת את שמו לתינוקם הנולד- סכום כסף מכובד. הייתי כה זקוק לכסף באותה עת… שהתקשרתי מיד לטלפון הרשום, וסגרנו את העסקה… כך שלמען האמת איני יודע על שם מי קרוי בני החתן…
כששמעתי זאת- המשיך מר גודנר וסיפר- התרגשתי כל כך! יקותיאל נתן זה היה דודי האהוב! הדוד שאסף אותי אל חיקו כשבודד הייתי וגלמוד ופליט מלחמה… גם אני, לצערי, לא זכיתי להמשך דורות… ידעתי כי תינוק עלום בארץ קרוי על שמו- ולא ידעתי מיהו. כעת- נסגר המעגל.
מכאן התגלגלו הענינים… חשתי כי בן משפחתי מתחתן היום, וזוהי ההוראה שנתתי לעובדי כולם… החתונה המפוארת הזאת- עלי היא ועל חשבוני!"
"לא יאמן!" הרב גבירץ מתרומם ועיניו כחולמות. רוצה הוא לקרוא לבני קהילתו למען ישמעו מכלי ראשון, את הסיפור הכל כך לא שגרתי.
למען יאמינו וידעו לכמה דמיון מפותח זקוקים אנו כדי לדון לכף זכות.
