הרעיון הבשיל בה מזמן, לפני כשנתיים, כשחגגו לאירה יום הולדת, עת מלאו לה שבעה אביבים וחורפים, ושבעה פרחים עטרו את הכתר, נזכרה בבושקה כי אירינקה שלה אמורה לעלות לכתה א', קרי: להכנס לבית ספר.
לאיזה בית ספר תשלח אותה?
קמטי דאגה נוספו לקמטי גיל וחרשו במצחה תלמים – תלמים.
זה שנים שהיא פוסחת על שני הסעיפים, וכמוה – משפחתה הקטנה. עד עתה למדה אירה נכדתה האהובה והיחידה בגן הכללי. אך כתה א' המתקרבת מכניסה אותה לדילמה. בית ספר זהו בית בו לומדים, מאיזה ספר תלמד שם אירה, בכללי?
הוסיפו הלבטים לחרוש תלמים במצחה כשלפתע נזכרה בנעמה, צעירה נעימת הליכות אשר פגשה בה, בבבושקה לפי כשבוע ברחובות לוד הסמוכה.
נעמה מוכרת למדי לנשות הקהילה, נעמה היא מנהלת בית הספר התורני המקומי.
בהחלטת פתע הרימה סבתא שיינין את שבעים שנותיה מעם כסא החגיגות הנמוך, נופפה לשלום לבלונים ולפרחים, הפריחה לאירה נשיקה ולחשה לה באוזן: "אני קופצת ללוד מתוקה, לסידורים, שעה – שעה וחצי ואני חוזרת".
בנחישות התניעה את הרכב, חדורת תחושת שליחות: לבדוק את השטח, לגלות את האמת.
נסעה לאורך השדרה, פרחים בשלל צבעים נעו בקצב רוח אביבית, משב נעים חדר מבעד לחלון, וקירר מעט את פניה הסמוקות.
מלאת חיוניות פתחה את השער, ופסעה מעדנות פנימה.
בהכנסה היה הבנין שוקק, הדי שירה נלהבת מעשרות פיות צעירים בקעה בעד לדלת אחת, ומנורת נפט אמיתית כמעט, מזכירה את ימי ילדותה, מצויירת היתה על קיר לצד המילים: כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן.
קלסר כחול ענק, וגב' נעמה, המנהלת, מאחוריו.
היא חייכה אליה כאל מכרה ותיקה. עוד לא פתחה הסבתא את פיה וכבר הוזמנה אל חדר המנהלת כאורחת כבוד.
"רציתי לברר על המוסד הזה, על רמתו הלימודית" – גב' שיינין, בהבעה מלאת חשיבות. "יש לי נכדה ואני בספיקות לאן להכניס אותה, לכאן או לבית הספר הכללי".
אח"כ ישבו בניחותא, על כוס קפה. גב' שיינין נתחה נתח היטב ספר מתמתיקה עב כרס. בהיותה ד"ר למתמתיקה מימים ימימה, עז רצונה שנכדתה תלמד מקצוע זה ב"רמה גבוהה".
נעמה הביטה על בבושקה בשעשוע מהול ברחמים: ראשה המאפיר שקוע בספר, רצינות תהומית על פניה.
לא, היא אינה תמהה על כך שקשישה זו עם גילה המתקדם נושאת לבדה על גווה השחוח את עולה של נכדה אחת, מתוקה ככל שתהא. היא אינה שואלת היכן הם הוריה, כי נהירה לה התשובה כמו שבילי לוד העיר. היא יודעת, כי הוריה של אירה, גם הם כמו המוני צעירים "של היום" אשר עסוקים כ"כ בעבודתם ובקרירה עד שלא נותר להם זמן לנשום, והם מותירים את גידול הדור הבא בידי הדור הקודם.
עוד נעמה שקועה בהרהוריה נדה גב' שיינין בראשה, שביעת רצון.
"נראה בסיידר הספר הזה.. לא יורד ברמתו של זה מהכללי… אפשר אולי לעשות סיור קצר בכיתות?".
וכבר הובילה אותה המנהלת במסע מרתק אל הווי התלמידות. לא, היא אינה חוששת מביקורים שכאלו, מורגלת בהם היטב, ובפירוש אין לה מה להסתיר.
כעבור חודשיים היתה אירה תלמידה מן השורה. עיניה השחורות, יהודיות כל כך, בלעו בשקיקה כל אות ומילה והתרחקו בסלידה מכל מה שהזכיר מתמתיקה ומספרים, למגינת ליבה של סבתה.
אותיות מלאו את מחברותיה, עגולות ותמות. אח"כ הצטרפו האותיות למילים ובמרוצת הזמן הפכו המילים למשפטים מלאי תוכן, מלאי לימוד, בעלי משמעות הרבה מעבר לאותם מספרים יבשים בספר עב-הכרס ההוא…
עברו להם הימים בנעימים, גדשו את אירתינו בלימוד מלא חידוש ואתגר.
בוקר סתווי אחד, אפרורי למדי. נפתח לי עוד יום של עשיה בבית הספר.
נחל עליז של ילדות פכפך פנימה מבעד לשער הגדול. ילדה אחת בעלת עינים שחורות וזכות, לא זרמה עם הנחל.
הטלפון צלצל בעקשנות בחדר המזכירה. לקח לה זמן לדינה, המזכירה, להתארגן ולגשת לענות, והטלפון לא חל מצלצוליו.
זו היתה בבושקה.
היסטרית כולה, כמעט בוכיה: "אירה שלי, יצאה מהבית כרגיל, אבל אחרה את ההסעה, ועד שהספקתי לנוע היא נעלמה לי מהעינים. איפה היא? חפשתי אותה בכל האיזור, היא נעלמה, נבלעה באדמה! אולי יש לך רעיון לאן היא הלכה, אירה שלי?".
– "אברר לך גב' שיינין, ואעזור לך ככל יכלתי" – הבטיחה דינה הטובה – "ובעזרת ה' תימצא אירה עוד לפני שנדאג יותר מידי".
דקה לאחר שהניחה את השפורפרת הבחינה בה, מהחלון.
קטנה ושברירית, פניה סמוקות נוטפות זיעה, היא התקרבה במהירות אל השער.
החזירה צלצול לסבתא הדואגת. זו בקשה לקרוא לאירה, המתינה להסבר.
אח"כ הקשיבה דינה לשיחה ברוסית מתגלגלת – שפה שידעה והבינה: "הלכתי ברגל בבושקה, כן, מרמלה לכאן. תביני אותי בבושקה, לא יכלתי להפסיד היום, המורה אמרה שהיא מלמדת את הביאור של ברכת המזון, לא יכלתי להפסיד, את מבינה, סבתא?".
דינה דמעה לראות את אירה בתחינתה, כמהה כ"כ להבנה.
עיניה מדדו את הילדה הקטנה-גדולה הזו, וליוו אותה בצאתה מן החדר, בצעד כושל ועייף, לעבר כיתתה.
חודשים יעברו, שנים תצטרפנה אחת אל רעותה.
הן תשבנה יחד, כל האמהות, ברתק תצפינה בבנותיהן המעלות הופעה אומנותית במסיבת הסיום של כתה ח'.
בין קהל הנשים תשב אשה אחת, קשישה, בממחטה בלויה תנגב דמעותיה.
מאוחר יותר, לקראת פרידה אפופה התרגשות תשאל אותה נעמה המנהלת בחיוך:
"נו, גברת שיינין, את מרוצה ממקום הלימודים שבחרת לאירה?", תוך כדי היא תגניב מבט ל"מדוברת": תמירה, אצילית, תלמידה לדוגמה.
"מרוצים? אם אנחנו מרוצים? את יודעת שהכנסנו אותה בגלל הרמה הגבוהה של למודי החול… בינתיים היא הכניסה לביתינו עוד "כמה" דברים… שבת… שמע ישראל… רוח אחרת הביאה איתה…
אם אנחנו מרוצים… קשה לי לענות לך. אך סבא שלי שם למעלה, ודאי מרוצה"…
"סבא שלי", תזקוף בבושקה את גיווה: "שמו היה ר' שלמה מרדומסק, בעל ה"תפארת שלמה" אם אני לא טועה".
– "לא את לא טועה".
ואז יסגר לו המסך, ועץ קטן ימשיך בגדילתו.
ישתרגו ענפיו, ישלח פירותיו, יינק את מימיו משורשים עמוקים.
יגדל העץ, יצמח ויפרח.