"השמש של קוסובה צוחקת, כאילו כלום" צחקק מוטלה, בוטש באבני החצץ.
"הדשא פורח, כאילו כלום" סנדר ירד משביל העפר, דורס בלא חמלה שיח ירוק רענן. "חבל עליו" לחש מוטלה, מתכופף אל השיח. "רק התחיל לגדול. ואתה בא וגודע לו את החיים. מה הוא עשה לך?"
"כלום" סנדר יישר את גבו, תוחב אל סל הנצרים את זוג החלות שהציצו החוצה, מדגדגות את נחיריו בריחן הטרי. הבטן קרקרה לו. "נזדרז?" מוטלה הטיב את הקסקט שעל ראשו, פוסע צעד גדול לכיוון השביל הראשי, "אמא מחכה לחלות, והיא בקשה שלא נתעכב. תיכף שבת…".
"היא ביקשה שלא נתעכב" חזר סנדר אחריו, שולח מבט חמדני אל תכולת הסל. "יש כבר משהו מוכן בבית? מתחשק לי צלחת טובה של טשולנט". תלש את זרועו של שיח ירוק עלים. לא ממהר לשום מקום. "אבל, אתה בעצמך יודע, עד כמה אנחנו עוזרים לאמא בבית".
"העזרה הכי גדולה שלנו, היא לצאת אל האופה" סנדר פלט צחוק קצר. "מצד שני, כאילו שאנחנו לא יודעים, כמה מסוכן לטייל ברחוב".
"סליחה, ילדים?" כרכרה עצרה לצד השביל הראשי. ראש מזוקן, קסקט אפור דהוי וזוג פאות פרועות על האוזניים. "ילדים? תוכלו להראות לי היכן גר כאן הנפח? אני זקוק לו בדחיפות".
"הוא סגר את הנפחיה לפני כשעה" אמר סנדר, מטיב את האחיזה בסל הנצרים, ובידו השניה, מחזיק בידו המיוזעת של מוטלה. "רובן הנפח מקפיד על סגירה בחצות היום".
היהודי הביט פנימה, אל הכרכרה. בפנים ישב חברו, זקנו צהוב ומסורק. לשבריר שניה נפגשו מבטיהם. "בכל זאת, אנחנו צריכים לדעת היכן גר הנפח".
"שם" זרק מוטלה את ידו הימנית, לכיוון קצה השביל. "אנחנו הולכים בכיוון הזה, סעו אחרינו". שוב נפגשו המבטים של השניים. מוטלה הביט בעיניו של סנדר, היה בהן חיוך שובב, צוחק על קוסובה ומלואה.
"חבל שתלכו, השמש קופחת" טוב הלב נשפך מבין ריסיו של האיש. "יש די מקום בכרכרה, נסיע אתכם הביתה". מוטלה היה רעב, רגליו של סנדר כאבו, והסל, אף שלא היה כבד, העיק עליהם.
רגליהם עלו על הכרכרה, בלי להמתין להחלטת הלב. עיניו של מוטלה התרוצצו אל קדמת הכרכרה. גוי משופם הניף את השוט, מכה את הסוסים מכה נמרצת. החלות שבסל היטלטלו מבוהלות, והכרכרה, החלה לרוץ על פני שביל העפר, גומעת את המרחק הקצר עד לביתו של הנפח. "כאן גר הנפח!!! כאן!!!!!" קולו של מוטלה הצטרד, צובט בכוח את ידו של סנדר, מותיר בה סימן כחול. היהודים לא הגיבו, מבטם מרוכז קדימה. הכרכרה חלפה ביעף על פני ביתו של רובן.
"יייאאאאווו" חתולה צולעת מצמצה בבהלה מול הכרכרה הדוהרת, הניעה את רגלה ימינה, להסיט את עצמה מהדרך. "ייאאוווו" יבבה נואשות, ברגע הבא נמחצה למוות.
סנדר ניגב את עיניו. פניו קדימה, אל הבית בהמשך השביל.
הכרכרה המשיכה לדהור, מותירה את הפגר הרחק מאחוריה.
"זה הבית שלנו! עצרו!!!!" זעק מוטלה, סנדר יילל בקול לא לו, מחזיק בכוח במעקה הכרכרה. אולי יקפוץ החוצה, עדיף לו להחבל על שביליה של קוסובה, מאשר לנסוע אם האנשים האלה אל הבלתי נודע. הכרכרה טלטלה אותו ואבדה את יציבות הידיים. רגליו רעדו. צמד היהודים עוד הביטו קדימה, אוזניהם אטומות. ואולי הם לא באמת יהודים?
"הצילו! זה הבית! אבא, אמא!!!!" בכיים של צמד האחים הרעיד אל קורות העץ, הם סובבו ראשם לאחוריהם, כהרף עין ראו את אבא ואת אמא עומדים בחצר הפורחת, מקימים קול זעקה, פוכרים ידיים מיואשות.
"מוטלה!!!!!!
סנדר!!!!
ס נ —-"
קולם התרסק עם הרוח, רסיסיו התערבלו עם האבק שנישא תחת גלגלי הכרכרה. מפזר ערפל אל הכרכרה כולה, שורף את העיניים.
בתיה של קוסובה נמחצו תחת ענן האובך, נעלמים יחד עם השביל האחרון של קוסובה.
שקט ירד על הכרכרה, עוטף אותם כמו שק גדול וגס. מוטלה הביט על סנדר, על עצמו, על הדרך האיומה ששתקה, על הסוסים שלא פתחו את פיהם לזעוק. על היהודים שמבטם מופנה קדימה, מעיינים בדרך כאילו הייתה ספר מרתק. ואולי הם בכלל לא יהודים.
הכרכרה המשיכה לדהור.
ראשו של סנדר הטלטל, נחבט במשענת הספסל הקשוחה. השתיקה שלו הייתה כבדה כמו אלף מטילי ברזל. "הכאפערס" סיננו שפתיו הלבנות של סנדר, מבטו רושף לכיוון שני המזוקנים. יצר פרוע דרבן אותו למשוך בזקנם, ולגלות את הסנטר המגולח שמתחת. ידיו של מוטלה עצרו אותו. ואולי השכל הישר, שמתגלה לעתים מתחת למעטה השובב.
השמיים נצבעו בכתום, מטילים את צבעה של השמש על שדות אינסופיים. שהבליעו את צעקת היקום בתוך שתיקה גדולה ועמוקה.
הכרכרה המשיכה לדהור. בעל הזקן הצהוב הוציא שעון מכיסו. "עצור!" שאג לכיוון העגלון. "עלינו להתפלל מנחה, עוד רגע שבת". העגלון משך את הרתמה, הסוסים בלמו בבת אחת. רגליו של סנדר החלו לנוע, מוחו הגה כבר תכנית בריחה.
העגלון התרומם ממושבו, זרועו החסונה תפסה בידו של סנדר, שזרועותיו התנפנפו כסנפיריו של דג שנלכד ברשת. הוא הוציא מתיקו חבל ארוך, רגלו של סנדר בעטה בפרצופו של הגוי, והצמיחה על מצחו חבורה זוהרת.
הגוי גנח, העווה את פניו וסינן קללה רוסית. בתנועות חדות, המשיכו ידיו לעבוד.
שני הילדים היו לפותים אל הספסל הנוקשה מבלי יכולת לזוז.
ידיו של סנדר נפלו רפויות לצידי גופו. בחוץ עמדו זוג היהודים, שפתיהם לוחשות. "מנחה הם מתפללים, הכאפערס האלה" העווה מוטלה את פניו. סנדר גנח, שולח מבט חומד אל צמד החלות שבסל. הן הביטו בו במבט תם מלא גרגירי שומשום. "אני גווע ברעב" גנח סנדר, דמעות שקופות, אפורות, הרטיבו את לחייו. "האם זה נכון שבקוסובה ירדה השבת?".
מוטלה עצם את עיניו, חורט בעיני רוחו את מראה הבית האהוב. את אבא ואמא עומדים בחצר, שואגים בייאוש מול הכרכרה המתרחקת. אולי לא יראה אותו שוב, ואת הבית, ואת אבא ואמא, ואת גיטלה הקטנה, לעולם.
"טוב שהחלות איתנו, לפחות" התייפח סנדר. "אין לנו מים לנטילת ידיים. אין לנו יין לקידוש. אין לנו בית, אין שולחן, אין בית כנסת, אין אבא ואין אמא",
"זה פיקוח נפש" רעד קולו של מוטלה, מביט בפניו האפורות של סנדר.
פלאק. משהו נחבט בספסל לצידם. מוטלה הרים את עיניו, רק עכשיו הבחין בצמד היהודים שחזרו אל הכרכרה. בקבוק הזכוכית שהשליכו להם, הכיל מים.
פלאק. כוס נירוסטה נחתה על ידו של מוטלה. הוא לחלח את שפתיו, הן היו יבשות ונוקשות.
"נקדש על החלות" אמר מוטלה. מילא את הכוס במים, נטל את ידיו של סנדר ושלו. קולו רעד כשדלה מתוך שברי הזכרון השסוע את מילות הקידוש. "המוציא לחם מן הארץ".
סנדר קרע את החלה, דוחס את הפרוסה אל תוך פיו הפעור. היבש, המורעב.
הכרכרה המשיכה לדהור. דורסת בגלגליה את חלומות הילדות שלהם. הם אכלו את מחצית החלה, מעיהם התהפכו ומוטלה רצה להקיא.
"מתחשק לי להקיא על צמד הברנשים האלה" סינן מוטלה, כופף את ראשו החוצה, ומשקה את אדמת השדות בקילוח של קיא.
המזוקן עם הפאות הפרועות, סובב אליהם את פניו. "תשטוף לו את הפנים" ירה לכיוונו של סנדר. סנדר שלף את ידיו מתוך קישורי החבל, מרטיב את ידיו במים ושוטף את פניו של מוטלה, אחיו הגדול. ראשו של מוטלה נשמט. שמורות עיניו של סנדר נעצמו גם הן. ושוב הם היו בבית החמים והטוב. אמא קבלה את פניהם בחיוך רחב. "התעכבתם" סנטה בהם קלות. "שולחן השבת מוכן ומזומן, רק החלות חסרות". אבא הגיש להם מכוסית היין. בקבוק היין התנפץ, מתיז ניצוצות אדומים על פניה של גיטלה. "מטאטא, מהר!" זעק אבא. "שברי הזכוכית מסוכנים, הם עלולים לפצוע את הרגליים". אמא צחקה ואמרה שיין נשפך זה סימן ברכה, והטיל את שערות המטאטא על ראשו של העגלון המשופם.
כשהתעוררו, הם מצאו את עצמם על מיטת עץ צרה. עיניו של סנדר פלבלו, הוא ניסה להזכר מאין בא ולאן הוא הולך. מוטלה חייך אליו חיוך חיוור. "לפחות בחלומות היה לנו טוב" אמר לאחיו הקטן. תריסי הבית היו מוגפים, ועששית שדלקה בפינת החדר, הטילה צלליות על דמויות קטנות וחסרות אונים, שבהו כמוהם בחללו הסמיך של הבית.
דלת החדר נפתחה, רגליים גסות נדחפו פנימה. גוי רוסי שהזכיר את עוג מלך הבשן, מילא את חלל הפתח.
"מהיום, אתם חייליו של הצאר ירום הודו". ירה את משפטו הראשון, בולע את כולם במבטו. הילדים הביטו זה בזה, בעיניהם נצנץ הפחד.
"כמה שעות ישנו?" שאל סנדר. "השבת כבר יצאה?".
"זה לא משנה לכם!" רעם קולו של הענק. "ישנתם די והותר, ומהיום, אתם רכושו של הצאר ירום הודו. מובן לכם?"
"אבל השבת —-"
"זה לא משנה לכם!" רצועת עור הורמה לכיוונו של סנדר, מוטלה זינק לגונן עליו בגופו. הרצועה הצליפה בגבו של מוטלה, שורפת בה בפס ארוך ורותח.
הילדים קפאו, פוחדים לדבר.
"מהיום אתם חייליו הנאמנים של הצאר ירום הודו" התגלגל קולו של הענק. "את השבת שלכם, השארתם בבית, דא?".
"אבל" התמרד קולו של סנדר. מוטלה צבט בו צביטה הגונה, צליפת השוט עוד שרפה בגבו. הענק הרים את שוטו, מוטלה וסנדר גוננו על ראשם, מתקפלים ארצה. השוט פגע בקיר מולם, צונח ארצה מובס.
"הרי לכם המשפט הראשון שעליכם לשנן: מפקד הבטליון וסילי גרובייצוב הוא אדון כל הבסיס, ובקולו צריך לשמוע".
"תגידו אחרי" התגבר הרעם בקולו של הענק. "מפקד הבטליון וסילי גרובייצוב הוא אדון כל הבסיס, ובקולו צריך לשמוע".
"מפקד העולם הוא רבון כל העולמים, ובקולו צריך לשמוע" לחש מוטלה באוזניו של סנדר. הענק שחרר רבע חיוך לכיוונו. "הנה כאן תלמיד לדוגמא" הצביע לכיוונו של סנדר, "רק חבל שאמרת את המשפט הזה בלחש". אמר הענק ונעלם.
אחר כך הם עלו כולם על כרכרה אחת גדולה. מוטלה וסנדר, חיים שמיל ונתן, יענקלה ומניש, מוישלה הגדול ומוישלה הקטן, פסח צבי ומנחם. אישוניהם היו גדולים ונפחדים, מביטים אל העולם במבט שיש בו מן ההשלמה עם גורלם המר.
העגלון המשופם זימרר ממושבו שעל הסוסים, במנגינה רוסית נוגה. "הצאר ירום הודו, הצאר ירום הודו, מביא אני לך משלחת חדשה, מתנה לכבודו, של הצאר ירום הודו, משלחת חיילים חדשה…". גלגלי הכרכרה שקשקו בבושה, "שה….. שה….". הם ניסו להשקיט את שירו חסר החן של הערל.
"הבלבול הזה, מטריף את דעתי יותר מכל" לחש מוטלה אל אוזנו של סנדר. ממצמץ מול השמש הקופחת. "כמה זמן היינו שם, בבית הכפרי הקטן? יום? יממה? יומיים? הרשעים האלה הגיפו את התריסים, לא השאירו שום סימן".
"נצח" פלבל סנדר בעיניו. בטנו כאבה, ידיו כאבו, הגב שלו צרח. כמה עוד יסעו ככה, ולאן. הוא עצם את עיניו, מייחל לחלומות ההם שישובו, יבריחו אותו אל העולם הישן והשפוי שנעלם לו בבת אחת. החלומות לא שבו, ועל אף רצונו הגדול, סנדר לא נרדם.
לצידם נסעו השדות והחליפו צבעם. השמש זרחה ונעלמה מאחורי עננים לסירוגין.
"הגענו" רעם העגלון, בולם את הכרכרה לצד צריף ענק מימדים. הם קפצו החוצה אל אדמת הטרשים, מחלצים את עצמותיהם הדואבות. חייל במדים הזמין אותם לאחד הצריפים. הם מצמצו מול שולחן ענק ועליו קופסת לחם שחור. חייל פרס מהלחם והניח בקבוקי זכוכית מלאים במים.
"החלות היו טובות יותר" העווה סנדר את פניו, ובכל זאת בלעה קיבתו הרעבה את הלחם.
"חלות, שבת". הגעגועים דברו מגרונו של מוטלה. "איך נדע אם היא יצאה ומתי? אבדנו את חשבון הימים".
"אתם נמצאים בבית ספר צבאי של הצאר ירום הודו" רעם קול מאחוריהם. הם סובבו אחורה עיניים מבוהלות. לבוש מדים גבוה וצנום עמד מאחוריהם, מניף בידיו שוט גדול. "כחייליו של הצאר, חל איסור גמור לדבר כאן בשפת האידיש, מובן לכם?"
מוטלה וסנדר הנהנו, קפואים. "אם תשכחו את זה שוב, המפקד גרושקי יזכיר לכם". שוטו של גרושקי התנופף באוויר, לוקח תנופה לכיוונם של השניים. מוטלה וסנדר גוננו על ראשם בעזרת ידיהם, זכר צליפת השוט ההיא עוד שרפה בעצמותיו של מוטלה. השוט נחת אל השולחן, מחטיא את הילדים במילימטר. "איייי" נאנח סנדר אנחה מזוייפת. יחשוב לו הערל שהצליח להכאיב לו.
יחשוב לו וייהנה.
הלילה הציב את טלפיו האפלות על המחנה הקר. השניים התכרבלו בשמיכותיהם הגסות, שוקעים אל תוך שנת חלומות קטועה.
מוטלה היה בכרכרה ההיא, מטלטל בין יום ללילה, מושך את זקנו הצהוב של הברנש שיושב לפניו, ומגלה מתחת את פרצופו של אבא. אבא חייך אליו חיוך גדול ואמר לו שהכל היה רק חלום, חלום רע מאד והנה הם שוב בבית, מקשיבים לצחוק הפעמונים של גיטלה ומחוררים את מכנסיהם בטיפוס על העצים.
סנדר טיפס על העץ בחצר, קטף ממנו אצטרובלים והעיף אותם על ראשם של הכאפערס, מעיף להם את הקסקט. בום, טראח. איצרובל עב בשר הגיע אל ראשו של העגלון, הענק הרוסי וקלע לפדחתו. העגלון הרים אליו מבט קשה ואמר לו: "מפקד הבטליון וסילי גרובייצוב הוא אדון כל הבסיס, ובקולו צריך לשמוע". פתאום היו לעגלון מדי צבא מצוחצחים והוא היה עטור אותות נצחון. "חחחחח" סנדר צחק לו בפנים, "אתה בסך הכל עגלון, והמילים שלך לא מצליחות לרגש אותי". העגלון כיוון אליו את רובהו, וצחוקו של סנדר התגבר. "עגלון שכמוך, הרובה שלך הוא בסך הכל ענף עץ, כבר אקפוץ מהעץ ואשבור אותו". סנדר הניף את גופו אחורה, מתכונן לזינוק הגדול. הוא קפץ ונפל, נפל נפל נפל אל תוך בור גדול ושחור. העולם של סנדר התנדנד, יחד עם מיטת העץ החורקת.
זיעה קרה כיסתה את גופו. לצידו שכב מוטלה, עיניו מפלבלות והוא צועק בשנתו.
גם הלילה שלו מנוקד בחלומות בלהות?
השמש שלחה קרניים זייפניות, מנסה בלא הצלחה, להוסיף מעט צבע, לפניהם החוורות של מוטלה וסנדר. רגליהם העייפות עמדו דום לכבוד הצאר ימח שמו מקרב הארץ. הברכיים הדאובות ננעלו ואחר צעדו שמאל ימין, שמאל ימין, שמאל ימין לכיוון המחנה הצבאי.
"הבלבול הזה מאיים להטריף את דעתי" לחש מוטלה באוזניו של סנדר, כשהמפקד ואסילי ירום הודו עמד במרחק בטוח. סנדר הנהן בעצב, דעתו מבולבלת עליו ופזורה.
מסדר הבוקר ארך שעה ארוכה, רגליהם הדאובות הפסיעו כרובוטי ברזל. שמאל ימין שמאל ימין. "אם היה לי איזה סימן, איזו שמץ של ידיעה מתי יורדת השבת על המחנה הזה".
"יורדת שבת על המחנה הזה" חזר סנדר אחריו, פולט גיחוך עצוב. סביבו היו מאות ילדים לבושי מדים, צועדים לאין קץ ולאין תכלית, מדחיקים אל מגירה נסתרת את אבא, את אמא, את השבת ואת מעגל השנה היהודי, על ניחוחותיו וצליליו. הגעגועים הם לוקסוס מיותר במחנה הזה, לחינם הם מקשים על החיים ומעיקים על הנשימה.
על סף עילפון חושים, הגיעו אל תוך ביתן האוכל. מאות חיילים ישבו צפופים סמוך לשולחן עץ ארוך, וחייל לבוש מדים, חתך לחיילים מהלחם הגס.
קיבתו המקרקרת של סנדר קבלה בהכנעה את טעמו השחור של הלחם.
אוהו! אוהוהו!
"מה קרה לך?" פניו של סנדר הוריקו מצבעם. שיעולו של מוטלה התגבר. הוא הפיל חבטות הגונות על גבו של מוטלה, שנבח שיעול ארוך וממושך.
הוא פלט החוצה חפץ לבנבן, והחיים שבו ללחייו.
"משהו נתקע לי בגרון" הצביע מוטלה לעבר כדור לבן ששכב על הרצפה. סנדר התכופף להרים אותו.
פתקון קמוט. מה הוא עשה בפרוסת הלחם של מוטלה? עיניו של סנדר התרוצצו סביב השולחן, החיילים הצעירים סביבו היו שקועים, איש איש במנת יגונו. מפקד הגדוד התרחק קמעה. פתח את הפתק. אותיות כחולות מיניאטוריות התרוצצו על פניו, כצועדים במסדר בצבא הנמלים: י"ט שבט, כ' שבט, כ"א שבט, כ"ב שבט, כ"ג שבט, כ"ד שבט, כ"ה שבט.
סנדר מיהר לקפל את הפתקון, ולתחוב אותו אל כיס מכנסי המדים שלו. התימהון צבע את פניו באדום. חיוך חיוור עיטר אותן. "מישהו דאג לעדכן אותנו לגבי השבוע היהודי שבו אנו נמצאים כרגע" לחש באוזנו של מוטלה. "אבל זה לא עוזר לנו הרבה".
"אין אנו יודעים מהו היום שבו אנו עומדים כרגע" נאנח מוטלה. "כמה אנחנו קרובים או רחוקים מהשבת".
"שה! הרשע מתקרב" לחש לאוזניו של סנדר. וברוסית מהירה ומגלגלת, שתישמע היטב לאזניו של מפקד הבסיס, הזכיר לאחיו: "במחנה הצבאי הזה של הצאר ימח – – ירום הודו, מדברים רק רוסית, אחי היקר".
שוטו של המפקד הונף באוויר, נותר תלוי שם לרגע קצר, אחר הוא נשמט והלך לו.
יום נוסף שאורכו כאורך הדרך מקוסובה לכאן, הגיע אל קיצו. החידה צעדה איתם בצעדות האין קץ, ישבה איתם בכיתת הלימוד בבית הספר הצבאי, שיננה יחד איתם מילים רוסיות, ועוותה איתם יחד את פרצופם, כאשר הם נאלצו ללמוד משפטי נצרות בעל פה. היא צרחה יחד איתם, כאשר שוטו של המפקד וסילי פגעה בהם, מותירה סימנים אדומים על ידיהם.
מי זה שתחב אל הלחם פתקון, ועליו לוח השנה היהודי. מי הוא זה ואיזה הוא. מי. מי. מי.
חשדם נפל על מוישלה הקטן, שנקרא כך עקב גובהו המינאטורי. מעיניו השחורות נשקפו פקחות ושנינות, והוא מדד אותם במבטו יותר מפעם אחת.
"אין לנו כל הוכחה שזה הוא" לחש סנדר. "אין לנו הוכחה הפוכה" השיב לו מוטלה. והחידה המשיכה לצעוד יחד איתם. ולמעוד, ולהאנח, ולבכות במסתרים.
הלילה בא ורבץ על מיטות העץ החורקניות. הם דברו בשנתם, שרו ובכו. הגעגועים כולם התנקזו אל הלילה הטרוף, שסוכר ומלח משמשים בו בערבוביה, וגם כמה גרגרי שומשום שנשרו מהחלות.
בוקר דהוי הגיע אל המחנה. שוב הם צעדו צעדים קשוחים, שמאל ימין שמאל ימין. שוב, מעולפים למחצה הם הגיעו לחדר שהתיימר להקרא 'חדר האוכל'.
קיבתו של סנדר כבר לא התמרדה נוכח טעמו התפל של הלחם. "זה כוחו של הרגל" אמר. חיוך עגום הפציע על פניו של מוטלה, שהתבגרו בטרם עת. "לאט אנחנו הופכים לחיילים מגושמים וגסי רוח, לאט אנחנו מאבדים את חשבון הימים, וגם אם נרצה ונוכל לשמור את השבת, אין לנו מידע מתי הוא יח—-
אוהווווו, אוהוהוהההה, אואואואהווווווווווווווווווההההההה".
שיעול נבחני קטע את משפטו של סנדר. פניו האדימו והסגילו. דפיקות מבוהלות נפלו על גבו ואיימו לשבר אותו. מבטים דואגים הופנו אליהם. המפקד עמד רחוק. "יש רופא במחנה הזה?" דפיקותיו של מוטלה נמרצו. כדורון לבן נורה מלועו של סנדר. הנשימה חזרה אליו, לאט. מוטלה נשם לרווחה. במהירות התכופף להרים את הפתק. מבטו בסנדר, שהשעין את גופו על השולחן ונראה כבובת סמרטוטים, שכל תכולתה הוצאה ממנה.
"אתה בסדר?" קירב את פניו לאחיו הקטן, הפתקון מכודרר בידו.
"אני בסדר" סנדר קרקר, התנשם והתנשף, פניו חוורות. "מה כתוב בפתק, ומי דואג לתחוב פתקים בלחם שלנו, למען ה'".
מתחת לשולחן, פתחו ידיו הרועדות של מוטלה את פיסת הנייר המכודררת.
"מישהו, אלוקים יודע מי זה" לאט מוטלה, "מישהו סימן כוכבית ליד התאריך כ"ג בשבט" לחש מוטלה אל תוך אוזנו האדומה של אחיו. "אם להאמין לברנש שכתב את הפתקון הזה, ואם להסתמך על המידע הזה כאמין" אמר סנדר, בעוד הם מתרוממים החוצה מהביתן, לקראת אימונים צבאיים מפרכים, "אנחנו נמצאים כרגע ביום חמישי בשבוע".
"וזה אומר, שמחר עם שקיעה פורשת השבת את כנפיה" סיכם.
"אין לנו מידע אחר להסתמך עליו" אמר סנדר. רוח קרה נשבה במחנה ענק המימדים. אחר כך נבקעו השמיים, שופכים עליהם גשם זלעפות. "להמשיך לכיוון המבנה" שאג המפקד גרושקי. החיילים הצעירים, שרק לפני שבוע היו ילדים של אבא ושל אמא, הריצו את צעדיהם לכיוון ביתני הענק, ששימשו ככתות בבית הספר הצבאי.
המפקד גרובצקי עמד כבר בפתח הביתן. "תגידו אחרי", שאג, אחר שהחיילים הצעירים התיישבו במקומותיהם: "מפקד הבטליון וסילי גרובייצוב הוא אדון כל הבסיס, ובקולו צריך לשמוע".
מאות קולות שהתבגרו בבת אחת, נישאו בחלל הכתה הצבאית. בעיניו של סנדר נתלה זיק קונדסי, הוא לחץ את ידיו של מוטלה ושניהם אמרו בבת אחת: "מפקד הבטליון והמחנה כולו הוא בורא העולם, ובקולו צריך לשמוע".
היה רגע של שקט. ופתאום הוא היה מעליהם, המפקד גרובצקי. התכופף והביט להם אל תוך העיניים. הבל נשימתו החמה הגיעה אל פניהם המרטטות. "לא, המילים שלכם לא נבלעו במילים של ההמון" הוא אמר, עיניו יורות זיקים שקופים – ירוקים.
ידו הונפה. באינסטינקט הגנו ידיהם של סנדר ומוטלה על ראשם. פלאק, השוט פגע בשולחן העץ. פלאק, פלאק. שלש חבטות הגונות ספג השולחן המסכן. הידיים הורדו מהפנים. "אתם ראויים לעונש אמתי" המפקד הכחוש הבליע חיוך קטן. "אלו לא רק המילים האלה שאמרתם עכשיו. אלו כל המילים ששמעתי מפיכם, סנדה ומוטה, בשפת האידיש. דבר שאסור כאן בתכלית האיסור!" שוב הצליף שוטו בשולחן הסדוק, מקפיץ את לחץ דמם של השניים.
דממה סמיכה גדשה את חלל הכתה, ממתינה לגזר הדין.
"מחר לעת ערב" שאג המפקד גרובצקי, "אתם נכנסים למחבוש, ולא יוצאים ממנו למשך עשרים וארבע שעות. ועכשיו השיעור שלנו מתחיל".
דממה סמיכה גדשה עוד את החדר, מנסה להעמיד פנים קשובות לדברי ההבל הרוסיות שנשפכו מפיו של גרובצקי.
מבטים חומלים הופנו לכיוונם של השניים, בישי המזל. בבוקר הסיפור עם השיעול, ועכשיו עונש המחבוש.
עמוק בלבם, במקום שאיש לא רואה ולא שומע, חייכו השניים חיוך גדול ומרוצה.
גרובצקי ליווה אותם פנימה. "יש לכם עשרים וארבע שעות של חשבון נפש" הטיח בהם. "עשרים וארבע שעות, שבהם תשקלו שוב, אם כדאי לכם להתנהג כפי שהתנהגתם". הוא זרק אחריהם צרור: חצי כיכר לחם, בקבוק מים. נעל אחריהם את הדלת, ונעלם.
מוטלה וסנדר התבוננו סביבם. החדר היה קטן, חשוך וריק. מעליהם, סמוך לתקרה, היה פתח קטן שהלך ונצבע בכתום.
"קבלנו שבת במתנה!" הריע מוטלה. "השבת לא רוצה שנחלל אותה". חייך גם סנדר.
עיניהם נעצמו, המחבוש הטחוב נעלם.
הבית הקטן בקוסובה. ניחוח פשטידה עולה מהמטבח, מתערבל עם מרק העוף של אמא. נרות מהבהבים בזהב, מטילים צלליות על פני קירות נקיים. גיטלה הקטנה שולחת בהם מבטים מעריצים. מתנפנפת על זרועותיהם.
זה עתה שבו מבית הכנסת. מלאכים צחורים מלווים אותם. "ש – לום עליכם, מלאכי השלום" סנדר זימר, מוטלה הצטרף אליו, עיניהם עודן עצומות.
הם בלעו את רוקם. מקשיבים אל קולו העמוק של אבא, שמקדש על היין. רואים את גיטלה מעבירה את הכוס לאמא. אחר כך למוטלה, אחר כך לסנדר. 'אמא, למה תמיד אני אחרונה?' שואל קול הפעמונים שלה. אמא צובטת לה בלחי ומושיבה אותה על ברכיה.
אבא בוצע את החלה. החלה של שמערל האופה. גרגירי שומשום מתפזרים על השולחן. סנדר מושיט ידיים ללכוד אותם.
סלט הברונג'ענעס של אמא. החלה טובלת בו. ידיהם לפותות זו בזו. קולו העמוק של אבא מתפזר בניגון המתוק, שריח טהור לו והבל של מרק עוף. "מה ידידות, מנוחתך, את ש – א – בת המלכה. בכן ארוץ, לקראתך, בואי כ – א לה נסוכה".
מוטלה שר, סנדר מצטרף אליו. קולם מתרומם, ממלא את חללו הקטן של המחבוש. ידיהם מתרוממות. העיניים עודן עצומות.
"בכן, נ – פשי, לך ערגה, ולנוח בחיב – – ת!" קולם מתרומם, מסתלסל, מתגלגל, נחבט בקירות המחבוש וחוזר אליהם כהד. "י – ה רבון, ע – – לם, בעלמיא, אנת הוא מלכא מלך מלכ – יא".
שעה ארוכה מזמרים השניים. נפשם יוצאת מהמחבוש, מתרוממת מעל התקרה הצרה, מרחפת למעלה וחוזרת לקוסובה. עיירתם מולדתם האוהבת. נכנסת לחצר המטופחת, מטפסת בין שיחים חיננייים, מאזינה לזמירותיו של אבא ומצטרפת אליהם.
כשנגמר להם הכוח ונפשם מלאה, הם פתחו לאט את העיניים. מוטחים בבת אחת אל המחבוש האפל והקר. החושך לא היה שחור כל כך. משהו זז שם בחלונית הקטנה הפעורה למעלה.
זוג רגליים נעולות בנעלי מפקד. הן זזו בחוסר מנוחה. ממשיכות את קצב הזמירות שנפסקו.
סנדר הביט במוטלה, מוטלה בסנדר.
קללה רוסית עסיסית נפלה מהחלון הקטן, והנעליים האלה, השייכות לרגליו של המפקד גרובצקי, הלכו ונעלמו באפלה.