"יש לך בת אחראית מאד" אמרה המורה לאמא באסיפת ההורים. אמי, שרגילה לשמוע את המילים הללו בכל הזדמנות, הנהנה בתודה ובחיוך זורח.
נולדתי ראשונה בתוך בית מבורך בילדים, באופן טבעי נטלתי את המושכות לידי בכל עת שאמי יצאה לחופשת לידה נוספת או סתם כך לא חשה בטוב.
מאז היותי בת שתיים עשרה תפקדתי כמו עקרת בית קטנה. נטלתי אחריות על הכביסות, הבישולים, ואף סירוק ראשיהם המגרדים של אחיי ואחיותיי. ידעתי שאני יד ימינה של אימי והיא אמרה ושיננה זאת בכל הזדמנות.
כך הייתי בכל הזירות. לא ותרתי לעצמי, נטלתי אחריות.
"הינדי היא בכורה, וככה הן בכורות" אמרו הדודות והנהנו הסבתות וסכמו בידענות כל אימת שנתקלו בתכונתי הבולטת.
בגרתי. כל שנה הוסיפה עול על עולי, כובד משקל על גבי ומטלות נוספות ביומן המטלות הדחוס שלי.
התארסתי. ידעתי שמעתה אני אחראית על חיי, אקח על עצמי את עול הפרנסה וגם בשאר עבודות הבית – אעשה הכל לבדי. לא אפריע לבעלי מלימוד התורה.
התחתנתי והילדים הגיעו בזה אחר זה. לא תמיד הצלחתי לעמוד בהבטחה החגיגית שהבטחתי אי אז, כאשר נשברה הצלחת ועטופה הייתי באיחולי מזל טוב והילת העתיד המבטיח אפפה אותי.
שנה הצטרפה לרעותה, החיים עמוסים ודחוסים ואני מוצאת את עצמי נלחמת במרוץ החיים. מדלגת מן הבית לעבודה ועושה הכל כדי לבצע את כל התפקידים בשלמות. בכל זאת קורה ואני משאירה ערמות כביסה בלתי מקופלות ומדלגת פה ושם על ארוחת צהריים מבושלת.
שוטרים ויזואליים עמדו על ראשי במבט מאיים. "את אחראית על תזונת משפחתך! שוב יאכלו שניצל טבעול עם תירס שימורים???"
מענה לא היה לי לשוטרים הקשוחים. גבי כאב ממכות האולר שלהם.
הייתי אשה קטנה, מאד עייפה ומאד אחראית, שאינה מצליחה לעמוד בשלמות בכל תחומי האחריות שלה. וכאב לה הדבר.
יום אחד הגיעה לגור בבית שמולי שכנה חדשה. היה לה חיוך קוסם ושלווה שפוכה על פניה.
כאשר ראיתיה לראשונה – בטוחה הייתי שיש לה דוד עשיר באמריקה ששולח להם משכורת מנופחת מדי חודש בחודשו, ולה לא נותר כי אם לגדל את ילדיה בנחת.
כאשר הכרתיה מקרוב יותר גיליתי שכמוני בדיוק היא מתרוצצת מהבית לעבודה ומהררי כלים לגיהוץ הממתין להתייחסותה.
אבל היא נראתה משוחררת מכל עול. חיוכה רחב ותמידי וצחוק טוב לב מתבל את שיחותיה הנינוחות.
צילי הייתה בעיני חידה.
"היא ודאי מחפפת בעבודתה במשרד, מאחרת פה ושם, אינה עושה את כל שנדרש ממנה" הצדקתי את רגיעתה. אולי הסיבה נעוצה בעבר, והיא גדלה כקטנת המשפחה?
ליל שבת אחר הדלקת הנרות, אחר שסיימתי את תפילתי דפקתי בדלתה בהיסוס.
היא הכניסה אותי פנימה ברוחב לב. סלון ביתה היה נעים ומטופח וילדים עליזים הסתובבו סביב, מכרסמים מתוך פעקאלאך.
שקענו אל תוך ספת הסלון הנוחה ואל שיחת רעות נעימה.
הרגשתי קרובה אליה מספיק כדי לשאול אותה את השאלה שעוררה את סקרנותי.
"תגידי לי צילי, מה היה מקומך בבית?"
צילי הצטחקה. "את שואלת שאלה של פסיכולוגית… מה זאת אומרת מה היה מקומי? הייתי די שובבה, לא היה לי מקום מוגדר. אבל נראה לי שהוא היה בחדר הבנות, בלילה, אני מתכוונת".
צחקתי. "לא לכך התכוונתי. התכוונתי כפשוטו, מה היה מקומך במספר הילדים?"
"את עדיין נשמעת פסיכולוגית או לפחות מאמנת בקאוצ'ינג. למה חשוב לדעת איזה מספר הייתי? לא הייתי מספר! הייתי ילדה ואם חשוב לך מאד לדעת – הייתי האמצעית בדיוק, הממרח של הסנוויץ' כמו שאומרים. אבל למה זה חשוב לך לדעת?".
"כי אני עוקבת אחרייך ורואה את השלווה שאופפת אותך, ואמרתי לעצמי שאת ודאי האחרונה בבית".
צילי בהתה בי כאילו לא ראתה אותי מעולם.
"את לועגת לי? מה קשורה השלווה למספר היותי בבית?"
"את רואה אותי? טיפוס אחראי, כבד כזה. לוקחת אחריות על דברים רבים מדי, גם כאלה שאינם קשורים אלי ישירות. אני מלקה את עצמי כאשר איני עומדת בכבוד בתחומי האחריות שנטלתי על עצמי, וסובלת לאחרונה מכאבי גב עליון. לבי אומר לי שהדבר מאותת על עומס יתר.
תמיד הייתי כזו, את יודעת, בת בכורה".
"ולכן את מנהלת את כל העולם?"
צילי בלבלה אותי.
"אינני מנהלת את העולם, אבל לפחות את העולם הפרטי שלי אני משתדלת לנהל בצורה הטובה ביותר, אם כי לאחרונה מתגלים סדקים בשלמות התפקוד שלי, מעומס יתר ומעבודה קשה".
"ובעבר, הצלחת לנהל את עולמך הפרטי?"
"הפעם את נשמעת פסיכולוגית, או לפחות מאמנת בקאוצ'ינג" גיחכתי. "אבל אני יכולה לומר שניהלתי את עולמי די בהצלחה. היה לי יומן מסודר ומפורט לפרטי פרטים, לא תמיד היה קל אבל בדרך כלל הצלחתי לעמוד בכל המשימות שנטלתי על עצמי על הצד הטוב ביותר".
"והרגשת טוב עם עצמך"
"למה לא?" שלוותה של צילי קוממה אותי.
"לא אמרתי שלא טוב" הצטדקה צילי. "הייתה לך תחושה שאת שולטת על חייך, והתחושה הזו עשתה לך טוב. לאחרונה, כך את אומרת, היא מתפוגגת".
הסמקתי, שתיקה מהורהרת עמדה בינינו.
"אני רוצה שתגלי לי את סוד שלוותך" הפצרתי בצילי. רציתי להעתיק את המתכון.
"אין לי שום סוד. רק ידיעה שמעולם לא שלטתי על חיי".
"מה זאת אומרת? מעולם לא תכננת תוכניות? לא היה לך יומן? לא הצבת מטרות? איך בכל זאת הצלחת?"
"לאט לך הינדי. דווקא היה לי יומן ומלאתי אותו, בעיקר בקשקושים, והיו גם היו לי מטרות. אבל הכל היה מאד גמיש, כי לא באמת ניהלתי את חיי!"
"מה זאת אומרת? אינך חושבת שזה גובל בחוסר אחריות?"
בפניה השלוות לא זע שריר. "אני אחראית ואינני זורקת אף פעם את מטלותיי על אחרים, אבל המושכות אינם בידי. לא אני מובילה את עגלת חיי. יש מישהו למעלה שמיטיב לעשות זאת והחיים שלי רגועים בידיו".
הבטתי עליה כלא מאמינה. היא אינה נראית רבנית צילי ולא מרצה דגולה. איך זה שהיא מיישמת בפשטות כזאת את כל מאמרי האמונה שלמדנו בסמינר ושכל המרצים הדגולים שננו באזננו?
"איך עושים זאת למעשה?" שאלתיה, תחינה בקולי. "איך אני מעבירה את המילים היפות שאמרת לחיי המעשה הלחוצים שלי? איך אני עוזבת את מושכות העגלה?" הרגשתי שהעגלה שלי טובעת בבוץ, ואיני מטיבה להוביל אותה.
"תתפללי"
"על מה?"
"שתצליחי לעזוב את המושכות. גם אני אתפלל עליך"
"אבל אני רגילה כך, ואני בכורה, ונולדתי עם מינון גבוה מדי של אחריות. אני טיפוס כזה ודי. איך אפשר להשתנות ביום בהיר?"
"אפשר".
הגברים חזרו מן התפילה, הרהורי ואני התרוממנו מן הספה, מתקדמים אל ביתנו שלנו ואל השלחן שעדיין לא הספקתי לערוך.
מאוחר יותר, עת נמו הילדים את שנתם המתוקה, קרסתי אל תוך ספת סלוני, ספר תהילים בידי.
דפדפתי באקראיות, עיני נפלו על פרק כ"ג.
אמרתי מילה במילה, דמעות זלגו מעיני. מעולם לא אמרתי כך פרק תהילים.
…"השם רועי לא אחסר, בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני". המילים דברו אלי. מרגיעות ומטיבות. הרגשתי שאני נפרדת מחבילות רבות משקל וזורקת אותן בידי בורא העולם.
והפרדה הזאת לא הייתה קלה.
"החיים ללא מושכות הם ודאי אחרים" הודיתי יום אחד באזניה של צילי. "אבל לא קל להפרד מהם"
"לאט לך, לאט" אמר לי קולה המרגיע.
ואני ידעתי, שאמשיך ואומר את הפרק הזה, ובכל פעם יחד עמו, אשחרר עוד חבל מחבלי השליטה המדומה אשר היו בידי.
