שח היהודי הקדוש מפשיסחא:
כתוב בתהילים – (י"ג, י"ג),
עד אנה אשית עצות בנפשי יגון בלבבי.
אומר אני,
כל עוד לא תמלא בבטחון נפשך,
אלא תשית עצות בנפשיך איך לעזור לעצמך,
אז – אומר הנביא – רק יגון ימלא לבך….
שולה הסתובבה כמו סביבון בלי רגל. לאן התכוונה בעצם להגיע? גרדה את מצחה בנסיון לאסוף את שיירי דעתה הפזורה. התכוונה להוציא את הכביסה מהמכונה, בדרך פגשה כפית ופנתה להחזיר אותה למטבח, במטבח כבר לא יכלה לשאת את ריח הכלים משלשום ונעמדה לרחוץ אותם, אחר כך צלצל הטלפון, כוס הזכוכית נפלה לה מהידיים והתנפצה לרסיסים בריצתה המהירה אל השפופרת, שדממה בדיוק ברגע הנגיעה בו. פנתה לאסוף את שברי הזכוכית. מביטה על שברי עצמה המפוזרים לכל עבר, אם נוגעים בהם, אפשר לקבל דקי – איי. פיסת זכוכית פגעה לה ביד, האצבע פרצה בבכי אדום מיוסר. בארון התרופות מצאה אריזת פלסטרים ריקה. כרכה נייר סופג סביב אצבעה והתיישבה על כסא המטבח גבה הקומה, זה שניצב בזוית ישרה אל הפרוזדור, מול המראה.
הביטה ממושכות באשה שנשקפה שם למולה. גבה כפוף, ראשה שפוף, וקמטי גיל חדשים צצו סביב הפה, במקום המדויק שבו אמור לשכון חיוכה התמידי. קמה מהכסא, התקרבה אל המראה. בדרך נתקעה בסל הכביסה. אה, היא הייתה בכלל בדרך אל מכונת הכביסה!!! שלחה עוד מבט זדוני אל האשה מהמראה, ההיא החזירה לה מבט זועם גם כן, הן נפרדו בלא ידידות והיא ניגשה אל מרפסת השרות.
משנכנס אדר, מרבים בשמחה, התנגנו המילים מתחת לרגליה, והייתה להן מנגינה של תשעה באב. מבעד לתוף מכונת הכביסה, כבר הבחינה בברוך הגדול. שוב נכנס גרב שחור למכונת הרתחה לבנה. מילות השיר הביטו עליה במבט תובע, מתחת לסוליות נעלי הבית שלה, הבלויים, אלה שזקוקים נואשות לחידוש.
מהבוקר רצה שולה סביב עצמה והילדים שלה, והכביסות והכלים שלה, והבית והטלפונים, והעבודה. העבודה התובענית הזו, מי המציא אותה בכלל. שמצליחה לשלוף אותה באמצע המהומה הכי גדולה ולעטות על פניה מסיכת חיוך ושלווה ורוגע כאלה, עד שהיא עומדת להתפוצץ.
אי אפשר יותר, אמרה שולה לחולצה לבנה שפניה האפירו. אי אפשר ככה, אמרה לאקונומיקה שנבזקה אל מכונת הכביסה, להלבין את פניה כשלג.
אי אפשר.
תוף המכונה התחיל בסיבוביו המחודשים, תף תף תף. שולה המשיכה גם היא בסיבוביה. כמו שואב אבק מסתובב סביב צירו. שואב מפה ומשם ומשם, עד שכולו מתמלא באבק, עד שהפילטר לא עובד יותר. סתום.
שוב צלצל הטלפון. היא נגשה אליו להרים, הפעם בזהירות. מספרה של המטפלת היה על הצג, מי יודע מה קרה.
"רוחלה עם חום גבוה", אמרה המטפלת אחרי מילות נימוס שמתחו את עצביה עוד יותר. "והיא גם קצת הקיאה. אל תדאגי יותר מדי. זה נראה כמו וירוס, אבל במעון היא לא יכולה להיות. היא צריכה את אמא שלה" ואולי גם רופא, אמרה שולה לעצמה ולערמת התכניות שתכננה לבוקר הזה. ולעבודה שלה, מי המציא אותה בכלל, שהייתה אמורה לצאת אליה בעוד שעה. שולה נאנחה. לכמה פיסות יכולה אשה אחת להתחלק.
היא מיהרה להתארגן. רצה אל המעון, חבקה את רוחלה הרותחת, כסתה בשמיכה ויצאה אל המרפאה. את הדרך ניצלה שולה לשיחות טלפון, כלומר נסיונות של שיחות. את העבודה שלה היא חייבת לדחות בשעה. בתקווה שזה יהיה אפשרי. לא הכל תלוי בה. מאירה לא ענתה, השאירה הודעה לאקונית בתא הקולי. גם מרים לא ענתה, נחמה השיבה אחרי שלשה צלצולים. "שולה!" אמרה לה בקול חיוני. "רק לשמוע אותך, נעשה לי טוב על הלב". "אה…" שולה לא ידעה מה לומר. חיוך דליל הצטייר על פניה. "הבת שלי עם חום גבוה, אני בדרך למרפאה. נצטרך לדחות בשעה. הבעיה שאני לא משיגה את כולן. רק אותך השגתי, בינתיים".
"עלי ועל צווארי" הבטיחה נחמה והביאה נחמה ללבה. שולה והתינוקת הארוזה בעגלה הגיעו אל המרפאה. המרפאה הייתה דחוסה ועמוסה עד אפס מקום, כיאה לשלהי החורף. כסא אחד פנוי נותר לה להתיישב עליו, אבל שולה, מכירה היטב את הקוצים שעל הכסאות בחדרי המתנה למיניהם, העדיפה לעמוד. סיימה לסקור את כל הציורים המודרניים שעל הקירות ונגשה אל המזכירה. "אני ממהרת מאד". אמרה לחוצות. המזכירה התיקה את עיניה ממסך המחשב וחייכה אליה בנימוס. "תכניסי אותי בין התורים, אולי? הילדה מרגישה גרוע, שרק לא תתייבש". המזכירה שבה להביט במסך. חיוכה סר. "תני לה לשתות, ואקמול. כולם ממהרים מאד. יש תור מסודר. שבי כאן תמתיני בתור". שולה המשיכה לעמוד. "יש מגזינים, למקרה שמשעמם לך" אמרה המזכירה בנחמדות. שולה התיישבה על כסא הקוצים, אחר קמה לבדוק את קצב נשימותיה של רוחלה, ששקעה בינתיים בשנת ישרים. שבה להתיישב, קמה אל סל העיתונים, דפדפה בין הניירת ושלפה לעצמה מידעון שכונתי.
היו שם מבצעים, המון מבצעים. מודעות ופרסומות בשלל צבעים וצורות, פרצופים מחייכים ומילים משכנעות. היא לא הצליחה להתמקד במודעה אחת מסודרת. משפטי "צריך" התרוצצו לה במוח ולא נתנו מנוח. היא צריכה לדבר עם הגננת של רבקי, לקבוע תור לאורתודנט לחזקי, לחזק את בטחונו העצמי של צביקי, לומר לשכנה אל תציקי, ומאום מכל זאת לא עשתה כי:
העומס. והלחץ, והעבודה שלה, מי המציא אותה בכלל. לכמה גזרים יכולה אשה אחת דלת כוח ומצברוח להתחלק. המשיכה לדפדף בין דפי המידעון, בעצמה לא ידעה מה היא מחפשת. מבצעים משתלמים היו שם, לכבוד חודש אדר. שלש בעשר, עשר בשלושים, מאחז של חמישים, בטל בשישים.
היא ידעה כבר מה היא מחפשת. פינה אחת של שלווה בעולם המעורבב הזה, שמסתובב כמו מערבל בטון, מערבל את כולם פנימה, מערבל ומערבל ומערבל, בקצב מהיר כזה, בלתי אפשרי, עד שכולם הופכים לעיסה אחת אפורה ונדבקת.
פינה אחת של שלווה היא מבקשת. פינה אחת לא יותר. של שלווה אמתית, ושל שמחה אמתית, ושל חיוך פנימי אמתי, לא מלאכותי כזה, מודבק בשיניים תותבות, לפה תותב גם כן.
והכי עצוב לה לדעת שאין לה סיבה. שום סיבה הגיונית לרצון הזה לברוח ולחוסר השלום והשלווה שלה, ולבור השחור הפעור שבולע אל תוכו את כל גרגירי השמחה. חיים יפים, קשיים רגילים, בריאים אפילו. אי אפשר לקרוא לזה צרה, בכלל. והעולם הזה עמוס לעייפה בצרות אמתיות, ה' ירחם. החיים שלה יפים, ועמוסים בטוב. אז למה הלחץ הזה, נדרך בתוכה, כורך אותה בפנים כמו נחש רע? תמיד הוא יוצא החוצה בצורת חיוך רחב רחב, רחב כל כך, עד שכל הפנים כואבות.
בעמוד האחרון, מצאה שולה את שחיפשה. "לך אשה שהלכה לאיבוד, פינה של שלווה, עם שלווה" כה סיפרה המודעה, באותיות צהובות ומחייכות, חיוך לא תותב. "ייעוץ רגשי לכל סוגי הבעיות. חוסר סיפוק, שיקום דימוי עצמי ועצבון" אמרו אותיות קטנות יותר. "אבחון מקצועי על פי תווי פנים" ספרו מילים קטנות עוד יותר. שולה העתיקה לטלפון הנייד את מספרה של שלווה, ושלווה קטנה, זמנית מאד, הספיקה להתיישב בלבה. הגיע תורה של רוחלה להכנס אל הרופא.
זה רק וירוס, יום יומיים והכל יעבור, אמר הרופא. תני לה אקמול או נורופן, אימאלה. אמאלה שולה נתנה לה עוד מנה של נורופן והזמינה תור דחוף עוד הערב, לפינת השלווה, של שלווה.
שולה ישבה מולה דרוכה, כאשר קראה שלווה את תוי פניה כמו ספר פתוח. "החיים שלך לחוצים מאד" אמרה היועצת, עוד בטרם פתחה שולה את פיה לדבר. "את חיה במרדף תמידי אחר מחוגי השעון. את מבולבלת, לא מספיק ממוקדת, בגלל הלחץ. יש לך מצפון מפותח יתר על המידה, את דורשת מעצמך המון, וסוחבת את משא העולם ואת צרותיו, על כתפייך הצרות". שולה הנהנה, חשה בצורך עמוק לבכות. שלווה המשיכה להביט בה. "דווקא יש מיצוי של כשרונות, אבל חסרה הנאה מכל העיסוקים. חסרה התלהבות, שמחה. דווקא יש חוש הומור" המשיכה לקרוא אותה. "יש חוש הומור בריא אפילו. רק ש… משהו נתקע באמצע. לא יודעת מה". שלווה הורידה סוף סוף את עיניה המאומצות מפניה של שולה. "מה את מציעה לי לעשות?" שולה הייתה תכליתית. היא מחפשת דרך, לכן באה הנה. האבחון בינתיים לא חידש לה הרבה.
"תראי" שלווה היועצת הרכיבה את משקפיה השחורים. מבעד להם היו עיניה קטנות יותר, נתונות במסגרת קמטוטי חכמה. "אני חושבת שיש לך את כל הנתונים, לזרום בשמחה עם החיים שלך. מה שאת צריכה זה רק, קורטוב של שמחה. את צריכה להשתחרר".
"איך את מציעה לי לעשות את זה?" שולה מששה את הצ'ק שעמד מוכן בתיקה. רשמה עליו סכום בן שלש ספרות. לא לחינם תעביר אותו הערב לחזקתה של שלווה. מהפגישה הזו היא חייבת לצאת עם כלים ברורים. עם ישועה בנרתיק בתוך התיק.
"הייתי ממליצה לך על משהו" אמרה שלווה ועצרה, להגדלת האפקט. "אבל לפני כן אקדים ואומר לך, שאינני מנסה לשווק את האשה הזאת. אינני מכירה אותה משום צומת, אין לי כל מטרת רווח. בקצרה, טובתך האישית היא היחידה שעומדת לי מול העיניים. פשוט" שלווה עצרה שוב, מותחת את עצביה של שולה עד הקצה. "פגשתי נשים רבות, שהלכו אליה אל סדנאות הריפוי בדרמצחוק. הן שבו ממנה טעונות באנרגיה מחודשת. הן קבלו ממנה הסתכלות חדשה על העולם, החיצוני והפנימי. הן החלו להביט על הכוס המלאה בחייהן. הן שבו לראות את הקשיים היומיומיים הקטנים, בפרספקטיבה חדשה, קלילה ומחייכת. אני חושבת שכדאי לך. לכי, לכי לצחוק בסדנאות של שולמית. כל שקל שווה".
שלווה סיימה את נאומה הנרגש. מצפה לאותות התרגשות על פני היושבת מולה.
אבל היושבת מולה לא הגיבה. אחר אמרה, שהיא מפקפקת מאד בנכונות הדברים. היכולת של האשה הזו למלא נשים באנרגיה, מוטלת אצלה בספק גדול מאד. "עובדה, שגם את עצמה היא לא מצליחה למלא". אמרה וחייכה חיוך עצוב.
שלווה לא הבינה. "את מכירה אותה?" מבע לא ברור ישב על פניה.
"מכירה אותה קצת" השיבה שולה והושיטה את ידיה. "נעים מאד. אני היא שולמית, מסדנאות הדרמצחוק".
