הסיפור התחיל באחד מימי כסליו, יום משמעותי בחסידות שלנו. ביום הזה באים כל בני החבורה להשתטח על ציונו של האדמו"ר הקודם, הטמון בעיר הקודש טבריה.
כולם נסעו והיטלטלו ובאו טבריינה מכל חלקי הארץ. ממני נחסכה הטרחה והזמן, כבר שהיתי שם לפני כולם.
אינני גר בטבריה באופן רשמי, אבל את כל ימי השבוע מבלה אני בעיר הזו. במחשבה שנייה אין מתאים לומר 'מבלה' על שעות של לימוד תורה והתעלות בכולל נבחר הרחק משאונה של עיר וקרוב אל המקומות הקדושים. ובכן, כאן אני נמצא במשך כל ימי השבוע, מלבד שבתות בהם חוזר אני אל ביתי שבמרכז הארץ.
זה עתה הסתיימה סעודת היארצייט. חווינו שעות של התעלות. התפללנו סמוך לציונו של הרבי, וביקשנו על ישועות הכלל והפרט. אלו המתגוררים בשאר קצוות הארץ כבר נפנו לעלות על האוטובוסים, והמארגנים סידרו את מתחם ההילולא.
ואני התכוננתי לחזור אל מבנה הכולל שלי, ואל פנימיית האברכים הסמוכה אליו בו כדי להתארגן לשנת הלילה.
"תוכל לעשות לי טובה?" פגשתי את שימען, אחד המאכערים הגדולים של החסידות, סוחב ארגז מלא בעוגות. "אין עניין להחזיר את העוגות האלה ירושלימה ואין גם מי שיסחוב אותם. התסכים לקחת אותם אליכם, לכולל?"
הסכמתי, למה לא. יהיה לנו מה לנשנש כאן בין הארוחות. עבר הארגז מידו לידי והכנסתיו אל תוך המבנה. הפריזר שעמד במטבח הפנימיה לא היה מלא אבל גם לא ריק לחלוטין. עם תמרון לא קל הצלחתי לדחוס את כל תכולת הארגז אל תוככי המקפיא.
ויישכח הדבר מלבי.
ואחזור אל שגרת ימי ולילותיי, הרצופים בתורה ובעבודת השם.
חלפו עברו להם שלשה חודשים.
חודש אדר הגיע. השנה מעוברת ופורים עדיין רחוק.
כ"א אדר הוא יום היארצייט של ר' אלימלך מליזענסק, כידוע. מדי שנה אני נוהג לטוס ליזענסקה ולהשתטח בתפילה על ציונו של פועל הישועות הגדול הלזה, בעל ה"נועם אלימלך".
כאשר השנה היא מעוברת, חל היארצייט באדר ב' בדרך כלל, אבל יש כאלה הנוהגים גם באדר א'. פתאום הרגשתי בדחף פנימי. דחף שלא הצלחתי לרדת אל פשרו. קול פנימי שקרא לי וזעק ודחף אותי להזמין טיסה מיידית לליזענסק ולקחת את ידי ורגלי עכשיו ומיד, כמה ימים לפני היארצייט, לשדה התעופה.
נכנע באופן בלתי מוסבר לדחף הפנימי, התקשרתי לסוכן נסיעות מאנ"ש והוא אמר לי שכן, יש מקום שהתבטל בטיסה קרובה ממש, עוד היום לפני שקיעת החמה.
בדרך כלל אני אדם רציונלי עם שתי רגליים צמודות לקרקע. בלי להתעמק בדבר שקורה לי ניגשתי לארוז לעצמי תיק נסיעות. לחבריי שהרימו גבה הסברתי בחיוך שהרבי מליזענסק קורא לי.
בצאתי ממבנה הפנימייה עברתי מן המטבח הקטן. מה עם צידה לדרך? שאלתי את עצמי. פתחתי את הפריזר וידי נתקלה בקופסאות העוגות שהמתינו ונשכחו שם במשך שלשה חודשים, מאז היארצייט כאן בטבריה.
לקחתי איתי קופסא אחת של עוגות ורצתי אל האוטובוס שכבר המתין בתחנה, במטרה לנסוע עד בני ברק ומשם – לקחת מונית לשדה התעופה.
הגעתי אל שדה התעופה מוקדם מדי. סיימתי לסדר את כל העניינים הטכניים הנדרשים טרם טיסה והתיישבתי להעביר את שאר הזמן הנותר עם ספר משנה ברורה מול העיניים.
טרם פתחתי את הספר הרגשתי במבט הנעוץ בי.
הרמתי את עיני. לימיני ישב יהודי לא מאד צעיר. הוא ישב בתנוחה של חוסר אונים כשגופו מוטה אחורנית. בשפתיים חוורות הוא שאל אותי: יש לך אולי משהו לאכול?
אמרתי לו שוודאי. הוצאתי מיידית את קופסת עוגות ההילולא – כך כיניתי אותם בליבי, פתחתיה לרווחה ואמרתי לו שיאכל כמה שירצה, וישבע.
הוא לקח ריבוע עוגה, ועוד ריבוע, ועוד. לאט חזר הצבע לפניו. אחר כך הוא הזדקף בכסאו וחזר לו הכוח לדבר.
"יישר כוח, ר' איד" הוא אמר לי. "החייתני".
והתיישבה שתיקה בינינו. המתנתי להמשך הסברים.
"הזמנתי טיסה לשעה מוקדמת בבוקר," סיפר היהודי. "כאשר הגעתי הנה ובאתי להחתים הכל, הסבירו לי שחל עיכוב בלתי צפוי במועד הטיסה ליעד אליו עלי להגיע, והטיסה נדחית לשעת ערב מאוחרת. לחזור הביתה כבר לא היה לי שווה, השלמתי עם כך שעלי לבלות כאן את רוב שעות היום.
התיישבתי כאן. היו איתי כמה ספרי קודש וסדור תפילה, אף פעם לא חסרים עניינים להתפלל עליהם… כך עברו השעות בנעימים כשפתאום נפלה עלי חולשה.
נזכרתי שבלחץ של הבוקר טרם אכלתי ארוחה ראויה לשמה. החולשה שנפלה עלי הייתה כל כך עזה, שלא היה לי כוח להזיז את ראשי ממקומו. למען האמת די נבהלתי. לא התחשק לי להתעלף במקום הזה.
נברתי בתיק היד שלי וגיליתי את שידעתי קודם. בחפזוני כי רב לא לקחתי עמי אפילו לא קרקר אחד לרפואה.
כך ישבתי, וכך הלכה החולשה שלי וגברה עלי.
מתוך טשטוש חושים פתחתי את פי ואמרתי לרבונו של עולם: אבא שלי, אני יודע שאין לך בעיה לעשות ניסים. תעשה לי נס ותשלח לי משהו לאכול. אבל עדיף בדרך כבוד.
וזהו. נשענתי אחורנית וניסיתי לתפוס נשימה.
ופתאום התיישבת אתה לצדי. באפיסת כוחות שאלתי אותך אם יש לך משהו ואתה, בנדיבות שחיממה לי את הלב, הנחת לפני קופסא שלמה של עוגות.
הכוחות חזרו אלי, יישר כוח" אמר לי ולחץ את ידו. מיהרתי למכונת קפה, שלשלתי מטבע כסף והגשתי לו כוס קפה חם, שוודאי יחיה את נפשו יותר.
"אתה יודע", אמרתי ליהודי האלמוני, שאפילו את שמו טרם ידעתי והוא לגם באיטיות מהקפה הרותח. "אתה יודע כמה תכניות הזיזו כאן בשבילך מהשמיים?"
הוא פתח עיניים לא מבינות. ואני סיפרתי לו – הכל.
סיפרתי לו על קופסת העוגות שנשמרה במקפיא הפנימייה שלנו בהחלטת פתע, איך שברצות השם היא נשכחה מלבי במשך שלשה חדשים, ואיך ביום בהיר של חורף עלתה בי תשוקה – שאינה – סובלת – דיחוי לנסוע ולהשתטח על ציונו של בעל הנועם אלימלך מליזענסק.
זה אח אחד, שעד היום לא נפגשתי איתו בשום צומת ואף את שמו אינני יודע, שחולשה פתאומית נפלה עליו, והוא נשא את עיניו לשמיים וביקש – אבא, תעזור לי.
ואבא עזר. והבעיר בי את הצורך לנסוע, ודחף את ידי להביא איתי צידה לדרך.
ורוחו של האח הזה שבה אליו.
