בתפקידי אני קושר קשרים. מחבר בין איש לרעהו, שולח אותות ממני לחברי הנמצא במרחק.
ממני נשפכים הצלילים לאזנו של המאזין, מביאים לליבו אושר, כעס, או אכזבה.
זה, כבר לא נתון לשליטתי.
ידידי הותיק, בחנות "רפאל שרותים אלקטרוניים" אמר לי כבר מזמן: "קשרים נוטים להסתבך, במיוחד כשקושרים אותם חזק. כשאתה נתקל במקרה שכזה, התכווץ לתוך עצמך, היה כמה שפחות מורגש, אחרת תמצא את עצמך מוטל ארצה בחמת זעם ותסכול.."
כבר אז רציתי לברוח מהתפקיד הלזה, במיוחד כשראיתי שידידי רב נסיון החיים, שכב בגניחות על מדף התיקונים.
איזה גורל ייעדת לי אלכסנדר גראהם בל..
מאז אותו יום סגריר, עברו שנים רבות. סערות נשבו בין הקווים בשריקות של התרגשות, דמעות ואכזבה. מנגינות שמחות הרחיבו את המעגלים החשמליים, מזרימות תקווה ועונג.
צוטטתי למשאלות כמוסות, הייתי לחברם הטוב ביותר של לקוחותי בתקופת הקורונה החשוכה. מביא להם השכלה, מרפא לנפש, וכאב אזניים מתבקש.
הבעיה מתחילה כשטועים במהות התפקיד שלי, ורואים בי חיל בוגד, קושר קשרים…
זה קרה בליל יום שני, השעה היתה 9:00. הלקוחה שלי היתה מרוצה. חזרה הישר ממכירה, מצאה מה שרצתה. כל הסיבות לערב מושלם נטול סכנות מיוחדות.
אילולא ידעתי מה יעולל לי קו הועידה אליו חייגתי, לא הייתי שלו כל כך.
היא התחילה בלחיצות עדינות על המקשים, התענגה על המוזיקה, ועל הקול הקורא ברמה:" שלוחה מספר שמונה" היא חכתה.
יכולתי להרגיש ברטט שבאצבעותיה, את הסקרנות, ולפזול אל התנוחה הבלתי אפשרית שישבה בה. הכל בסדר, לחשתי לעצמי. נינוחות זה חשוב.
אך לפתע קול רשמי הוציא את הלקוחה שלי מהועידה, ובאחת השליך אותי לים סוער של עצבים. אחרי כמה נסיונות נואשים, הצלחות וכשלון, כבר הרגשתי קושי לעמוד תחת לחץ אצבעותיה.
בהומור שחור היוצא ממני אך ורק במצבים כאלו, תכננתי לעצמי את חיי על מדף התיקונים, זוכה לתואר הלא מחמיא: משופץ.
"טלפון בוגד שכמוך". צעקה הבחורה המתוסכלת, בוהה בי בחמה שפוכה שהפכה להבעה אומללה, שהשתקפה אליה דרך הצג.
"מה? זו אני שנפלטתי לבדי? בודדה?" תהתה בחרדה הולכת וגוברת.
"בבקשה, אל תעשה לי את זה" בכתה לי דמותה. "זה מפגש המאה, ויש שם רבנית כבודה" הוסיפה לי במתק. (חשבה שזה יעבוד עלי) היא נסתה להרגע, וכששמעה את הקול של הסופרת הנערצת מתנצל, הוקל לה, והיא אף הספיקה להשחיל עד הניתוק הבא, שבעצם אנחנו רגילים לזה, ושבטח, אין צורך להתנצל. קחו בקליל, להרגע.
לקחתי את עצתה, ישמתי ביעילות, ושנינו יחד לקחנו נשימות ארוכות.
היא לקחה קרטיב, אני פסק זמן. יחד ניסינו שוב. והצלחנו!
קולה של לאה פוטש התנצל בחלל, וקולה של הרבנית אפרת נאוה- הסתלסל דרך חוט הטלפון המסולסל, וככה באה רגיעה ללב.
האמונה שם היתה חזקה ואמת צרופה התלוותה למנגינה, מוסיפה לה עומק וגוון. "זה היה מפגש המאה" סכמה הלקוחה שלי.
מלטפת את הצג שלי במבט מהורהר, השראתי משהו.
מאז אין לי פחד מנפילה, כי שם למדנו, שנינו- אפילו אני יצור מתכתי, אלקטרוני, ניח. שכל עכבה לטובה. מעל הכל האמונה.
מאז אני רק קושר קשרים. אף אחד לא רואה בי בוגד קושר קשרים.