"אל תשכח ללכת לסנדלר, ולהכניס אליו את הסנדל של צירה'לה" ביקשה ממני אשת החיל היום כמו אתמול, וכמו שלשום, וכמו בשבוע שעבר. מדי יום היא מניחה את הסנדל בעל הרצועה הסוררת בתוך שקית ותולה אותה על ידית הדלת. מדי יום היא אינה שוכחת להזכיר לי ולספר עד כמה נעלי השבת אינן נוחות לילדה בת השש, וכמה התיקון פשוט וקל.
כך יום, ועוד יום, בעקביות שאינה מתייאשת, ואותי מביישת.
"אתה עובר מהסנדלר בדרכך לכולל, ובשבילי זו דרך מייגעת" היא מבקשת שוב.
ואני מסכים. מסכים איתה מאד ומרחם עליה מאד שככה היא צריכה להתחנן על זוטות שכאלה. ובכל זאת מדי יום ביוצאי מן הבית ברגע האחרון, נופלת השקית מידית הדלת כשאיני שם לב, ורץ – רץ – רץ במורד המדרגות כדי שלא לאחר לכולל.
"תשתדל לצאת היום ברגע שלפני הרגע שלפני האחרון, כך לא תשכח את הסנדל" היא מזכירה לי ברוח טובה ואני מבטיח לעצמי שהפעם אני הולך לשים סוף להתנהגות המשוועת שלי. הנה, רבע שעה לפני הזמן ואני יוצא כבר מהבית בניחותא. השקית בידי ואין סיכוי שאשכח אותו. אספיק לעבור דרך הסנדלר ועד הערב לסנדל של צירה'לה שלום.
בדרכי אל הסנדלר אני עובר מהספרייה התורנית הגדולה בעירנו. תמיד בדרכי אל הכולל אני רוצה להכנס ולהציץ ותמיד אני רץ מידי וממהר מדי. היום יש לי כמה דקות פנויות. כי הרי כמה זמן לוקח ביקור שגרתי אצל סנדלר? דקה וחצי לא יותר. אני מציץ במלאי הספרים האדיר, פותח כמה ספרים נדירים רק כדי להתרשם ואינני מתיישב, בכוונה, כדי שלא אשכח שם את עצמי וגרוע יותר – את הסנדל.
אחרי שרפרפתי על כמה ספרים והתרשמתי מכמה אחרים, אני מציץ בשעון ומגלה שעברה הרבה יותר מדקה. חוטף את השקית ובה הסנדל האומלל ורץ רץ רץ לכיוון הסנדלר, ממנו ממתינה לי עדיין דרך לא קצרה עד הכולל, אל הכולל אגיע בזמן רק אם יקרה נס וטרמפ טוב לב יעצור לי וייקחני מהסנדלר ספיישל אל אזור הכולל.
דלת 'סלון הפאר' של חזקי הסנדלר בע"מ נפתחת לאט. גם חזקי מבין לאט אם מסבירים לו מהר שאת הסנדל הזה אני צריך שיתקן הכי מהר שיכול ומתי יהיה מוכן כי אני ממהר נורא.
'תוך שתי דקות אני עושה לך את זה, צדיק חבל שתלך ותצטרך לחזור בערב' אומר לי חזקי ולי לא נותרת ברירה כי אם לעמוד בחדר המחניק ולראות אותו שופך דבק חריף ואחר כך מגרד אותו, כי עדיף להחליף את הסקוטש לגמרי ולתפור אותו תפירה חזקה שלא תיפרם, במכונת תפירה המיוחדת לנעליים.
'הנה הנעל, רוץ לכולל צדיק, ותשלם בפעם אחרת' אומר לי חזקי. אני זורק לו מטבע של עשרה שקלים ורץ לתחנת האוטובוסים כדי לגלות את העירוני שמגיע סנטימטר ליד הכולל שלי, עוזב את התחנה ברעש גדול ובעשן כבד ומאכזב.
אינני אוהב לאחר לכולל ואיני עושה זאת בדרך כלל, למרות היותי טיפוס של רגע תשעים ותשע. תמיד מתרחשים ניסים ואני מגיע לכל מקום ברגע שלפני סגירת השער.
לא ששער הכולל נסגר בדיוק בשעה היעודה ולא שאצטרך להביא פתק מהורי המבוגרים, אבל בכל זאת, לא נעים לי לאחר. לא מעצמי ולא מראש הכולל ולא מהחברים שייאלצו להרים את הראש מהספרים בגללי וחוט ריכוזם ייקרע.
אני מושיט את ידי כמו אברך מן השורה שמתחנן לטרמפ ומיד עוצר יהודי טוב ומלא נכונות לעזור. מזמין אותי בכבוד אל פנים הטרנטה שלו. הוא מגיע לאזור הכולל, לא ממש סמוך, אבל באזור.
אני מודה לו מכל הלב והנה הגענו. קופץ החוצה ובורח אל הכולל, אוחז את המגבעת שלא תיפול.
"הי רבי, שכחת כאן שקית!" הוא רודף אחרי עם הסנדל, רק זה היה חסר לי. לוקח אותו ממנו במליון תודות ושומע מאחורי קול של בכי.
מסתובב אחורה ומגלה ילד חן יושב על גדר האבן ובוכה.
"מה יש לך ילד? מחפש מישהו?" הי, פניו מוכרות לי. אם אינני טועה הוא הבן של יוחנן חברי מהכולל.
"אתה שוורץ, נכון? אבא שלך חבר טוב שלי" אני אומר לו. הוא מסתכל עלי ומגלה שפני מוכרות לו, בכיו נעצר.
"אני צריך… להגיע לרחוב קריה נאמנה שלושים ושש, ואני מוצא כאן רק שלושים וחמש" הוא משתנק עוד. "המון זמן אני הולך כאן קדימה ואחורה. כבר הגעתי עד סוף הרחוב וחזרתי לכאן, ואני לא יודע את מי לשאול.
כבר חשבתי לחזור הביתה, אבל עד שכבר הגעתי לכאן, וחבר שלי מחכה לי…"
"אתה צריך לעבור לצד השני של הכביש, מותק" אני מסביר לו. "בצד הזה נמצאים המספרים הלא זוגיים – שלשים ושלש, שלשים וחמש, שלשים ושבע, ובצד השני – הנה, יש כאן שלט משופשף שפעם היה כתוב בו – שלושים ושש. צריך לרדת כמה בניינים". אני מלווה אותו עוד קצת, ומספר לו בקצרה על העיכובים הבלתי צפויים שהיו לי, על הסנדל ועל הביקור בספרייה, ועל האיחור של האוטובוס, ואיך שכחתי את הסנדל כדי שאעצור לרגע ואשמע את הבכי שלו.
"תראה איך השם אוהב אותך" אני אומר לילד.
"זה בגלל אמא שלי" הוא עונה לי, ומסביר מיד: "אמא שלי. היא אמרה לי פעם שתמיד כשהילדים שלה יוצאים מהבית, גם בתוך העיר ובטח מחוץ לעיר, היא מתפללת שהם יגיעו לשלום לאן שהם צריכים להגיע.
אני בטוח שגם היום היא התפללה עלי".
