כשהייתי ילדה, ישבתי מרותקת במשך שעות רבות מול זגוגית האקווריום של סבתא שלי. רחשו שם מול עיני חיים שלמים: הייתה שם הדגה הגדולה ש'עפה על עצמה' ותפסה תמיד את המקום הכי רחב, דוחפת הצידה את כולם. וכשדוד מוטי, בן הזקונים של סבתא, השליך להם פנימה את גרגרי המזון שלהם, היא הייתה הראשונה לתפוס.

היה שם הדג הרזה והחלשלוש שלדעתי נולד קצת חולה. הוא תמיד נרדף אחרי הדגים החזקים ממנו ולא פעם הם הצליחו לנגוס חתיכות מבשרו, בעעעע. כשיום אחד גיליתי את הדג הזה שוכב על צידו מת, לא יכלתי לעצור בעד הדמעות. וכשדוד מוטי תחב את החכה פנימה כדי לשלוף אותו אל הפח וחסל, ברחתי אל המרפסת הסגורה, לא יכולתי לעמוד בצער.

עקבתי אחר משחקי המחבואים שהם ערכו זה עם זה, כשהחזקים דוחפים בלי משים את החזקים מהם, והקשבתי לשפת הדגים האילמת, שרחשה שם בין הסלעים והאלמוגים.

כשגדלתי מעט, ראיתי את המשחקים האלה במשחקי החבל בחצר. תמיד היו הילדות שקפצו בחבל להנאתן וניהגו את המשחק ביד רמה. כשנפסל להן המשחק היו להן תירוצים למכביר, ושתי הדגות המסכנות, כלומר הילדות, המשיכו לגלגל בחבל עד שכאבו להן הידיים. גדלתי עוד. הדינאמיקה החברתית רצופת הקונפילקטים המשיכה לחיות ולבעוט מול עיני הבוחנות, עולם שלם של רגשות ומחשבות ודילמות רחש שם: היו שם כאבים קטנים וגדולים, היו שם רגשות מודחקים או שלא, היו שם חזקים והיו חלשים. הייתה נתינה, וכשגדלתי עוד הצלחתי לזהות המון ניצנים של טוב בתוך כל הים הזה.

וביום אחד נוצר מיקס מכל התובנות האלה.

מהמיקסר הזה, שהוא בעצם המיקסר של החיים, יצא הספר צוללים.

עם הכתיבה שלו צללתי פנימה אל העולם החברתי הסובב את כולנו, אולם גלי הים הסגולים טשטשו את הכאבים ואת הצער והכל נעשה חיובי יותר, מלא בבועות חלומיות, מרחפות. בעולם הזה תמיד היה הפי הנד לכל הסיפורים הכואבים ולכל הכאבים הקטנים והגדולים נמצא מזור, בדמות נצנצים זהובים שממלאים את הפה בטעם קסום.

הצלילה בצוללים הפגישה אותי ותפגיש את הקורא, עם מגוון רחב של רגשות:

הסתגלות חברתית

מוגי הוא אלמוג חדש שנולד זה עתה, הוא מנסה להתאקלם בסביבתו החדשה. בינתיים הכל זר ומוזר לו ואפילו את עצמו הוא עדיין לא מכיר:

"אַתָּה אַלְמֹג חָדָש, תִּינוֹק", אָמַר סַבָּא מוֹגְמוֹן לֶחָדָשׁ, שֶׁהֵצִיץ מִבַּעַד לַזְּרוֹעוֹת הַסְּגֻלּוֹת שֶׁלּוֹ, הַמְּקֻפָּלוֹת. "לְאַט לְאַט תַּצְלִיחַ לְהַכִּיר אֶת כֻּלָּם".

"תִּינוֹק?" הֶחָדָשׁ עִקֵּם אֶת הַפַּרְצוּף שֶׁלּוֹ וּפָתַח אֶת הַזְּרוֹעוֹת בִּשְׁאֵלָה. "כָּכָה קוֹרְאִים לִי? אֵיזֶה מִין שֵׁם מוּזָר!"

סַבָּא מוֹגְמוֹן חִיֵּךְ חִיּוּךְ גָּדוֹל, וְשָׁלַח זְרוֹעַ וְרֻדָּה אֲרֻכָּה לְחַבֵּק אוֹתוֹ. "תִּינוֹק זֶה לֹא הַשֵּׁם שֶׁלְּךָ, זֶה רַק אוֹמֵר שֶׁאַתָּה קָטָן כָּזֶה וְחָמוּד, וְעוֹד לֹא מַכִּיר אֶת הָעוֹלָם".

"לֹא לְעוֹלָם נוּכַל לִקְרֹא לוֹ תִּינוֹק. הוּא צוֹדֵק, הוּא צָרִיךְ שֵׁם", לָחֲשׁוּ הַסְּנַפִּירְיוֹנִים זֶה לָזֶה, וְהַבּוּעוֹת שֶׁלָּהֶם רָקְדוּ בְּגַלִּים. סַבָּא מוֹגְמוֹן הֵזִיז אֶת הַזְּרוֹעוֹת שֶׁלּוֹ יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה, כְּמוֹ תָּמִיד כְּשֶׁהוּא שׁוֹקֵעַ בְּמַחֲשָבוֹת. כָּל הָאַלְמֻגִּים בַּמּוֹשָׁבָה הִצְטָרְפוּ אֵלָיו. הֵנִיעוּ אֶת זְרוֹעוֹתֵיהֶם מִצַּד לְצַד, מִצַּד לְצַד. הַמַּחֲשָׁבוֹת הִתְבַּשְּׁלוּ לָהֶם בְּתוֹךְ הַמֹּחַ. "יֵשׁ לִי רַעְיוֹן!" שׁוּנִית הִקְפִּיצָה זְרוֹעַ אֲדֻמָּה לְכִוּוּן הֶחָדָשׁ. הֶחָדָשׁ נִבְהַל, וְהִתְקַפֵּל אֶל תּוֹךְ עַצְמוֹ.

"אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁצָּרִיךְ לִקְרֹא לוֹ מוּגִי!" אָמְרָה שׁוּנִית.

"מוּגִי! מוּגִי! זֶה קִצּוּר מָתֹק שֶׁל אַלְמֻגִּי!" מָחֲאוּ הַסְּנַפִּירְיוֹנִים בַּסְּנַפִּירִים שֶׁלָּהֶם. "מוּגִי זֶה שֵׁם נֶחְמָד", אָמַר סַבָּא מוֹגְמוֹן לְאַט, וְהַזְּרוֹעוֹת שֶׁלּוֹ הִמְשִׁיכוּ לָנוּעַ יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה.

"מַה דַּעְתְּךָ עַל הַשֵּם הַזֶּה, מוּגִי חֲמוּדוֹנִי?"

מוּגִי לֹא עָנָה. הַזְּרוֹעוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁלּוֹ נִפְתְּחוּ כְּמוֹ פֶּרַח סָגֹל וְיָפֶה, הֵן זָעוּ בְּגַלִּים לְפִי קֶצֶב הַשִּׁירִים שֶׁל מִשְׁפַּחַת סְנַפִּירְיוֹן. קוֹלוֹ שֶׁל סַבָּא מוֹגְמוֹן עָלָה בֵּין כָּל הַזְּרוֹעוֹת. "אִם יֵשׁ לְךָ שֵׁם, סִימָן שֶׁגָּדַלְתָּ", אָמַר. מוּגִי מָתַח אֶת זְרוֹעוֹתָיו, מַקְשִׁיב. "אַלְמֹג בְּגִילְךָ יָכוֹל לְהַתְחִיל לַעֲבֹד".

"לַעֲבֹד?" שָׁאַל מוּגִי וּזְרוֹעוֹתָיו הַסְּגֻלּוֹת שוּב הֵחֵלּוּ לְהֵרָטֵב. אֵיךְ הוּא יַעֲבֹד? בְּמָה הוּא יַעֲבֹד? הוּא כָּל כָּךְ קָטָן וְחַלָּשׁ!

"אֲנִי לֹא יָכוֹל לָזוּז! הָרַגְלַיִם שֶׁלִּי מְחֻבָּרוֹת לַקַּרְקַע, אֵיךְ אוּכַל לַעֲבֹד?"

"הָרַגְלַיִם שֶׁל כֻּלָּנוּ מְחֻבָּרוֹת לַקַּרְקַע", צָחֲקָה שׁוּנִית בְּקוֹל גָּדוֹל. "כָּכָה הֵם אַלְמֻגִּים. כָּכָה נוֹלַדְנוּ וְכָכָה נִחְיֶה!"

"אָז אֵיךְ אַתֶּם רוֹצִים שֶׁאֶעֱבֹד? אֵיךְ כֻּלְּכֶם עוֹבְדִים, בְּעֶצֶם?" נִגֵּב מוּגִי אֶת דִּמְעוֹתָיו הַסְּגֻלּוֹת. סַבָּא מוֹגְמוֹן שָׁלַח אֵלָיו זְרוֹעַ וְרֻדָּה, מְלַטֶּפֶת. "אַל תִּבְכֶּה, מוּגִי חֲמוּדוֹנִי. הִנֵּה אַסְבִּיר לְךָ:

מִדֵּי לַיְלָה כֻּלָּנוּ אוֹסְפִים לָנוּ מָזוֹן, בְּעֶזְרַת הַזְּרוֹעוֹת הָאֲרֻכּוֹת שֶׁלָּנוּ. אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהָחֵל מֵהַלַּיְלָה, תּוּכַל לְהִכָּנֵס לַחֲבוּרָה". מוּגִי חִיֵּךְ מִבֵּין הַדְּמָעוֹת, הוּא בָּדַק אֶת הַשְּׁקָעִים וְהַבְּלִיטוֹת עַל זְרוֹעוֹתָיו הַסְּגֻלּוֹת. וְהִנֵּה, מַשֶּׁהוּ יָרֹק צָף מֵעֲלֵיהֶם. סַבָּא מוֹגְמוֹן הוֹשִׁיט אֶת זְרוֹעוֹ הַוְּרֻדָּה, אָסַף אֶת הַמַּשֶּׁהוּ הַיָּרֹק וְאָכַל אוֹתוֹ. "אַתָּה רוֹאֶה, מוּגִי חֲמוּדִי? הַדְּבָרִים הַיְּרֻקִּים הָאֵלֶּה, הֵם אַצּוֹת יָם. אֲנַחְנוּ אוֹכְלִים אַצּוֹת יָם, הֵן בְּרִיאוֹת וּטְעִימוֹת לָנוּ, לְכָל הַמִּשְׁפָּחָה".

"אָה", אָמַר מוּגִי. בְּאוֹתוֹ רֶגַע שָׁט מֵעֲלֵיהֶם עוֹד גּוּשׁוֹן יָרֹק. מוּגִי פָּחַד לְהוֹשִׁיט אֶת זְרוֹעוֹ אֵלָיו.

"מוּגִי!" הִכְרִיזָה פִּתְאֹם שׁוּנִית בְּקוֹל גָּדוֹל. "מוּגִי – הַשֵּׁם הַזֶּה מַתְאִים לוֹ מְאֹד". הִיא שָׁלְחָה אֶת הַזְּרוֹעַ הָאֲדֻמָּה שֶׁלָּהּ לְמַעְלָה, מָתְחָה אוֹתָהּ עוֹד וָעוֹד לְכִוּוּן מוּגִי. מוּגִי קִפֵּל אֶת זְרוֹעוֹתָיו, שׁוּב הוּא הִתְכַּרְבֵּל אֶל תּוֹךְ עַצְמוֹ. "רְאִיתֶם?" הִכְרִיזָה שׁוּנִית. "רְאִיתֶם אֵיזֶה מוּג לֵב הוּא? עוֹד לֹא נָגַעְתִּי בּוֹ אֲפִלּוּ, וְהוּא כָּל כָּךְ נִבְהַל!" הִיא מָתְחָה אֶת הַזְּרוֹעַ שֶׁלָּהּ עוֹד, וְנָגְעָה בִּזְרוֹעוֹ שֶׁל מוּגִי נְגִיעָה קְטַנְטַנָּה.

"אַייי!!!!!" צָעַק מוּגִי. "כּוֹאֵב לִיייייייי!" הוּא צָרַח, וְהִתְקַפֵּל מַהֵר אֶל תּוֹךְ עַצְמוֹ, רוֹעֵד. דִּמְעוֹתָיו הַסְּגֻלוֹת נִסְפְּגוּ בִּזְרוֹעוֹתָיו הָרַכּוֹת, וְאַף אֶחָד לֹא רָאָה אוֹתָן.

הזדהות עם צער הזולת

את מה שקורה במושבה השכנה יכולים האלמוגים רק לדמיין, אולם השמועות אומרות שרע להם, שהם לא חשים בטוב. רגשות חמלה מתעוררים, ומשפחת האלמוגים מחפשים פתרון:

רַק סַבָּא מוֹגְמוֹן עָמַד בַּצַּד, נָטוּעַ בַּקַּרְקָעִית הַיָּם כְּמוֹ תָּמִיד. הוּא הֵזִיז אֶת זְרוֹעוֹתָיו הַוְּרֻדּוֹת יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה, יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה, וְהַמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁלּוֹ הִתְפַּזְּרוּ לָהֶן בְּשֶׁקֶט בֵּין הַזְּרוֹעוֹת. "אַתָּה שָׁקוּעַ בְּמַחֲשָׁבוֹת, סַבָּא'לֶה!" אָמְרוּ הַבּוּעוֹת שֶׁל סְנַפִּירְיוֹנִית שֶׁבַע. "תַּסְכִּים לְגַלּוֹת לָנוּ עַל מָה אַתָּה חוֹשֵׁב?" אַלְמֹג זֶהָבוֹן הִסְתַּקְרֵן גַּם הוּא, וְהוֹרִיד אֶת הַזְּרוֹעוֹת שֶׁלּוֹ. בְּלִי לָשִׂים לֵב, הִפְסִיק הַגֶּשֶׁם הַזָּהֹב לָרֶדֶת.

"אֲנִי חוֹשֵׁב" אָמַר סַבָּא מוֹגְמוֹן לְאַט, "אֲנִי חוֹשֵׁב לְעַצְמִי, עַל כָּל הַדָּגִים וְעַל כָּל הָאַלְמֻגִּים בַּמּוֹשָׁבָה הַסְּמוּכָה. הֵם הֲרֵי חוֹלִים, הֵם מַרְגִּישִׁים רַע, מַשֶּׁהוּ נוֹרָא קָרָה לָהֶם… וַאֲנַחְנוּ כָּאן, שְׁכֵנִים בְּסַךְ הַכֹּל! אֲנִי לֹא בָּטוּחַ שֶׁמֻּתָּר לָנוּ לִשְׂמֹחַ, כְּשֶׁהֵם מַרְגִּישִׁים כָּכָה".

"מָה אֲנַחְנוּ אֲמוּרִים לַעֲשׂוֹת?" שׁוּנִית הֵרִימָה אֶת הַזְּרוֹעַ הָאֲדֻמָּה שֶׁלָּהּ, הִיא עוֹד לֹא הֶחְלִיטָה עַל מִי הִיא יְכוֹלָה לְהִתְעַצְבֵּן. "מָה אֲנַחְנוּ אֲשֵׁמִים שֶׁרַע לָהֶם? וּמַה יַּעֲזֹר לָהֶם אִם גַּם אֲנַחְנוּ נַרְגִּישׁ רַע?"

"אֲנִי לֹא חוֹשֵׁב, שֶׁסַּבָּא הִתְכַּוֵּן שֶׁעָלֵינוּ לְהַרְגִּישׁ רַע", הִסְבִּיר שְׁמוֹנֶה בְּסַבְלָנוּת, וּשְׁמוֹנֶה זְרוֹעוֹתָיו נִפְרְשׂוּ כְּמוֹ פֶּרַח פָּתוּחַ. "כְּדַאי שֶׁסַּבָּא מוֹגְמוֹן בְּעַצְמוֹ יַגִּיד לָנוּ לְמָה הוּא הִתְכַּוֵּן!" הִתְעָרֵב אַבָּא סְנַפִּירְיוֹן. הוּא הֵזִיז אֶת זְנָבוֹ, וְכָל הַסְּנַפִּירְיוֹנִים הַצְּעִירִים הֵבִינוּ אֶת הָרֶמֶז; הֵם הִפְסִיקוּ לְהִשְׁתּוֹלֵל, וְהִסְתַּדְּרוּ בְּשׁוּרָה יְשָׁרָה וּמְנֻמֶּסֶת. הֵם הֵזִיזוּ אֶת הַקַּשְׂקַשׂ שֶׁהִסְתִּיר אֶת הָאָזְנַיִם וּפָתְחוּ אוֹתָן חָזָק, כְּדֵי לִשְׁמֹעַ הֵיטֶב אֶת הַמִּלִּים הַחֲכָמוֹת שֶׁל סַבָּא מוֹגְמוֹן.

"אֲנִי לֹא אוֹמֵר שֶׁעָלֵינוּ לְהַרְגִּישׁ רַע", אָמַר קוֹלוֹ הָרַךְ שֶׁל סַבָּא מוֹגְמוֹן. "אֲנִי מְנַסֶּה לַחֲשֹׁב, אֵיךְ אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לְהַרְגִּישׁ טוֹב, וְלִגְרֹם גַּם לָהֶם לְהַרְגִּישׁ טוֹב".

"אֵין סִכּוּי!" שׁוּנִית נוֹפְפָה אֶת הַזְּרוֹעוֹת הָאֲדֻמּוֹת שֶׁלָּהּ לְכָל כִּוּוּן, וְכֻלָּם סְבִיבָהּ נָעוּ אֲחוֹרַנִּית. "אֲנַחְנוּ נְטוּעִים בַּקַּרְקָעִית! אֵין לָנוּ סִכּוּי לָזוּז! אֵין לָנוּ אַף אֶפְשָׁרוּת לָלֶכֶת לְבַקֵּר אוֹתָם!" דִּמְעָה אַחַת מְתֻסְכֶּלֶת יָרְדָה מֵהָעַיִן שֶׁל שׁוּנִית, וְנִסְפְּגָה בִּזְרוֹעָהּ הָאֲדֻמָּה. "בָּרוּר שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא יְכוֹלִים לָזוּז, כָּכָה נוֹלַדְנוּ וְכָכָה נִשָּאֵר", אָמַר סַבָּא מוֹגְמוֹן בְּשַׁלְוָה. "וְכָכָה, נְטוּעִים בְּתוֹךְ הַקַּרְקָעִית, אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לְנַסּוֹת לִמְצֹא פִּתְרוֹן".

"אֵין סִכּוּי", הִמְשִׁיכָה שׁוּנִית לְיַלֵּל.

כֻּלָּם שָׁתְקוּ לְרֶגַע אֶחָד אָרֹךְ, אוּלַי לָכֵן הֵם הִצְלִיחוּ לִשְׁמֹעַ אֶת הַקּוֹל הַצַּיְּצָן וְהַקָּטָן שֶׁהִגִּיעַ פִּתְאֹם מֵהַפִּנָּה. "יֵשׁ לִי רַעְיוֹן!" אָמַר הַקּוֹל שֶׁל מוּגִי הַקָּטָן, וְהָעֵינַיִם שֶׁל כֻּלָּם הֻפְנוּ אֵלָיו. "מִשְׁפַּחַת סְנַפִּירְיוֹן! הֵם יְכוֹלִים לִהְיוֹת הַשְּׁלִיחִים שֶׁלָּנוּ, וְלָלֶכֶת לְבַקֵּר אֶת הַשְּׁכֵנִים, בִּמְקוֹם שֶׁאֲנַחְנוּ נַעֲשֶׂה זֹאת!"

"רַעְיוֹן טוֹב", אָמְרוּ הַסְּנַפִּירְיוֹנִים בְּמַקְהֵלָה. "רַעְיוֹן מְצֻיָּן!" הִסְכִּים סַבָּא מוֹגְמוֹן, וְאָמַר לַסְּנַפִּירְיוֹנִים: "הַשְּׁאֵלָה הִיא, אֵיךְ תְּחַזְּקוּ אֶת רוּחָם שֶׁל הַשְּׁכֵנִים, וְאֵיךְ תִּגְרְמוּ לָהֶם לְהַרְגִּישׁ טוֹב יוֹתֵר".

בהלה

החיים הם דינמיים, לעתים צצות ההפתעות מעבר לעיקול, ולא תמיד התכוננו אליהם מראש. כאן נפגש הקורא עם סערת הרגשות שמציפה אותו בעת בהלה, מתמודד איתה בגבורה יחד עם היצורים הימיים וצועד איתם יחד אל הסוף הטוב.

רוּחַ חֲזָקָה שָׁרְקָה בַּיָּם, נַחְשׁוֹל עֲנָק שֶׁל מַיִם הִתְעַרְבֵּב וְהִתְעַרְבֵּב פְּנִימָה. בְּרֶגַע אַחֵד, הַיָּם הָיָה כְּמוֹ מִיקְסֶר עֲנָק וּמַרְעִישׁ. "אַבָּא'לֶה! אִמָּא'לֶה!" צָרְחוּ בְּשֶׁקֶט כָּל הַסְּנַפִּירְיוֹנִים. הָעֵינַיִם שֶׁל אִמָּא סְנַפִּירְיוֹנִית הִתְרוֹצְצוּ בְּבֶהָלָה. סְבִיבָהּ הִסְתַּחְרְרוּ שְׁמוֹנָה עָשָׂר הַדְּגִיגִים בְּקָרוּסֶלָה עֲנָקִית, מִתְעַרְבְּלִים יַחַד עִם הַמַּיִם פְּנִימָה, פְּנִימָה, וְעוֹד יוֹתֵר פְּנִימָה. זֶרֶם הַמַּיִם הָיָה חָמִים וּמָהִיר. הִיא נִסְּתָה לְהִלָּחֵם בּוֹ, דָּפְקָה בַּסְּנַפִּירִים שֶׁלָּהּ חָזָק חָזָק, אֲבָל הַמְּעַרְבֹּלֶת הָיְתָה חֲזָקָה יוֹתֵר.

"זֶה הַסּוֹף שֶׁלָּנוּ", לָחַשׁ אַבָּא סְנַפִּירְיוֹן, וּבְעֵינָיו הָאֲדֻמּוֹת הוּא נִפְרַד מִכָּל הַסְּנַפִּירִים שֶׁהִתְעַרְבְּלוּ סְבִיבוֹ בְּמַעְגָּלִים. הֵם הִמְשִׁיכוּ לְהִסְתּוֹבֵב בְּמַעְגָּלִים יַחַד עִם הַמַּיִם, מַנִּיחִים אֶת הַסְּנַפִּירִים שֶׁלָּהֶם כְּאִלּוּ הָיוּ מְאַוְרְרִים שֶׁנֻּתְּקוּ מִזֶּרֶם הַחַשְׁמַל. הָעֵינַיִם שֶׁלָּהֶם נֶעֶצְמוּ בְּפַחַד, מְנַסּוֹת לֹא לִרְאוֹת אֶת זֶרֶם הַמַּיִם. כְּבָר לֹא הָיָה בָּהֶם כֹּחַ לְהִלָּחֵם.

"זֶה לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת הַסּוֹף שֶׁלָּנוּ", הִתְעַקְּשָׁה אִמָּא סְנַפִּירְיוֹנִית. הִיא פָּתְחָה אֶת הָעֵינַיִם, סְבִיבָהּ הִתְעַרְבְּלוּ מְבֹהָלִים, הַסְּנַפִּירְיוֹנִים אַרְבַּע וְשָׁלוֹשׁ, עֶשֶׂר וּשְׁתַּיִם. הִיא הֵזִיזָה אֶת הַגּוּף. "אוֹהוֹ!" הִיא חִיְּכָה בְּשֶׁקֶט. "יֵשׁ לִי עֵינַיִם! וַאֲנִי יְכוֹלָה לִרְאוֹת בָּהֶן!"

הִיא פָּתְחָה אֶת הַפֶּה. בּוּעוֹת קְטַנּוֹת, מְנַחֲמוֹת, נִשְׁלְחוּ אֶל תּוֹךְ הַמְּעַרְבֹּלֶת. "תַּחֲזִיקוּ מַעֲמָד!" אָמְרָה אִמָּא סְנַפִּירְיוֹנִית לַסְּנַפִּירְיוֹנִים שֶׁהִמְשִׁיכוּ לְהִתְרוֹצֵץ סְבִיבָהּ. הֵם הָיוּ מֻתָּשִׁים, בְּקֹשִׁי הָיָה לָהֶם כֹּחַ לְהַנְהֵן, וְהַקָּרוּסֶלָה הִמְשִׁיכָה לְהִסְתּוֹבֵב לְאַט, לְאַט, לְאַט עַד שֶׁנֶּעֶצְרָה —

"הֵי!" סְנַפִּירְיוֹנִית שֵׁשׁ הִבִּיטָה סְבִיבָהּ. כָּל הָאַחִים וְהָאֲחָיוֹת שֶׁלָּהּ יָצְאוּ לָהֶם לְאַט מִתּוֹךְ הַמְּעַרְבֹּלֶת. "יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁהַסִּיּוּט הַזֶּה נִגְמַר?" שָׁאֲלוּ הַסְּנַפִּירְיוֹנִים אֶת עַצְמָם.

"יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁנִּשְׁאַרְתִּי בַּחַיִּים?!" שֶׁאַל סְנַפִּירְיוֹן אַרְבַּע. הוּא הִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ, כָּל הַקַּשְׂקַשִּׂים הָיוּ שְׁלֵמִים. לְאַט לְאַט הִתְקַבְּצוּ כָּל הַדָּגִים הַקְּטַנִּים סְבִיב אַבָּא וְאִמָּא. אִמָּא הִסְתַּכְּלָה סְבִיבָה, "הַאִם כֻּלָּם כָּאן?" עֵינֶיהָ הָאֲדֻמּוֹת סָפְרוּ אֶת הַיְּלָדִים לְפִי הַסֵּדֶר. "כֻּלָּם כָּאן!" הַבּוּעוֹת שֶׁל אַבָּא הָיוּ שְׁבוּרוֹת וַעֲקֻמּוֹת. הָרֹאשׁ שֶׁלּוֹ כָּאַב, אֲבָל הוּא נִשְׁאַר שָׁלֵם. "כֻּלָּם כָּאן", כֻּלָּם הִסְתַּדְּרוּ בְּמַעְגָּל. רָצוּ לִרְקֹד, אֲבָל לֹא הָיָה בָּהֶם כֹּחַ.

"אוּלַי נִצַּלְנוּ בִּזְכוּת הַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב שֶׁעָשִׂינוּ!" צִיֵּץ סְנַפִּירְיוֹן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה מִקְּצֵה הַמַּעְגָּל. "הִתְאַמַּצְנוּ לְהָבִיא אֶת אַבְקַת הַזָּהָב לַמּוֹשָׁבָה הַיְּרֻקָּה, וּלְשַׂמֵּחַ אוֹתָם".

"כֵּן, אוּלַי בִּזְכוּת זֶה קָרָה לָנוּ הַנֵּס", חִזֵּק אוֹתָהּ סְנַפִּירְיוֹן שְׁבַע עֶשְׂרֵה.

"לֹא רַק נֵס אֶחָד קָרָה לָנוּ" אָמַר אַרְבַּע. אִמָּא סְנַפִּירְיוֹנִית נִרְעֲדָה, כְּשֶׁהִיא אָמְרָה: "הָיוּ רְגָעִים שֶׁחָשַׁבְתִּי, שֶׁלֹּא נִזְכֶּה לַחֲזֹר הַבַּיְתָה".

"הַשִּׂמְחָה קְצָת מֻקְדֶּמֶת, הַיָּם עוֹד לְפָנֵינוּ", אָמַר אַבָּא סְנַפִּירְיוֹן. "הַסַּכָּנוֹת בַּדֶּרֶךְ עוֹד לֹא נִגְמְרוּ".

רֶגַע לִפְנֵי שֶׁהַסְּנַפִּירִים שֶׁל כֻּלָּם נִשְׁמְטוּ מַטָּה בְּחֹסֶר כֹּחַ, עָלְתָה צְעָקָה שְׂמֵחָה מִתּוֹךְ הַמַּעְגָּל, וְהִבְרִיחָה אֶת כָּל בּוּעוֹת הַדְּאָגָה: "הַזְּרוֹעוֹת הַסְּגֻלּוֹת!! הֵן כָּאן!"

כֹּחוֹת חֲדָשִׁים זָרְמוּ בְּעוֹרְקֵי מִשְׁפַּחַת סְנַפִּירְיוֹן. טַעַם נַצְנָצֵי הַזָּהָב עָלָה אֶל הַפֶּה שֶׁלָּהֶם. יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁהֵם הִגִּיעוּ הַבַּיְתָה?

סכנה

בתוך ים החיים הסוער מהבהבת לעתים סכנה. כאן נפגש הקורא עם חובת הזהירות ונחשף לדרכי התמודדות מול גורמי הסכנה, תוך מפגש עם עולם הרגשות הדואג של עם האמהות.

בְּמֶרְחָק קָצָר מֵעֲלֵיהֶם, עֲדַיִן עָמַד הַכָּרִישׁ, חוֹשֵׂף שִׁנַּיִם רְעֵבוֹת.

"אוֹי! לֹא!!!" זָעֲקוּ שְׁתֵּי הָאִמָּהוֹת בְּיַחַד. הֵן הִרְגִּישׁוּ אֶת נְשִׁימוֹתָיו הַחַמּוֹת שֶׁל הַכָּרִישׁ, וְרֶגַע לִפְנֵי שֶׁהוּא פָּתַח אֶת הַפֶּה הַגָּדוֹל שֶׁלּוֹ וּבָלַע אוֹתָם חַיִּים, הִסְפִּיקָה שׁוּנִית לְהָרִים אֶת הַזְּרוֹעוֹת שֶׁלָּהּ, וְלִמְתֹּחַ אוֹתָן גָּבוֹהַּ וְחָזָק.

"הַמִּנְהָרָה עֲדַיִין לֹא סְגוּרָה וַאֲטוּמָה, כְּמוֹ שֶׁהִיא הָיְתָה קֹדֶם", אָמַר סְנַפִּירְיוֹן תֵּשַׁע בִּשְׂפָתַיִם רוֹעֲדוֹת. הֵם הֵרִימוּ עֵינַיִם, סֶדֶק לֹא קָטָן נִפְעַר בְּתִקְרַת הַמִּנְהָרָה, הֵם רָאוּ בְּבֵרוּר אֶת הַכָּרִישׁ, שֶׁעֲדַיִין עָמַד שָׁם בְּלִי לָזוּז.

"אֵיךְ אֲנַחְנוּ יְכוֹלוֹת לֵהָנוֹת כָּאן מֵהַצְּבָעִים הַמַּרְהִיבִים, כְּשֶׁהַסַּכָּנָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת עוֹמֶדֶת מֵעָלֵינוּ וְלֹא מִתְכַּוֶּנֶת לָזוּז?" לָחֲשָׁה אִמָּא סְנַפִּירְיוֹנִית לְאֵם הַמֻּכְתָּמִים. "הַסַּכָּנָה גְּדוֹלָה וַאֲמִתִּית", הִנְהֲנָה אֵם הַמֻּכְתָּמִים, רוֹעֶדֶת כֻּלָּהּ. "מַה נַּעֲשֶׂה?" הִיא שָׁאֲלָה בְּשָׂפָה שֶׁרַק אִמָּהוֹת מֻדְאָגוֹת מְבִינוֹת אוֹתָהּ.

"ה' יַעֲזֹר לָנוּ", נֶאֶנְחָה אֵם הַמֻּכְתָּמִים. "כְּמוֹ שֶׁהוּא עָזַר לָנוּ מֵאָז שֶׁהִלְבִּינָה לָנוּ הַמּוֹשָׁבָה וְנֶעֶלְמָה, וּכְמוֹ שֶׁהוּא עָזַר לָכֶם, עִם כָּל הַנִּסִּים וְהַנִּפְלָאוֹת בְּדַרְכְּכֶם אֶל הַמּוֹשָׁבָה הַיְּרֻקָּה".

"אָסוּר לָנוּ לְאַבֵּד אֶת הַתִּקְוָה", אָמְרָה אִמָּא סְנַפִּירְיוֹנִית. סְבִיבָהּ הִצְטוֹפְפוּ הַדָּגִים הַצְּעִירִים, רוֹעֲדִים מִפַּחַד וּפוֹחֲדִים לִנְשֹׁם. מִדֵּי פַּעַם הֵם הֵרִימוּ עֵינַיִם לְתִקְרַת הַמִּנְהָרָה, וְרָאוּ אֶת חָטְמוֹ הָאָרֹךְ שֶׁל הַכָּרִישׁ, שֶׁכִּמְעַט וְנִתְחַב בַּסֶּדֶק שֶׁבֵּין הַזְּרוֹעוֹת.

"דַּי, כּוֹאֲבוֹת לִי כְּבָר הַזְּרוֹעוֹת" בָּכְתָה שׁוּנִית.

"תַּחֲזִיקוּ מַעֲמָד, אַחִים וַאֲחָיוֹת!" זָעַק זֶהָבוֹן וּמָתַח אֶת זְרוֹעוֹתָיו הַזְּהֻבּוֹת עוֹד וָעוֹד. "אִם תַּחֲזִיקוּ מַעֲמָד, אֶתֵּן לָכֶם פְּרָס".

"גֶּשֶׁם זָהֹב!" הֵרִיעָה שׁוּנִית, וּפִתְאֹם הָיָה לָהּ כֹּחַ לִמְתֹּחַ חָזָק יוֹתֵר אֶת הַזְּרוֹעוֹת, וּלְהַשְׁאִיר אוֹתָן לְמַעְלָה, כִּמְעַט בְּלִי לָזוּז. "הַרְבֵּה גֶּשֶׁם זָהֹב, מִיָּד אַחֲרֵי שֶׁתַּחֲלֹף הַסַּכָּנָה", אָמַר זֶהָבוֹן. "גּוּשִׁים גְּדוֹלִים שֶׁל נַצְנָצִים זְהֻבִּים, מַשֶּׁהוּ שֶׁלֹּא טְעַמְתֶּם עַד הַיּוֹם!"

"הַבְטָחָה נֶהֱדֶרֶת", אָמַר מוּגִי הַקָּטָן, שֶׁכְּבָר לֹא הָיָה מַמָּשׁ קָטָן, וּזְרוֹעוֹתָיו הַסְּגֻלּוֹת הִצְלִיחוּ לְהִשְׁתַּתֵּף בְּמִבְצַע הַהַצָּלָה. "הַהַבְטָחָה שֶׁלְּךָ בֶּאֱמֶת נוֹתֶנֶת כֹּחַ, זֶהָבוֹן. אֲבָל עַד מָתַי? עַד מָתַי נַעֲמֹד כָּאן וְנִמְתַּח אֶת הַזְּרוֹעוֹת?"

"עַד מָתַי נִצְטוֹפֵף כָּאן בַּמּוֹשָׁבָה הַסְּגוּרָה, וְנִתְגּוֹנֵן מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה הַגְּדוֹלָה?" שָׁאֲלָה סְנַפִּירְיוֹנִית שֶׁבַע.

"עַד מָתַי נִרְעַד כָּאן מִפַּחַד, עַד מָתַי?" שָׁאֲלָה שְׁמִינִיַּת הַסְּנַפִּירְיוֹנִים הַקְּטַנִּים בְּבַת אַחַת.

"עַד מָתַי תִּשְׁאֲלוּ שְׁאֵלוֹת חַסְרוֹת טַעַם?" שָׁאַל מֻכְתָּם אֶחָד שְׁמַנְמַן. "אוּלַי אַתֶּם מוּכָנִים לַחֲשֹׁב עַל מַשֶּׁהוּ מוֹעִיל, בִּמְקוֹם לִטְבֹּל כָּאן בַּדְּמָעוֹת הַמִּסְכְּנוֹת שֶׁלָּנ – הֵי!!! בּוּעָה גְּדוֹלָה זָלְגָה לְכָאן, מִבֵּין זְרוֹעוֹת הַמּוֹשָׁבָה הַסּוֹגְרוֹת עָלֵינוּ! שַׂמְתֶּם לֵב?"

הֵם שָׂמוּ לֵב, אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא? בּוּעָה גְּדוֹלָה וּמַחֲלִיפַת צְבָעִים, זָלְגָה פְּנִימָה אֶל תּוֹךְ הַמּוֹשָׁבָה. הִיא הָיְתָה גְּדוֹלָה, מַרְהִיבָה וַעֲגֻלָּה, וְכֻלָּם יָדְעוּ בְּוַדָּאוּת שֶׁהִיא לֹא שַיֶּכֶת לְאַף אֶחָד מִבֵּין שְׁתֵּי הַמִּשְׁפָּחוֹת. "עוֹד אַחַת!" אָמַר אַבָּא סְנַפִּירְיוֹן, שֶׁשָּׁמַר עַל שְׁתִיקָה עַד עַכְשָׁיו. "וָעוֹד! לְמִי הִיא שַיֶּכֶת?"

"הַתְּשׁוּבָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת רַק אַחַת", אָמְרָה אִמָּא סְנַפִּירְיוֹנִית, וְהִצְבִּיעָה בִּזְנָבָהּ לְכִוּוּן הַחֹטֶם הָאָרֹךְ שֶׁהֵצִיץ עֲלֵיהֶם מִבֵּין הַסְּדָקִים. "יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁהַכָּרִישׁ רוֹצֶה לְשׂוֹחֵחַ אִתָּנוּ?"

צוללים – מאחורי הקלעים

כשהתחלתי לכתוב את הסיפור הזה, לא ידעתי מה יתפתח ממנו, ידעתי רק שאני רוצה לכתוב על עולם אחר, בלתי מוכר, צבעוני וקסום. תוך כדי צלילה לעולם ההוא נפגשתי להפתעתי עם העולם המוכר לכולנו, וגיליתי שסדנא דארעא חד הוא. אין כל חדש תחת השמש, החברה על הדינמיקה שבה ותסביכיה נמצאת בכל מקום, ועולם הרגשות הוא עשיר בכל מקום. ובכל זאת, עטף איזה קסם בלתי מוכר את העולם שמתחת למים, ובלי לשים לב, הפך הסיפור הזה לסיפור רגשי, או כהגדרת אנשי מקצוע רבים שקראו אותו, הוא הפך להיות ספר טיפולי.

במה בדיוק הוא מטפל? לא יודעת. אולי במחסומים שאנו עוטים על העולם הרגשי שלנו, בשחפצים שאנחנו שמים על הנפש, שכבה אחר שכבה?

כי שם, מתחת למים מתקלף הכל ומתגלים החיים הפשוטים והיפים, החפים מכיסויים, וטעם של נצנצים זהובים ומתוקים ממלא את הפה.