צילה סיימה זה עתה את אמירת 'יום התהילים' ואת רשימת הזקוקים לישועה. נשקה לסידורה המהוה מוכנה ומזומנת להסתער על עבודותיה הרבות.
פורים פורש את כנפיו העליזות על היקום, בעוד שלושה ימים.
כמה אוהבת צילה את החג השמח הזה!
עשרת ילדיה גדלו ונעשו תיישים – הם נישאו והקימו שבטים משלהם. ביום הפורים הם מגיעים אליה בהמוניהם, וקול פעמוני הילדים ממלא את הבית בצהלה וששון. ולא אחת כצילה תיבהל מן הלכלוך והבלגן הנלווים לחגיגה.
צילה חשה את הביטוי 'ליבה מתרחב מנחת' כאשר היא נזכרת בימי הפורים בשנים עברו, בסודות אשר היין הנכנס – מוציא מפיהם של בעלה, בניה וחתניה ובדברי התורה הנאמרים בגילופין. ובעוד גלגלי מוחה נעים קדימה בהרהורי נחת, נעות ידיה ופועלות כלהטוטן: סירי ענק נעמדים על הכיריים בזה אחר זה, מתמלאים כבמטה קסם בכל טוב מאכלי הפורים.
פשוטים הם תבשיליה של צילה, פשוטים וטובים כמוה עצמה.
אין היא אוהבת לשחק עם תפריטים שונים ומשונים, ואת אלה המקשטים את העיתון חדשות לבקרים היא אפילו לא מחוננת במבט… טוב לה עם מתכון החלות שלה, הנצחי, זה שעבר מדור לדור החל מן הסבתא על שמה היא קרויה. השנים החולפות עליו השביחו אותו כיין עתיק ולא שינו אותו במאום.
ספוג הוא המתכון, העובר בירושה ב'תורה שבעל פה' בתחינות עד אין סוף ובאהבת השבת והחג.
הנה מכניסות ידיה במיומנות את מרכיבי הבצק, קמח מנופה קופץ בשובבות פנימה, מתערבל עם המים ויחד מארחים הם את הסוכר ושמרי האפיה. ה'קנווד', אותו קנו לה ילדיה כמתנת פורים דאשתקד, מנמנם לו בעצלות במסתרי הארון. את הלישה המסורתית, בשתי ידיה היא לא תחליף בעד כל הון! מה עוד שהיא זוכה לשיעור התעמלות חינם…
כזו היא צילה. מבחינתה כל מה שריח 'חדש' נודף ממנו, הינו 'אסור מן התורה'… עדיין היא מחוברת לדור הישן והטוב. זריזות טבועה בדמה של צילה, עם כי סולדת היא מקצב החיים המסחרר והלחוץ 'של היום'.
היא נותנת לבצק החלות לתפוח. ועוקבת אחר ה'געפילטע' הצפים להם בשלווה בסיר מבעבע.
את ה'פראקעס' האהובים שלה, היא תכין מבעוד יום. כי הטריות הינה מרכיב חשוב בתפריט. ויחד עם חלותיה מעלות הניחוח, יהוו הם משלוח מנות מושלם לכל השכנים והמכרים.
היא בודקת את תכולת המקרר. ומנענעת בראשה בחוסר שביעות רצון: על הכרוב, אשר אמור להתמלא באורז ולהרכיב בחדווה את ה'פראקעס' המפורסמים שלה- לשכון כבר כבוד כאן, על מדף המקרר. לא אחת כצילה תמתין לרגע האחרון.
מנמיכה היא את כל להבות הכיריים, נושמת שוב אל קרבה את הניחוחות הערבים. מהדקת את מטפחתה על מצחה, לוקחת את ידידתה משכבר: עגלת השוק המשובצת, ויוצאת אל רחובה של עיר. פניה מועדות אל חנות הירקות של בצלאל.
בעוד שלושה ימים פורש חג הפורים את כנפיו על פני היקום. כך מספרים לעיניה טרוטות השינה של רבקי דפיו המקושקשים של לוח השנה. הלחץ, הגדול בלאו הכי, מתגבר והולך לו ועושה מרבקי שמות.
הוא מקפל את כפות רגליה, מטייל אל גבה הדואב ומדגדג את קצות אצבעות ידיה. דבר הגורם להם לרעד בלתי נשלט ולתוצאה עצובה שכזאת: פרוסת חציל אחת, אשר ידיה עסוקות היו בטיגונה, נופלת ארצה בקול חבטה ומתיזה נטפי שמן, חום וכעור אל כל הסביבה. 'קישוט' נוסף לרצפה שהייתה פעם נוצצת…
רבקי מרימה את הפרוסה זכרונה לברכה, משליחה אותה בלא כבוד אל הכיור המלא.
עיניה האדומות – שורפות. מזכרת מליל השימורים שעבר עליה באפיה מדוקדקת של 'מוסקה החצילים' אותו היא מכינה כמנה ראשונה לסעודת פורים בבית חמותה. ומוסקה זה, יש לציין, הינו מרכיב אחד קטן מכל המשלוח המכובד אותו היא אמורה להכין.
משלוח אשר מוטיב סודי יעבור בו כחוט השני. ובינתיים, הופך הבית כולו לחציל – ואין לה ממנו מציל!
והלחץ. איפה היינו? כן, בידיים! אחרי שטייל לו הלחץ ודגדג את ידיה, וגרם למה שגרם, עובר הוא אל עורפה ומקשיח אותו עד כאב. אחר כך מאיים הלחץ לעלות עוד במעלה הגוף – לכיוון הראש. רבקי נעצרת. מכבה את הלהבה ומותירה את החציל מטוגן מצידו האחת.
היא מתיישבת.
לא, אין לה כוח לארח עכשיו את הגברת מיגרנה. לא כוח ולא זמן!
זונחת רבקי את המטבח על טיגוניו הבלתי נגמרים. ובהחלטה של רגע היא מתלבשת, לוקחת ארנק ויוצאת מן הבית אשר עוד יראה ימים טובים יותר. (רק יעבור הפורים ויגיע הפסח, ותיהיה לו עדנה…)
נמלטת רבקי על נפשה, ועולה על אוטובוס העולה ירושלימה.
יש לה עוד המון דברים לקנות. פורים מתדפק על דלתה ומתחנן שתכין עבורו משלוחי מנות אשר לא יביישו את 'הפירמה'.
וגם לה – לא יזיק הדבר: היא תחליף מעט אויר. תשחרר את עצמותיה המטוגנות ואת ראשה התפוס בתסמינים של תחילת מיגרנה.
היא תנשום מעט מן האוירה הפורימית הממלאה את רחובות 'גאולה' ואולי תקנה, סוף סוף, השמחה שביתה בלבה…
רבקי מספרת:
נסחבתי ברחובות 'גאולה' הצפופים. שקיות תפוחות מתנדנדות תלויות על שתי ידי, ומלאות הן בכל טוב לפורים. כלומר ב'כלים נאים' אשר אמורים לאחסן את כל הטוב: המון רפיה וקש, צלופן, קלקר וניירות צבעוניים. קניתי גם אל – בד סגול וקופסאות קרטון בשלל גדלים.
המעבר בפקק האנושי הזה הוא בלתי אפשרי גם בלי הדברים מלאי הנפח אשר בידי.
הפרצוף שלי הסגיר, כנראה, את הגעש שבעבע בתוכי: חג הפורים מתקרב ובא ומפלס המתח עדיין בגבהים: רעיון למשלוח לחמות ישנו, וזה אחרי התרוצצות אין ספור בכל חנויות היצירה. אקח את נושא 'עם סגולה'. ביודעי כמה מחבבים שם את הצבע הסגול, בנוסף לחצילים בכל ווראציה שהיא…
שונה הדבר בבית נעורי: שם לא סובלים את כל העשוי ממשפחת גווני הסגול או החציל. אני עדיין מתרוצצת בחיפוש אחר רעיון הולם.
עדיין לא עלה במוחי הקודח משהו מתאים: מביע הכרת טובה ומעריך. אך מאידך מתאים לארנק המדולדל.
ולשכנים? ולגננות? למלמדים ולמורות? מה יהיה? איך אגיע לפורים כך, בושה ונכלמת ולא מוכנה בעליל?
אנחה בקעה מעומק לבי. ולרוע מזלי היא הגיעה בדיוק לאזני הדודה צילה.
האדם האחרון שרציתי לפגוש בו עכשיו, ולשמוע ממנו פרק מוסר: מטפחתה סדורה כתמיד, ועגלת השוק המשובצת, הנצחית, נגררת אחריה. היא הציצה מבעד למשקפיה עבות הזגוגית ובדקה אותי מעקב עד קודקוד:
"מה קורה מידלה? כולם בריאים? הכל בסדר? פורים בעוד מספר ימים ויש לך פנים של תשעה באב!"
הדבר האחרון שהתחשק לי באותו רגע, היה – לספר לדודה צילה את דאגותי. ועל כן עניתי לה בשתיקה, וחיוך עקום ניסה למתוח את פני המתוחות בלאו הכי.
"לא יודעת מה קרה לדור הזה. לאן הוא רץ כל היום?" היא התחילה במונולוג, ואנוכי הקטנה נאלצתי להאזין לו משל האדמה אינה בוערת מתחת לרגלי יען השעון דוהר קדימה וכל כולי פקעת ממהרת.
"כל היום רצים, מתרוצצים, לחוצים, כמו אש וגיצים, קונים עוד ועוד חפצים…" חרוזיה המשובחים מעלים הפעם חיוך על פני הלאות. ואני סוקרת את סביבתי הסואנת: אכן, כולם רצים. האויר מלא בקולות, בדוחק, במכירות, במבצעים, בהנחות, בהבהובים ובאורות, בקיצור: האווירה היא פורימית להחריד.
"כולם עסוקים בהכנות לפורים.
אכן פורים – יום גדול הוא. פורים ככיפורים. צריך להתפלל. אני כבר רשמתי במחברת עשרות שמות של זקוקים לישועה, ואני מתכוננת לקום ביום הפורים כותיקין ולשפוך את כל הרשימה שם בכותל…" ולנוכח פני המכורכמות היא הוסיפה בנימה מפייסת: "טוב, לך זה לא מתאים מידלה, ילדים קטנים לך בבית… לכל זמן ועת. אבל ה' שומע מכל מקום… מה את נאנחת שם כמו זקנה?
אני יודעת מה עובר לך בראש…
אין לך זמן, ולא ראש, לזכור את גדלות היום. אין לך ריכוז להתפלל אה?? הוא אשר אמרתי, הבעיה של הדור… כל היום מתרוצצים ורצים אחרי הרוח."
היא עוצרת לרגע מדיבוריה חוצבי הלהבה. ואני חששתי, כי עוד מעט קט והיא תציץ לשקיות שבידי…
נחרדת מעצם הרעיון נפרדתי ממנה לשלום בתואנה כי עלי להספיק את ילדי החוזרים ממקומות לימודם. ברחתי כל עוד רוחי בי ממילותיה אשר אמת נוקבת בהם.
כשהגיע סוף סוף, האוטובוס היורד לפריפריה, הושבתי בו את גופי הדואב. ונתתי לאמת להציף את כולי.
פורים הוא יום גדול, כך אמרה הדודה צילה. וכך אני יודעת מאז היותי.
פורים הוא יום שמח, ככה אומרים כולם וכך כתוב בספרים.
פורים הוא מעיין, ממנו ניתן לשאוב שמחה למשך כל הימים שיבואו. כך שיננו באוזני, וסיפרו התחפושות והחיוכים ומשלוחי המנות וסעודות היום והמוזיקה המקפצת.
אך המציאות המתנפצת מול אריזת המשלוחים והרעיונות המקוריים והאפיה האינסופית והתקנת התחפושות מספרת לי, בכל שנה מחדש, סיפור אחר לגמרי.
כי איך אפשר להגיע לחג הפורים בלי משלוח בגווני הסגול עם מוטיב של עם סגולה ומאפי חצילים הדורשים השקעה של ליל שימורים?
וכיצד יפרוס החג השמח הזה את כנפיו, מבלי שאארוז לכל שכנה ולכל מלמד דרדקי גננת ומורה את מיטב כישורי ומאמצי ואקשרם בסרט מתנה מסתלסל?
אולי לדודה צילה פתרונים. מדוע כאשר פוגש אותי יום הפורים, מעטרים עיגולים חסרי חן את עיני ואינני זקוקה לשתות יין כדי לחוש 'עד דלא ידע'?
פורים הוא יום גדול. רשימות היא מכינה, דודה צילה. רשימות הזקוקים לישועה… אולי אתן לה את שמי, שתזכיר אותו ביום הגדול?
הכול בסדר, ארגיע אותה. כולם בריאים תודה לקל, רק שפורים מגיע ואני רוצה לשמוח.
להיראות אני, ולא איזה חציל מטוגן מכל צדדיו…