"שוב הכביסה מלוכלכת!" אמרה אמא בפנים מצוערות, וניערה את החולצה הלבנה, שתלתה על החבל רק הבוקר. זה באמת היה מצער, ובדיוק לכן ניסיתי לעזור לה. "קישטה!" צעקתי לגברת יונה. שוב היא נפנפה בכנפיים שלה בדיוק מעל מתקן הכביסה. "אי אפשר ככה!" הסברתי ליונה. "את צריכה למצוא לך מקום אחר". גברת יונה נבהלה מהקולות ונפנופי הידיים שלי וברחה, אבל ידעתי שלא יקח הרבה זמן, והיא תחזור.
לרובי היה רעיון. "דחליל!" הוא הכריז. "רק דחליל יבריח את היונים מכאן, לתמיד!".
אמא הרשתה לנו להלביש את המגב הישן בחולצה הישנה שלי, ובמכנסיים הישנים של רובי. השילוב היה קצת מצחיק. חולצה ורודה של בת עם מכנסיים שחורים של בן, אבל הדחליל לא אמר כלום, אז שמנו על הראש השקוף שלו כובע שמש כחול רחב שוליים, מתוך הארגז של פורים. "אתה נראה כמו איש, איש אמתי כמעט!" אמרתי לדחליל וצחקתי. הרוח העיפה את הכובע קדימה ואחורה, והראש של הדחליל כאילו הנהן לי בתשובה.
"העיקר הוא, שתבצע את התפקיד שלך נאמנה" נופף רובי באצבעו לאות הזהרה, ושאל אותי. "הוא יודע מה התפקיד שלו, אסתי?"
הנהנתי באלכסון. לא חשבתי שדחלילים מבינים את מה שמסבירים להם, ובכל זאת אמרתי לו לאט לאט: "התפקיד שלך הוא להפחיד את היונים, דחלילי. לגרש אותם מכאן, הכי רחוק שאפשר. וזה לא שאנחנו לא אוהבים יונים" הנמכתי את הקול שלי. "אנחנו אוהבים יונים מאד מאד. היינו אפילו מגדלים אותם. אבל רחמנות על אמא, ועל הכביסה שהיא עבדה כל כך קשה לכבס ולתלות… היונים האלה, כמה שהם נחמדים, מלכלכים את הכביסה שלנו. אין להם שכל".
"לדחליל בעצמו, אין יותר שכל" אמר לי רובי וצחק, במילא הדחליל לא ייעלב. "נכון" הסכמתי איתו. "אבל זה נראה כאילו הוא איש, ולאנשים יש שכל, בדרך כלל. היי! מה אני רואה כאן!" גברת יונה נעמדה בשלווה בדיוק על כובע המצחיה של אדון דחליל, ובלי להתבלבל העיפה אותו מהראש שלא היה לו. עכשיו היא צחקה לה בשקט בלב. לא ראש ולא איש. אפילו לא דחליל. רק מקל ספונזה ישן ומרוט. יונה כבר לא פחדה בכלל. היא הזמינה את כל החברות שלה לצחוק על חשבון הדחליל המסכן, ואנחנו נעלבנו במקומו. אמא הורידה מהר את כל הכביסה מהחבל, לפני שהיא תתלכלך לגמרי, אפילו שהיא עוד לא הייתה יבשה. "נצטרך לקנות מייבש" אמרה אמא. "אי אפשר לתלות כביסה במרפסת…".
"מה עושים?" שאל רובי והסתכל בכעס על חגיגת היונים.
"אצל קושניר תלו שורה ארוכה של דיסקים וזה עזר" נזכרתי פתאום. "היונים נבהלים מהברק של הדיסק, ובורחים".
"ננסה" אמר רובי. באלבום הדיסקים שלנו יש כמה שרוטים, שמשמיעים בטייפ קול של צרצר שנתקעה לו המנגינה. אם לנגן הם לא מצליחים, לפחות נמצא להם תפקיד אחר. אמא נתנה לנו רשות וגם עזרה לנו לחורר את הדיסקים ולהשחיל אותם בחוט. זו הייתה שרשרת ארוכה ומנצנצת שגם קישטה את המרפסת בינתיים, כמו קישוט יפה של סוכות.
כשתלינו את השרשרת נבהלה גברת יונה שישבה לנוח על הגדר, וברחה. חיכינו לראות מה יקרה.
האם השרשרת תפחיד אותה? האם היא תברח מכאן, לתמיד?