שוב התפרק לה המגדל כולו. סך הכל עשוי היה מאבני קפלה כתומות, ובכל זאת עמלה קשה על בנייתו, והמגדל היה כל כך גדול, התנשא כמעט עד לתקרה!
הלכה מיכל אל המטבח וביקשה ממני כוס שתיה. מלאתי את כוס הקש והגשתי לה. היא לקחה אותה בידיה, לגימה קלה, והכוס על תכולתה נשפכה.
שום דבר לא הולך לי היום! צעקה פתאום מיכל. הכל נשפך לי ומתפרק! איזה יום הפוך!
שום דבר לא הולך לך? התקרב אליה חיימקה ובחן את פניה העצובות. הכל התהפך לך, כמו העיר סדום?
לא הולך לי, ונמאס לי, ואני לא מבינה. למה זה קורה לי בכל פעם שאני משחקת או עושה משהו אחר?
תמיד כשהמגדל גבוה, הוא מתפרק. אוף.
הקולות בחדר הילדים השתתקו לרגע וחיימקה ניגש אל שולחן הכתיבה שם עמד הילקוט של מיכל, והמחברות היפות של כיתה אלף בתוכו.
"ראיתי אותך מכינה שעורים מקודם, ראיתי את המחברות היפות והמקושטות שלך, וספרת לי בסוד שרק לך כותבת המורה תמיד 'תלמידה מצטיינת', גם בזה הולך לך הכל הפוך?"
מצחה של מיכל מתקמט והיא חושבת, אינה יודעת מה לענות.
"יכול להיות… אולי יש דברים שכן מצליחים לי, לא יודעת…."
עמדתי במסדרון, שומעת ואינה נראית, והקשבתי לדו שיח הזה שהתנהל בין שני ילדי.
משפטה האחרון של מיכל הותיר בי חומר למחשבה: דברים רבים הולכים לנו טוב בחיים, מצליחים לנו אפילו למעלה מן המשוער, ודווקא לדברים שמתפרקים, נשברים ונשפכים אין אנו שמים את לבנו, מקטרים עליהם ושואלים "למה".
וזאת, למה?
למה כשאני מגרילה יום נפלא בו הכל הולך טוב, הכביסה מתייבשת בשמש שהציצה, הזמן נמתח כמו גומי אלסטי והספקתי את רוב התוכניות, הייתי נינוחה והילדים גם כן, וכולם ברוך השם בקו הבריאות – למה על כל אלו אינני שואלת למה?
היום שלמחרת רק חידד את השאלה יותר.
השכם בבוקר נעו פרפרים של מתח בתוך לבי. קוצים צמחו על מזרן מיטתי הנוחה בדרך כלל והקפיצו אותי החוצה.
אני עומדת לקבל מילוי מקום רציני. כיתת חינוך לראשונה בחיי, לאחר תקופה ממושכת שעבדתי רק מתוך הבית – כלומר, יצאתי פה ושם למילויי מקום מזדמנים, בעיקר על בסיס יומי. פתאום משתרגת כתה שלמה על צווארי… העול אינו פשוט, האחריות, ההתרגשות. היום יהיה האות הזה.
יום משמעותי שלא ניתן לזלזל בו, ואפשר לזקוף לזכותו את היותי מרחפת ובלתי ממוקדת בעבודות הבית כולם. בצל שהעמדתי העלה ניחוח חרוך, כוסות השוקו של הילדים זכו למתת נדיבה של מלח במקום סוכר ואביזרים נחוצים נעלמו לי בזה אחר זה.
שקית שחורה עמדה ליד הדלת. התקרבתי להציץ בה מחשש שמדובר בפח האשפה – מי יודע ממתי.
תכולת השקית השחורה הפתיעה אותי.
היא הייתה מלאה וגדושה בפעקאלאך. ממתקים ארוזים בתוך שקיות חינניות אשר מצידיהן משתלשלים חוטי ציצית ובמרכזן תמונת פנים מתוקות, נתונות במסגרת שיער שופע. זה יענקוש, האחיין המיוחס שלי, שנולד אחרי שיירה של בנות.
לאחיין המתוק הזה מלאו שלש ואחי טרח והגיע עד אלי עם שקית גדושה להתפקע, אולי שלח שליח. ילדי יהנו היום אחר הצהריים מן השמחה המשפחתית הזו ויכרסמו את מלאי הממתקים המכובד – 'המלאי הזה הגיע בעיתו ובזמנו' אני אומרת לעצמי תוך תחיבת השקית לאחת מארונות המטבח. רושמת בירכתי מוחי הלאה תזכורת, להתקשר לפרידה גיסתי. לשלוח איחולי מזל טוב חמים, ולהגיד מילה או שניים על העיצוב החינני שעל הפעקאלאך.
אני יודעת שאני עלולה לשכוח ומעבירה את שעוני ליד ימין לאות ולסימן, מתפללת בלבי שאזכור את עילת העברת השעון.
ובכן, השעון שעל יד ימיני מדגדג לי בלחץ יען מחוגיו מתקדמים בלי רחמים. שעת האפס מגיעה ועלי להעיר את הצאן, לתת להם להסתדר לבדם – בתקווה שאכן יעשו זאת, ולברוח אל האוטובוס שיובילני אל יומי הראשון בעבודה.
היום עובר איכשהו, עם בעיות משמעת קטנות וקטנות פחות וחומר יפה שהצלחתי להעביר חלקית.
שעת הצהריים פוגשת אותי כשראשי הכבד כמעט נופל מן הצוואר.
לאכול ארוחת צהריים ולשון. אלו הן מאוויי הצנועים לאותם רגעים.
אבל בבית ממתינים חמשה קטנטנים צמאים ליחס, להקשבה, לאוכל חם, ו"אמא, תגידי לו!" ויצירות בלתי מזוהות שעומדות מול אפי ואני צריכה להחליט מה צוייר והודבק בהם ולהתלהב שאיזה יופי.
השעון שעל יד ימיני מדגדג לי פתאום, ומגירה דביקה במוח מזכירה לי שתחבתי משהו בירכתי ארון המטבח העליון.
משהו שיכול להיות לי לעזר בשעת חרום, טרם יצנח ראשי הכבד אל תוך צלחת המרק ויתיז נתזים על יצירות הפאר של ילדי, על שאלותיהן ומאוויהם הסותרים לאלו שלי.
הפעקאלאך.
אז נכון שזה לא לגמרי אחראי ומוסרי ובריא ומאוזן לתת לילדים ערימה מכובדת כזו, ותהיינה אי אילו מנחות הורים שלא תסלחנה לי על התנהגותי, אבל אני כן סלחתי לעצמי באמרי למצפון האמהי שבי, שלא נורא שפעם במאה שנה נחרוג מן המסגרת.
נשלפים הפעקאלאך כמו יונה שנשלפת מכובעו של קוסם. איני מגלה בינתיים מה יש מתחת למעטה השחור והסודי של שקית האשפה.
"יש לי ה פ ת ע ה!" אני מצליחה להפיק מקולי קול המזכיר את זה של רכזת הסמינר שלנו בעת פתיחת המחנה. "ואת ההפתעה הזאת תקבלו, אם תתנו לאמא לנוח. תסתדרו כאן לבד, לא תריבו, תעשו שיעורי בית, תפנו כאן את השולחן ואולי גם תשטפו כלים… בעצם, מספיק אם תפנו את השולחן". מקווה שאפשר עוד לקחת את המילים על הכלים אחורה, חסר לי שיתחילו להתיז כאן מים?
הילדים מהנהנים בצייתנות ומבטיחים לקיים הכל, העיקר שאשלוף כבר את ההפתעה ואחדול ממתיחתם סלה.
הפקלאות יוצאים בזה אחר זה, ואני מתגנבת לחדרי ונועלת את דלתי נעילה אחר נעילה, ליתר בטחון. סומכת על עליזה בת העשר שתשמור על הקטנים מכל צרה וצוקה. כאשר הקטן במיטת התינוק עם ערימת במבה, ואין לו אפשרות לברוח.
טרם ירד עלי ענן השינה הדביק, אני שומעת את קריאות ההתפעלות של ילדי – קולות רמים שעוברים את כל מסכי העייפות שעלי.
"וואו! כמה פעקאלאך! דודה פרידה שכחה שיש לנו רק חמישה ילדים? ופיני הוא בכלל תינוק שלא יודע עוד לאכול ממתקים כאלו!"
אולי הם התכוונו לתת גם לאבא ואמא?
ואולי שניים לכל אחד?
"עזבו, בואי נאכל את הכל. הם בטח נורא מתרגשים מהחלאקה של יענקוש, וכשאדם מאד שמח הוא נותן המון – ככה הסבירה לנו המורה" מסכמת הילדה האלפית שלי בהבנה בוגרת.
וצאן הקדשים נרגע.
זה באמת מתמיה שהם שלחו לנו, משפחה קטנטונת שקית אשפה מלאה בפעקלאך. נראה לי קצת מוגזם, סימני השאלה יוצאים במעגלים דביקים ומתערפלים ואני שוקעת בתנומה מתוקה. איך אומר המשפט העממי? נותנים לך, קח. מה יכול להיות?
אחרי שעתיים אני מתעוררת בלב הולם. לא זוכרת את המיקום שלי על פני כדור הארץ ואת היום והשעה על פני לוח השנה. שבת היום? חג? חול המועד? אין לי מושג.
לאט לאט מתחברים חלקי פאזל מול עיני. ואני נזכרת בסיטואציה העייפה בה הלכתי לישון. השקט מחוץ לחדר מבורך עדיין, מי יודע מה מעוללים יקירי?
תבורך הגיסה פרידה, יבורך אחי משה. הילדים עדיין יושבים במטבח, במרכז – גבעה בינונית של עטיפות ממתקים, על הרצפה מתגוללים שאריות וופלים מצופים והפנים הגדולות והקטנות מצופות בסוכר מכל מיני צבעים, צורות וריחות.
נקיפה קטנה של צער על הכיוון הבריאותי של התמונה שמולי נוקפתני לרגע, ומיד אני מרגיעה אותה שלא בכל יום חג, ולא בכל יום שופעת דודה פרידה רוח נדיבות ושולחת שלש פעקאלאך לכל ילד.
שיהיה לה במזל טוב, שתרווה נחת מכולם, שתזכה לשפע בדיוק כמו השפע ששלחה לי.
השעון שעל יד ימיני מדגדג שוב. הופה! אני צריכה להתקשר אליה, לברך מכל הלב ולהודות על השפע החינני (והבריא). ואם לא עכשיו – אני עלולה לשכוח לעולם. והשעון שאינו במקומו מתחיל כבר להציק.
אני ניגשת אל הטלפון והצלצול מקדים אותי.
זה אחי משה, איזו טלפתיה!
אני מרימה את השפופרת, מתכוננת לשפוך מלל נלהב, שופע ומברך.
אבל משה מכחכח בגרונו ומשתעל בצורה מחשידה. על איחולי המזל טוב שלי הוא עונה עניינית, רוצה להגיע לעניין טכני כלשהו.
אני מודה לו על הפעקאלאך החינניים והוא שואל, נבוך: "היה שם פתק בתוך השקית, בו ביקשתי שתעבירו פעקאלאך גם למשפחתם של יחיאל וציפה. עכשיו אני שומע מהם שעוד לא הגיע… לא נעים לי, אולי הייתי צריך להתקשר ולומר?"
"פתק?" אני סוקרת את המטבח הדביק, אם היה בו פתק הוא נקבר מזמן מתחת לעטיפות הממתקים.
הפנים שלי מקבלות את צבען של סוכריות הטופי – תות הנלעסות בשקיקה בפיות הקטנים.
לוקח לי זמן למצוא את המילים.
"הילדים שלי תמהו באמת, למה שלחתם שלש פעקאלאך לכל ילד… חשבנו שהתרגשתם, שמרוב שמחה הכפלתם את מספר ילדי… אוי אני כל כך מתביישת…"
משה אומר שזה בסדר, ושלא אקח ללב, ודברים כאלו קורים, ושיסתדרו כבר וישלחו פעקאלאך אחרים.
אבל אני נותרת עם הבושה הצורבת.
למה לא שאלתי? למה לא בררתי? למה לא תמהתי? למה השתקתי את סימני השאלה שעלו לי?
כי ככה זה.
ועד היום מגרד עדיין השעון את יד ימיני, כאות ותזכורת להתקשר לגיסה פרידה ולהתנצל על התקרית המבישה שעלתה להם ביוקר. (הם הלכו לקנות פעקאלאך חדשים לשאר הנכדים, ולא בקשו השתתפות או פיצוי).
יהיו מילים אלו כפרתי.
