כשרותי הכינה את מערכת השעות למחר, משהו התרחב לה בלב ושמח: מחר יש שעור ציור!
רותי אוהבת לצייר. וכל מי שרואה את ציוריה אומר כי היא תהיה עוד ציירת גדולה, כשתגדל… כל השבוע מחכה רותי לשעור הציור. וגם תמונת השקיעה שהיא התחילה בשבוע שעבר מחכה בחוסר סבלנות שתסיים אותה והיא תתלה כבר במקום מכובד בחדר הילדים, ומי יודע, אולי אם היא תצא מאד יפה יסכימו ההורים למסגר אותה במסגרת אמיתית?
כל המחברות מונחות יפה בילקוט של ריקי, גם צבעי הפנדה מסודרים כמו שהיא אוהבת. אבל הציור… איפה הציור?
היא כל כך שומרת עליו, לא נתנה לאף אחד מאחיה ואחיותיה לגעת בו. רק היא הוציאה אותו אתמול בעדינות- בעדינות כדי להציץ עוד פעם אחת בגוונים היפים של השקיעה ובמיזוג המושלם ביניהם.
עכשיו- הוא איננו.
"מישהו ראה את ציור השקיעה שלי?" מתרומם הקול שלה ונשמע בכל רחבי הבית.
"מישהו ראה את הציור שלי?" מתרומם הקול שלה עוד יותר, כי עדיין לא זכה לתשובה.
גיטי מדברת בטלפון, עוד אחת מן השיחות שלא נגמרות לעולם. פלא שהיא לא שומעת אותה? אמא עסוקה במטבח, לשה את הבצק לחלות, הידיים שלה דביקות ועסוקות והפה מדבר עם יוכי בת הארבע, העוקבת אחר תנועותיה.
והציור שלה, של רותי, איפה הוא יכול להיות?
נכנסת רותי אל המטבח, והקול שלה קצת מתחיל לעלות ולרדת.
"אימא! ראית את הציור שלי של השקיעה? כל כך קשה עבדתי עליו, הוא היה כל כך מיוחד, והוא פשוט נעלם!"
"חיפשת אותו? ניסית להיזכר באיזה מקום הסתכלת עליו אתמול?"
רותי מהנהנת בראש. היא לא יכולה לדבר- הדמעות חונקות לה את הגרון.
"כבר אסיים כאן עם הבצק, רותילה. אני מאד רוצה שנמצא את הציור שלך. גם אני מאד אהבתי אותו! אסיים כאן עם החלות ואבוא לעזור לך לחפש. ואת, בינתיים, תגידי 'אמר רבי בנימין'."
"אמרתי כבר פעמיים…הוא לא נמצא. נבלע באדמה!"
"אל תתיאשי כל כך מהר רותי, הנה נעזור לך כולנו. בואי נזכר ביחד. מתי הוצאת אותו מן התיק בפעם האחרונה? אתמול? והיית בחדר הילדים? קדימה!" מנגבת אימא את ידיה, אומרת לבצק החלות שימתין לה בסבלנות וניגשת אל חדר הילדים.
מתכופפת אימה ומסתכלת מתחת למיטה ומעליה, על מדף המשחקים ועל שולחן הכתיבה. הציור איננו.
דמעה קטנה וחצופה מציצה כבר מן העין של רותי, היא מנגבת אותה מהר מהר, שאף אחד לא יראה. מה זה? בסך הכל ציור. ורותי כבר גדולה- אינה בוכה על כל דבר.
אבל ציור השקיעה- הוא כנראה לא "כל דבר". כל כך הרבה השקיעה רותי בצבעים של השקיעה. כל כך בעדינות עשתה את המעבר בין הכתום העז לאדום ולכחול… והענן הקטן ששיט לו בצד… 'אומנות' אמרה על זה המורה צירה. וככה הוא הלך לאיבוד… קשה לה להסכים עם זה.
"יש לך צער שהציור שלך אבד?" מלטפת אמא את כתפיה של רותי. "יש לך עוגמת נפש. ואולי ה' נתן לך את הצער הזה במקום כאב אחר, גדול יותר?"
"כמו מה, למשל?"
"כמו, אולי, שבר ביד חס וחלילה, עם כאבים חזקים כאלה שלא היית מסוגלת לצייר איתם מחר?"
רותי שותקת. היא לא רוצה שבר ביד, אבל היא רוצה את הציור שלה. אימא מבינה.
"התפללת? אמרת לה' כמה יקר לך הציור וכמה את רוצה למצוא אותו? אם לא, בקשי ואני אחפש עוד פעם אחת."
מתיישבת רותי על המיטה, ולוחשת בשקט בשקט, ומספרת לה' כמה היא אוהבת את הציור שלה וכמה הוא חשוב לה. היא בטוחה שה' שומע אותה, ומבין.
הולכת אימא לפינת החדר, לארגז המשחקים, מזיזה את הארגז הגדול ומי שוכב שם בשלווה, צבעוני ויפה? קצת קמוט, אבל עדיין רואים את היופי שבו, ואת האומנות, כמו שאמרה המורה צירה. דף הציור של רותי!
רותי מלטפת אותו, כמעט מחבקת.
היא ניגשת אל החלון, מסתכלת על השמיים שצבועים עכשיו בגוונים מדהימים של שקיעה. משווה אותם אל הציור שבידיה- הם בכלל לא אותו הדבר! השקיעה האמיתית,-יפה הרבה יותר. שום צייר לא יוכל לצייר אותה!
היא עומדת עוד ע"י החלון. רואה איך גווני הצהוב, הכתום והאדום הולכים ומתכהים, עד שנשאר מהם פס דקיק…
"את יודעת רותי" לוחשת לה אימא, ורק היא והשמיים היפים מקשיבים. "אותו אלוקים שצייר את השמיים היפים האלו, רצה גם שהציור שלה ילך לאיבוד, שקצת תבכי אליו- והוא יענה לתפילתך."
רותי מהנהנת בשתיקה.
עכשיו היא תניח את התמונה מתחת למזרן, שכל הקמטים שלה יחליקו, ומחר, כך היא חושבת, היא תוסיף עוד קצת צהוב- של שמש ואור לצבעי השקיעה.
