פגשתי את אלישבע שכנתי פגשתי במעלית הקטנה. הקשר בינינו אינו מעבר לקשר חביב של שכנות, מה נשמע, איך בגן של הילדה, כוס חלב וחמש ביצים, עד שמכירת הביצים תפתח.
פניה לא היו שכשלשום ושלשומיים, לא התאפקתי ושאלתיה בנימה אכפתית: מה שלומך אלישבע? הכל בסדר איתך?
היא הנהנה קלושות ואמרה שכן, ופניה השדופות ועיניה השקועות בארובותיהן צועקות 'לא'.
לפי דעתי היא לא ישנה מזה שלש יממות.
לא הייתי שואלת אותה, לולי ידעתי שמלבד משפחתה הקטנה אין לה כאן איש. בודדה הגיעה מארץ אחרת, ובכוחות עצמה מגדלת את ילדיה הצפופים, כאשר בעלה נמצא רוב היום בעבודתו שמחוץ לעיר. אולי היא מצפה להתעניינות עמוקה יותר? ניסיתי לגשש.
לא ממש התכוונתי לחקור אותה, רק בחנתי שוב את פניה ושאלתי, ספקנית: את בטוחה שהכל בסדר?
אלישבע הנהנה אלכסונית ואמרה שזה לא על רגל אחת, במעלית, עם אוזניים נוספות שיכולות בכל רגע לצוץ, ובכלל, הנה הגיעה המעלית ליעדה. אם ארצה לשמוע אותה, אולי היא תכנס אלי בערב לכוס קפה.
אני לא מסוג השכנות של כוס קפה בערב, אבל הרגשתי שהיא זקוקה לזה ופיניתי עבורה את שולחן הסלון משאריות הניירת, את הרצפה משאריות יצירות המופת של ילדי, את הכיורים במטבח משאריות ארוחת הצהריים. הרתחתי מים, הוצאתי עוגיות פתיבר מהמזווה והצטערתי שאינני מסוג הבעלבוסטות שתמיד ממתינה להן בפריזר איזו עוגת קרם נחמדה על כל אורח שלא יבוא.
זהו, הבית היה מוכן. הקטנים נמו בשלווה. מחקתי את שאריות העייפות מעל פני ופתחתי את דלתות הבית והלב עבור שכנתי.
כפי שניחשתי, היא ספרה על לילות אפלים וארוכים בהם היא מתגלגלת על משכבה. קופצת מדי עשר דקות לבדוק את שלומם ושלום נשימתם של ילדיה. כל רשרוש מקפיץ אותה, כל שיעול טורד את שנתה. ככה היא עוקבת בדריכות לאורך הלילה אם כולם נושמים וכולם בסדר, חוטפת תנומות קלות בין לבין וכאשר מאיר השחר – הוא פוגש אותה טרוטת עיניים וחושבת שמשהו עומד לקרות לה.
חמלתי עליה והבנתי אותה. הנהנתי ושמעתי.
אחר שהיא סיימה לתאר ולספר בפרוטרוט את קורות הלילות הארוכים, שאלתי אותה קלושות:
האם תמיד את… ככה? האם מאז שאת אמא נראים הלילות שלך כאלה?
היא הנהנה לאות לאו. אף פעם לא דאגה ברמות כאלה. תמיד ישנה שנת ישרים. ופתאום מאז לפני שלשה שבועות בערך נטרפים עליה לילותיה. והמצב רק נהיה גרוע יותר מלילה טרוף למשנהו.
אינני פסיכולוגית וכנראה לעולם לא אהיה, אבל הרגשתי שיש כאן קצה חוט.
לפני שלשה שבועות בערך נפל דבר כאן בעיר. תינוק חינני ובריא נפטר בלילה לא אפל במיוחד ובלי כל סיבה נראית לעין. רגע אחד היה, וברגע שאחר כך – איננו. אני עצמי זועזעתי עד עמקי נשמתי מן הסיפור הזה, ונדמה לי שכל העיר טולטלה עד עמקי נשמתה. הכרתי את הילד שגר בבניין סמוך, יום לפני חייכתי לאמו הגאה. ולמחרת הלכתי להיות איתה בצערה העמוק מן הים בניחום אבלים.
זה לא היה קל לאף אחד מאיתנו, גם לילותיי שלי איימו להיטרף עלי.
ולפני שהתחילו להטרף באופן סופי ומוחלט, נזכרתי בו.
ובלילה בלילה, אחרי שכיסיתי את כולם ווידאתי בפעם התשעים ותשע שכולם נושמים וחיים וקיימים, וסגרתי את החלונות ששום יצור זר לא יהין להכנס, נזכרתי בשותף השלישי.
הרמתי אליו עיניים ודברתי אליו ככה, בפשטות, בטוחה שהוא שומע את הלמות לבה של אשה אחת קטנטנה שמרגישה שגדול עליה לשמור על הילדים שנתן לה.
'אתה הוא האבא של הילדים שלי', אמרתי לו. 'שלהם ושלי ושל כולם. אתה עשית שיקרה מה שקרה בבית השכנה, ידעת שכל עירנו תטולטל, וכל אמא תקבל את הסיפור בקושי כזה או אחר בהתאם לנטיות לבה. הכל בחשבון מדוקדק מלפניך.
הסיפור הזה הלחיץ אותי אבא'לה שלי הטוב. אני פוחדת. לא מסוגלת לעמוד בפחד הזה.
לא מסוגלת שלילדים שלי יקרה משהו.
ואני קטנה מדי בשביל לשמור על החיים שלהם. האם על חיי שלי יכולה אני לשמור? אני כל כך קטנה וחסרת און וכל כך תלויה בך. תשמור בבקשה עלי ועל כולנו ועל כל אחד ואחת מילדי. שינומו בבריאות על משכבם ויקומו רעננים מחר בבוקר.
צררתי את הפחד בתוך שק, קשרתיו היטב היטב וזרקתיו למעלה. לאבא. לבייביסיטר האחראי ביותר שלי ושל כולם.
והוקל לי, ונרדמתי כמו תינוק,
ולא נזקקתי יותר לשום משכך כאב או דאגה.
הוא שיכך לי את הכאב, העלים את הדאגה.
ניסיתי להעביר את התחושות האלה, את השיחות האינטימיות ביני לבין בוראי לאוזניה של שכנתי. היא פתחה עיניים גדולות. לא הורגלה בכגון אלו.
ככה? דיברת אליו במילים שלך? היא הסתכלה עלי כמו על איזו רבנית ולא הבנתי מדוע. היא חונכה במקומות טובים, למדה להתפלל יפה מתוך סידור. בית משלנו, לא גדלה על 'זה'.
הגיע הזמן שתגדלי על זה, שתגדלי מזה – אמרתי לה בקריצה.
והיא הבטיחה לנסות.
