לפעמים אמא יושבת ליד מכונת התפירה המשוכללת והרגל שלה "נוסעת" על גבי הדוושה, לעתים היא מחזיקה ביד שלה מחט עם חוט לבן מושחל, ושוזרת פנינים לבנות על הבד הלבן, או יהלומים כסופים כאלה, מחליפי צבעים. יענקלה אוהב לשבת בחדר הנקי והמואר ולחלום, חלומות קסומים ומשמחים.
בלילה, לפני שהוא נרדם, הבדים הלבנים מתחפשים למלאכים לבנים עם כנפיים לבנות. המלאכים האלה שומרים עליו. מספרים לו כמה מצוות הוא עשה היום, וכמה מעשים טובים.
החל משבוע אחרי פורים, אמא לא עובדת בסלון הכלות, רק בבית.
היא מנקה ארונות וחובטת מזרנים, משפשפת חלונות ומטפסת על סולם. יענקלה עוזר לה ככל יכולתו: הוא שוטף את כל כסאות הפלסטיק במרפסת עם הצינור הירוק, בזרם חזק של מים עד שכל הלכלוך והאבק נבהלים ובורחים. הוא מרים ערמות ענק של אשפה ואוסף אותם אל תוך הפח. כשיעלי או מיכל מבקשות ממנו סמרטוט או דלי או משהו, הוא רץ מיד להביא, וכשצריך לשמור על שלוימי הקטן הוא שומר עליו ומספר לו סיפורים שהמציא.
בערב, כאשר כל המשפחה יושבת לשעת מנוחה. אמא מרשה לו להכנס לחדר העבודה הלבן שלה.
במתפרה של אמא הכל בוהק בלבן. יענקלה אוהב להכנס לחדר הזה, לגעת בבדים הלבנים המשתפכים, (לא לפני שהוא רחץ את ידיו היטב, כדי שהבדים הלבנים יישארו לבנים) ולראות איך הם הופכים לשמלות כלה מלכותיות.
הכל נקי בחדר העבודה של אמא, ונוצץ, ומקושט ביהלומי כסף ופנינים. בערב, לפני שיענקלה נרדם, הוא בא להגיד לאמא לילה טוב ורואה אותה עובדת.
ושוב יענקלה יושב שם, על הכסא המרופד בלבן, מול המראה הגדולה, מסתכל על עצמו וחושב. חושב שהחדר הזה הוא בעצם ארמון, והוא, יענקלה, הוא המלך.
מדמיין שיש לו שפם גדול ומסולסל, וכתר זהוב על הראש. וגלימה מעניינת כזאת, משתפלת, כמו בכל התחפושות של אחשוורוש.
יענקלה מעקם את האף כשהוא נזכר באחשוורש. הוא לא רוצה להיות דומה לו. בחלומות שלו, הוא מלך טוב, יהודי כזה ועדין. כמו שלמה המלך. אולי לכן הכי מתאימה לו גלימה לבנה משתפכת.
יענקלה מסתכל על הארגז בפינת החדר. הארגז הזה עמוס בבדים חתוכים. "אלו שאריות בד, שאני לא צריכה" אמרה פעם אמא ליענקלה, "אם אתה מאד רוצה, אתה יכול לקחת מהם".
ויענקלה מאד רוצה. הוא יודע גם מה יעשה עם השאריות האלה.
היום, לפני שיענקלה נכנס אל חדר העבודה של אמא, הוא שטף את הידיים היטב במים, ובסבון, ושוב במים, עד שהיה בטוח שכל שאריות הפיתה והפלאפל התגרדו לו לגמרי מהידיים, ואחר כך נכנס אל חדר העבודה של אמא.
הוא מוציא מארגז השאריות ריבוע של בד לבן, ועוד ריבוע בגודל דומה, ויודע מה יעשה איתם.
רב'ה דוידוביץ סיפר להם היום שהם בני מלכים. יענקלה יודע שבעוד שבועיים חלום הארמון שלו, לא יהיה חלום בכלל.
'בליל הסדר כולנו כבני מלכים', אמר להם הרב'ה. 'זו הסיבה לכך שאנחנו מסובים על צד שמאל על כרית הסבה. לכן אנחנו מוזגים האחד לשני את כוסות היין. לכן אנחנו עורכים שולחן יפה לכבוד ליל הסדר. הכל כדי שנרגיש בני מלכים אמתיים!'.
יענקלה הקשיב לדברים היפים שרב'ה דוידוביץ אמר, וידע: כדי להרגיש נסיך אמתי הוא צריך כרית הסבה אמתית. לבנה כזאת, מלכותית, מקושטת בפנינים וביהלומים, מלאה בנוצות רכות ונוחות, ממש כמו כרית שנסיך אמתי ישן עליה.
הראש של אמא מציץ לתוך חדר העבודה הלבן. "מה קורה איתך, צדיק?" אמא שואלת. יענקלה מחליט לגלות רק לה את הסוד. "אני רוצה לתפור לי כרית הסבה, משאריות הבדים שלך".
אמא מסתכלת עליו. "נראה לך שתצליח? קצת מסובך להתעסק עם מכונת התפירה שלי, ואני גם לא כל כך מרשה לילדים לגעת בה".
יענקלה מהנהן חזק. "אתפור ביד" הוא אומר. "כמו שתפרו החייטים של פעם. הרי פעם לא היו מכונות תפירה!". אמא מחייכת ומסכימה, ומזכירה לו רק, לשמור מאד שהכרית הזאת תהיה כשרה לפסח. יענקלה מספר לה שהוא שטף את הידיים בסבון שלש פעמים לפני שנגע בבדים הלבנים, ואמא מבטיחה, שאם יהיה לה זמן וכוח, אולי אולי, היא תלמד אותו עוד מעט איך עושים תפר שיניים.
יענקלה לא מבין למה התפר של הכרית צריך שיניים. מה, גם הוא צריך לאכול מצות? אמא צוחקת ומסבירה לו, שיש צורה כזאת של תפירה שמזכירה קצת שיניים, ומאד פשוט לתפור את התפר הזה, במיוחד ילדים מוכשרים עם ידי זהב כמו יענקלה.
יענקלה מסתכל על הידיים שלו, איזה נס שהן לא עשויות זהב, והן יכולות לזוז ולתפור!
אמא ממהרת לעבודות שלה, שלא בורחות לשום מקום, ומיכל מתנדבת ללמד אותו איך תופרים תפר שיניים: "רק חמש דקות, כי אחר כך אני חייבת לקפל כאן הר של כביסה", היא אומרת לו.
חמש דקות הן דווקא הרבה, ויענקלה לומד לאט לאט איך להזיז את החוט הצידה ולהשחיל את המחט ואת החוט פנימה, על הקצה של ריבוע הבד היפה שצריך להתחבר לעוד ריבוע, וביחד הם יהיו כרית.
מיכל חוזרת הביתה אל הר הכביסות ואל השירים שמתנגנים מהטייפ, ויענקלה נשאר בחדר העבודה של אמא, "רק לעשרים דקות" אמא אומרת לו, "כי אחר כך נעשה מאוחר ואתה חייב ללכת לישון. בחיידר שלכם אין מחר חופש".
עשרים דקות הן דווקא הרבה. יענקלה מצליח לדקור את הבד הלבן וגם את האצבע שלו שלש פעמים, לבקש מיעלי פלסטר כשר לפסח ולעטוף את האצבע הדקורה שלא תלכלך את כרית ההסבה בדם. לדקור שוב את הבד הלבן, לנסות עוד תפר, להתייאש, לנסות שוב. לבסוף מיכל מרחמת עליו ותופרת לו שורה אחת של תפרים, וכשעשרים הדקות נגמרות היא מבטיחה לעזור לו גם מחר, בלי נדר.
אמא מודיעה ליענקלה שהגיע הזמן לישון. יענקלה נאנח מעט, ומשכיב את הכרית שלו לישון עמוק בתוך ארגז בדי השאריות.
הימים חולפים, יענקלה ממשיך לעזור בבית הכי שאפשר, ובזמנים של מנוחה הוא נכנס לחדר העבודה של שמלות הכלה.
הוא חולם על ארמון מלכות והידיים שלו תופרות. לאט מתקדם תפר השיניים מסביב לריבועי הבד. כשהשיניים מסתבכות לו ודומות יותר לכוכבים, באה מיכל ועוזרת לו, פורמת קצת ומתקנת. אמא נותנת ליענקלה צמר גפן כשר לפסח, ותורמת לו פנינים לבנות ובוהקות לקשט בהם את הכרית המיוחדת.
מגיע היום הגדול, שיענקלה כל כך חיכה לו. בבית מתערבבים כל הריחות הנעימים שבעולם: ריח עמוק של נקיון, ריח של פרחי אביב שמציצים מהחלון, וריח הפשטידות המיוחדות של פסח.
יענקלה עוזר למיכל לסדר את שולחן הסדר. מקפל מפיונים אל תוך מחזיקים כסופים, ומניח גביעי כסף יפים מסביב לשולחן.
בערב אבא מגיע, עם הקיטל הלבן שלו והפנים הזוהרות הוא נראה כמו מלך הכי מלכותי בעולם. יענקלה מרגיש כמו נסיך אמתי, למרות שהוא אינו יושב עכשיו וחולם בחדר החלומות עם הבדים הלבנים, כי אמא סגרה אותו לכל הפסח.
יענקלה מתיישב במקום המיוחד שלו, ומוציא מהשקית הנקיה, לאט, את הכרית המיוחדת שכל כך קשה עבד עליה. זו שרק בנס אין עליה כתמי דם. הוא מניח את הכרית מאחורי הגב, ומגלה הכרית היפה הזו היא גם נוחה, מאד.
"יו!!!! איזו כרית יפה!" שלוימי מסתכל על יענקלה בעיניים גדולות ונוצצות. "גם לי יש כרית. אמא! איפה הכרית שלי?" אמא שולחת את יעלי אל הארון העליון, "בפינה למעלה, הנחתי את כל האוצרות ששלוימי הביא מהגן, שיישמרו מחמץ" היא אומרת. יעלי מטפסת על כסא ומורידה את דף הקשר של שלוימי, ואת הכרית.
כרית לבנה ופשוטה, עם אותיות שחורות מודפסות: לשנה הבאה בירושלים הבנויה.
שלוימי מעיף את הכרית ורק בנס היא לא הופכת את השולחן היפה. "הכרית שלי פיכסה! היא לא שווה בכלל!" הוא צועק, והעיניים שלו כמעט בוכות. "הכרית שלך שווה מאד" אומרת לו אמא. "היא לבנה, ויפה, והיא מלאה בצמר גפן רך ונעים".
שלוימי מניח את הכרית שלו מאחורי הגב ומנסה להשען עליה. אוף, היא לא נוחה בכלל, והיא קטנה מדי, ובורחת בכל רגע לצדדים.
אבא מקדש על היין, מיכל מחלקת לקטנים שקדים מסוכרים. שלוימי טועם מהם ושוכח לכמה דקות מהכרית, שקפצה לו בלי רשות עד הצוואר וכמעט נפלה על הרצפה.
יענקלה נשען אחורה ועוצם את עיניו, מקשיב למילות ההגדה. כמה טוב להם שיצאו ממצרים, והוא זוכה לשבת עם משפחתו היפה לליל סדר מלכותי ונוצץ.
יענקלה שואל את אבא ארבע קושיות, במנגינה היפה שלמדו בחיידר. בשאלה של כולנו מסובין, הוא מסדר את הכרית שלו ונשען לאחוריו, מרגיש בן חורין אמתי.
יענקלה מסיים את הקושיות, תורו של שלוימי מגיע. שלוימי מתבייש פתאום לפתוח את הפה, אחר כך הוא מסכים לשאול רק את הקושיה הראשונה, ומערבב בתוכה את כל הקושיות ביחד בלי סדר, לסלט צבעוני כשר לפסח. כשהוא שואל על כולנו מסובין, הוא מעיף את הכרית שלו בזעם לצד השני של הסלון.
כל המשפחה נבהלת. הכרית כמעט נגעה בפמוטי הכסף הדולקים.
אמא לוקחת את שלוימי על הידיים ומערסלת אותו כאילו היה תינוק. "שלוימי עייף" היא אומרת ונאנחת. "חבל שלא הצלחת לישון היום, קשה לנהל סדר עם ילדים עייפים".
"אולי שילך לישון ודי?" מציעה יעלי.
"לא!!! לא רוצה לישון!" שלוימי בוכה וצורח, הרגליים שלו בועטות בשולחן עד שבקבוקי היין מתנדנדים.
יענקלה מזדקף, הכרית היפה שלו, עם הפנינים שהוא עבד כל כך קשה להשחיל אותן, נופלת על הרצפה.
הוא מתכופף להרים אותה. הוא חייב להשען עליה! הוא חייב להיות נסיך אמתי עם כרית אמתית ונסיכותית. הוא לא אשם ששלוימי מתנהג כמו תינוק עייף שלא יכול להתגבר.
שלוימי ממשיך לבעוט ולבכות, הכל נעצר. אבא לא יכול להמשיך לקרוא את ההגדה.
ופתאום קופץ לו לשלוימי משהו ליד והבכי נפסק לו בבת אחת. הוא מסתכל על הדבר הלבן והרך. הוא מסתכל על יענקלה ולא מאמין. "אתה… נותן לי את הכרית שלך?" הוא שואל.
"אני…" יענקלה מסמיק והפנים שלו רותחות. "אני מסכים להתחלף איתך, עד לסיום ליל הסדר" הוא אומר. נושם עמוק, ולוקח לעצמו את הכרית הקטנה, המכווצ'צת, ששלוימי הביא מהגן.
יענקלה מסתכל על שלוימי, שנשען לאחוריו והעיניים שלו זורחות, כמו הפנינים מחדר העבודה של אמא. הפה הקטן שלו מחייך, כמו היהלומים מחליפי הצבעים. פתאום שלוימי לא עייף בכלל, והדמעות שלו מתייבשות בבת אחת.
יענקלה מניח את הכרית של שלוימי מאחורי הגב ומנסה להשען עליה. היא לא נוחה בכלל, אין בה מספיק צמר גפן והיא קטנה, קופצת בכל רגע למקום אחר,
אף אחד לא אומר לו כל הכבוד: אמא עסוקה בלנגב את מיץ הענבים שנשפך, מיכל מתחילה להוריד צלחות, ואבא ממשיך לומר בקול את ההגדה.
אף אחד לא אומר ליענקלה תודה, רק אמא מסתכלת עליו ובעיניים שלו מעיינות של נחת.
והחיוך של יענקלה גדול ושמח
וזורח,
כי רק אחד בשמיים יודע,
כמה הוא מרגיש נסיך בתוך הלב.
