הן עמדו בצפיפות, נוגעות אחת בגופה של חברתה. האויר בתוך הקרון אזל מזמן, ריחות בלתי נעימים חברו אל רעב צובט והמעיים הצפוצות התהפכו בקרבן.
היא לא ידעה שפרה, כמה שעות הן נוסעות כך. השעון שעל ידה אבד בתלאות הדרך והיא אבדה מזמן את חשבון הימים.
לצידיה נפרדו נשמות טהורות מגופן האומלל בזו אחר זו. הרעב, הצמאון ועמידת אין האונים בתוך חלל מחניק – הכריע אותן.
אפרורית שלטה בפנים, ורק חלון אחד זעיר שפעור היה למעלה מסר להן דרישת שלום קטנה ועצובה מן העולם האכזר והקר שבחוץ.
לבה המפרפר של שפרה מלא היה בעצב.
היא שרויה בעמק הבכא, בגהינום הנוסע – כך אומרים, אל גהינום גרוע עוד יותר. אין לה היכן להניח את מבטה ושמי התכלת נעלמו מזמן.
גם כאן היא יודעת שאין היא לבד. בורא העולם נמצא עימה ומלווה את דרך החתחתים במבט מלטף. הוא חומל עליה וכואב את כאבה. לו יכולה הייתה לדבר איתו…
לא הרעב הטריד אותה באותן רגעים ולא הלשון שדבקה לחיכה כמו גוש עפר יבש. גופה המעונה חדל מלהטרידה. רק התפילה שאיננה. כי איך היא יכולה לשתף את אבא בכאב ובחשש הממלאים את לבה כאשר ידיה אינן נקיות?
עוד היא שקועה במחשבותיה הנוגות, וזעקת כאב בוקעת מתהומות נשמתה.
לא ידעה עד היכן יכול עוצמה של כאב להגיע…
הנערה שעמדה בסמוך אליה, רצתה שתזוז ממנה כדי שתוכל להניח את רגלה. ודברה בשפת מעשים: תחבה את שיניה בתוך בשרה של שפרה, כאשר זעם אין האונים נתן בה כוחות על אנושיים. הנשיכה הייתה עמוקה כל כך, עד שהותירה אחריה סימן של "שעון" למשך מעל שישים שנה לאחר מכן.
הכאב טלטל את נשמתה ושפרה הרגישה שזה הסוף שלה.
היד הפצועה הזדהמה במהירות, צבעה האדים והיא הלכה והתנפחה עד שהפכה ידה לכפולה מן הגודל הרגיל.
ועדיין עמדה שפרה, שרוייה בייסוריה ומבלי מקום לפול עליו.
הקרון האפור נשטף פתאום באור וסנוור את עיניהן של אלו שנותרו עדיין עם עיניים פתוחות… דלתותיו נפערו ולאחר יממות מספר של צום ממושך, הואילו להביא להם כוסות קפה שחור.
הנוסעות עטו על הכוסות בכוחותיהן האחרונים, דחפו זו את זו ופערו פיות יבשים.
הן לגמו בהיסטריה את טיפות המים שאולי תשמורנה על גופן הדקיק קשור עוד זמן מה אל נשמתן.
גם שפרה קבלה ביד רועדת את הכוס.
עדיין אינה שותה ממנו.
וכי מה יועילו טיפות המים הדלוחות האלו, כאשר אלו הן רגעיה האחרונים, היד המזוהמת תלך ותעלה את חומה עד שהיא תעלה מכאן בטיסה ישירה אל הגן עדן.
מוטב תטול את ידיה עם המים הללו, ותוכל סוף סוף לדבר עם אלוקיה בנקיות, להפרד מן העולם האכזר כבת ישראל כשרה, אולי לומר וידוי…
נוטלת ידה הבריאה את זו הנפוחה ובלי כל הסבר הגיוני, הולך הנפח ויורד ואף האדמימות מחוירה והולכת. כאילו היה הקפה השחור – איזו שיקוי קסמים ונוגד זיהומים.
שפרה שרדה, ולא הפסיקה להתפלל.
מרת ב. שבדרון ספרה ל"קו הפתוח" את הספור, אותו שמעה מפי בעלת המעשה מרת חנה שרה שפרה טאוב – הרבנית מקאליב ע"ה, ואף ראתה את סימן הנשיכה הנותר ברור וחזק עד יומה האחרון.
הרבנית מקאליב שרדה את שבעה מדורי הגהינום תחת המגף הנאצי, ובסיום המלחמה הקשה אספה את כוחותיה ועשתה רבות לקירוב בנות ישראל שבורות בלב ובנפש. קרבה אותן ותמכה בהן והשיבה לב בנות אל אביהן שבשמיים. הדריכה אותן וסייעה בהקמת בתי חינוך עבורן.
בערב חנוכה האחרון – כ"ד בכסליו נלקחה אל בית עולמה והובאה למנוחות בהר הזיתים בחלקת האדמו"ר ר' שלמה מזוויעל, סמוך מאד לקברו של בן דודה ר' שלום שבדרון נכד המהרש"ם מבערזאן. (אף היא הייתה נכדתו).
יהא ספור זה – מתוך עשרות ספורי גבורה שעוד יסופרו עליה, לעלוי נשמתה.