התקופה הזאת, מתאפיינת בכל כך הרבה שינויים, אבא!
רגע אור, רגע חושך.
רגע קיץ שרב, ורגע רוח סער וסופה.

היום מפנה את מקומו מוקדם.
אוסף את שולי גלימתו לאט.
זז הצידה.
מפנה מקום לחושך מטושטש ולא ברור,
שמסתיר בתוכו
כל מיני צלליות
שקשה להגדיר אותן בשם.

בעונה הזאת קורים דברים לאנשים שסובבים אותי,
אני מרגישה את זה, אבא,
עמוק מדי.
כואב מדי.
לרגעים אני חוששת
שהם כועסים עלי,
שאולי אמרתי
או עשיתי להם משהו רע.

כל מיני סוגים של מתג כבוי,
מסתובבים סביבי בעונה הזאת.
כל מיני
גרעינים שנרקבים עד הקצה.
אולי מנבאים פריחה שתגיע.
אולי.

התחלות חדשות נולדות
מתחת לערמות של שלכת.
חיוכים רחבים יצוצו,
אולי מחר,
מבעד לפנים כבויות.
אנרגיה חדשה תפרוץ,
כשתעז לומר מילים של תקווה,
מבעד לענני יאוש
מטושטשים.

זה הסיפור של הסתיו,
אין לו מבנה ברור,
אין בו עלילה מסודרת
ולא פואנטה ולא
רגעי שיא.
הוא אפור ומטושטש.
ערפל ירד עליו.
על האנשים סביב,
טשטש בהם את זיק הרצון,
את ניצוץ העקשנות.

עוד מעט יגיע החמסין לשיאו,
אחר כך ישטוף אותו הגשם,
יבואו ברקים ורעמים,
ערפילים יגבירו את החושך
רוח תעיף
עלי שלכת מרוסקים,
וקרן שמש חדשה,
מהוססת,
חיוורת וקטנה,
תפלס דרכה לעולם.