"אמא, יש לי פצע חדש!" אמרה פריידי, עוד לפני ששתתה את השוקו.
אמא התכופפה לפריידי הקטנה, בדקה את המצח הגבוה שלה וחייכה. "זו עקיצה של יתוש" אמרה. "היתושים אוהבים אותך, כי יש לך דם מתוק". פריידי המשיכה לשתות את השוקו, ושוב הלכה לחדר האמבטיה, לראות את עצמה במראה. הנקודה האדומה הייתה קצת מגרדת ולא נעימה, וכשפריידי גרדה אותה, היא כאבה ממש.
"אז מה שאני מתוקה!" אמרה פריידי לפרצוף שהסתכל עליה מהמראה, "אני לא רוצה שיתושים יטעמו את הדם שלי, אפילו שהוא טעים!"
"זה באמת לא נעים" אמרה אמא, ושמוליק הציע שאולי בערב הוא ילך לחנות הטמבור, ויראה אם יש שם תכשירים שמגרשים יתושים.
תכשירים זה כנראה מכשירים, הבינה פריידי, כתפה את התיק שלה והלכה לה לקייטנה.
כל הבוקר גירד לה הפצע, גירד והציק, אפילו ירדו ממנו טיפות קטנות של דם.
"יוהו, מסכנה!" אמרה לה דבורה בעיניים מרחמות. "אני לא מסכנה בכלל" אמרה פריידי ויישרה את הגב שלה. "זה בכלל לא פצע! זו בסך הכל עקיצה לא מסוכנת. ואת יודעת למה היתוש עקץ אותי? כי הוא אוהב אותי!".
מעגל גדול של ילדות וסנדוויצ'ים באו להקשיב למילים המוזרות של פריידי.
"יתוש? אוהב אותך?" תהילה עקמה את הפה שלה וגם סובבה את האצבע ככה, מול הרקה. "יתושים לא אוהבים אנשים! זה לא יכול להיות!"
"כן נכון, וכן נכון!" אמרה פריידי, "אמא שלי בעצמה אמרה לי, שהיתושים אוהבים אותי כי אני מתוקה!"
"את באמת מתוקה" המדריכה אלישבע חייכה אליה, "וכנראה גם הדם שלך מתוק".
בצהריים, מיד כשחזרה פריידי הביתה, היא שאלה את שמוליק אם קנה כבר את המכשירים.
"תכשיר" תיקן אותה שמוליק והוציא בקבוק מוזר עם נוזל כחול מתוך שקית. "מחברים את זה בלילה לשקע החשמל" הסבירה לה אמא, "היתושים מריחים את הריח הזה, ובורחים מיד". יופי! פריידי התיישבה לאכול את האורז שאמא בשלה, אבל עוד לא התחילה לאכול, היד שלה הייתה עסוקה.
"מה קרה לך באוזן?" אמא הסתכלה על פריידי ועל היד שלה שמגרדת את האוזן בכל הכוח. "כנראה עוד עקיצה" אמרה פריידי ולא הפסיקה לגרד. אמא אמרה שמוזר נורא, היא לא ראתה שום יתוש באזור, ובדרך כלל הם באים בלילה. איך הם נכנסו לכאן עכשיו, כשהמזגן דולק? מזגן מבריח יתושים בדרך כלל.
"העקיצה הזאת גדולה יותר" אמרה אמא כשבדקה את האוזן של פריידי.
"מה זה אומר?" רצתה פריידי להבין, "שהדם שלי באוזניים עוד יותר מתוק?"
אמא משכה בכתפיה. "תנסי להתאפק ולא להתגרד" אמרה לפריידי, "שלא ירד לך דם. אם זה ימשיך לגרד לך ככה, נצטרך ללכת לרופא".
פריידי אכלה מהאורז, וגרדה. הכינה שיעורי בית וגרדה, הלכה לשחק עם השכנה בינה והמשיכה לגרד.
"יו, האוזן שלך כולה אדומה!" בינה עזבה את אלבום המדבקות והתקרבה אל האוזן של פריידי. "מסכנה!"
"אני לא מסכנה" אמרה פריידי והמשיכה לגרד. "זו בסך הכל עקיצה לא מסוכנת, ואת יודעת למה היתוש עקץ אותי? כי הוא אוהב אותי".
"אוהב אותך? מאיפה את יודעת?" בינה לא הבינה,
"אמא שלי אמרה, אמא שלי יודעת!" אמרה פריידי. "היא אמרה שיתושים אוהבים דם מתוק, וזה אומר שאני מתוקה!"
"את באמת מתוקה" חייכה אליה גברת דובין, אמא של בינה. "אבל תגידי לאמא, שאולי יש לך אלרגיה לעקיצות. יש תרופה מיוחדת לזה. כדאי שהיא תלך איתך לרופא". פריידי נבהלה והחווירה. "אל תדאגי" אמרה לה הגברת דובין, "זה לא נראה לי מסוכן, זה קורה להרבה אנשים".
פריידי מיהרה הביתה, לומר לאמא מה שאמא דובין אמרה.
אמא הסתכלה על הפנים של פריידי, והמשיכה להסתכל.
"מה קרה?" שאלה אותה פריידי. אמא לא ענתה לה. היא נגשה אל הטלפון, לחייג את המספר של המרפאה, ביד השניה לקחה את הארנק וחיפשה את הכרטיס המגנטי של פריידי.
"צריך ללכת לרופא" אמרה לה אמא. "צמח לך פצע חדש על הלחי, ועוד אחד בצוואר. משהו מוזר קורה איתך".
פריידי התיישבה על הספה. אולי באמת קורה לה משהו נורא. כי פתאום גם הראש כואב לה, והיא נורא נורא עייפה.
פריידי הרגישה את היד של אמא, ופתחה עיניים מבוהלות. איך היא נרדמה פתאום! "לדוקטור שטייפר יש תור פנוי עכשיו" אמרה לה אמא, "בואי נמהר".
פריידי נסתה למהר, אבל הרגליים שלה היו חלשות פתאום, ועייפות נורא. הן הלכו בצעדים קטנים ועייפים אחרי אמא, ופריידי לא הבינה מה קרה למרפאה שלהם. תמיד היא הרבה יותר קרובה אל הבית.
לבסוף הן הגיעו. הראש של פריידי היה כבד כבד, הוא כל כך רצה כרית. היא השעינה אותו על המשענת הכתומה במרפאה, ושוב נעצמו לה העיניים.
"התור שלנו הגיע" אמר הקול של אמא אל תוך החלומות. העיניים של אמא הסתכלו בה, דואגות. דוקטור שטייפר בדק לה את הפצע על האוזן, ועל המצח, ועל הלחי ואמר: "אלו לא עקיצות גברת, אלו אבעבועות רוח".
"אבעבועות רוח?" שאלה אמא אחריו,
"בועות רוח?" פריידי הרימה את הראש שלה, העייף, וסובבה אותו בכל החדר של הרופא. בועות רוח, זה נשמע קצת כמו בועות סבון. אלו כנראה בלונים קטנים שהרוח מעיפה. איך הם נדבקו לה לפנים? ולאוזן? ולצוואר?"
"אבעבועות רוח" אמר הרופא ושוב הסתכל על הפנים של פריידי. "זו מחלת ילדים לא מסוכנת, שעוברת בערך אחרי שבוע. את תהיי קצת עייפה, אולי, והפצעים יגרדו לך"
"ויצאו לך עוד פצעים כאלה" אמרה אמא לפריידי.
פריידי גרדה את הצוואר שלה, ואת האוזן, ואת המצח, ודמעות קטנות עמדו לה בעיניים. "שבוע שלם יגרד לי ככה? איך אפשר!"
"זה באמת קשה" אמר הרופא ותקתק משהו אל תוך המחשב שלו. "ארשום לך תרופה למריחה על הפצעים האלה, התרופה הזאת תרגיע לך את הגרד".
פריידי נתנה יד לאמא.
"יהיה לנו שבוע של חופש ביחד" אמרה אמא לפריידי. אבל פריידי לא שמחה.
היא כל כך אוהבת את הקייטנה של אלישבע! בכל יום יש חוויות חדשות, ויצירות, והפתעות!
"את עצובה?" שאלה אותה אמא כשהן חזרו לאט לאט הביתה. פריידי הנהנה בראש הכואב שלה. "חשבתי שכל הפצעים האלה, הן בגלל שאני מתוקה". היא אמרה בקול מאוכזב. "ועכשיו אני מבינה, שבכלל לא היתושים הביאו לי אותם".
"לא היתושים הביאו לך אותם" אמרה אמא.
"מישהו אחר הביא לך אותם. מישהו שאוהב אותך לגמרי כי את כזו מתוקה.
והמישהו הזה אוהב גם אותי, ודאג לי לשבוע של חופש עם הילדה המתוקה בעולם".
פריידי הקשיבה לאמא וחייכה, היא כבר לא הייתה עצובה, אפילו שהפצעים המשיכו לגרד לה.
