כה ירוק
הוא נראה
הדשא הרחוק
של השכנה
הכול שם פורח
עולז ושמח
חיוך על פנים
הפורץ מבפנים
אף פעם לא קשה לה
ותמיד היא שמחה.
רק אני, בוכה, –
תמיד חסר לי
הדשא בגינתי
נבול וכמוש…
והחיוך כה כחוש…
ואני מרגישה בחוש
שאני מופלית לרעה,
וחלקי מחלקה הוא נגרע—
ותולעת קנאה
בתוכי מכרסמת
תמיד השכינה
נראית כקוסמת
ואני? מה חיי?
ומה שווים מאמצי?
אוכלת קנאה את נפשי ותוכי
אוכלת קנאה את נשמתי ומוחי
אוכלת בלי מנוח,
ולא מותירה בי עוד כוח…
עד שיבואו קולות בוגרים
שיחדירו לתוכי הרהורים:
כשתגדלי—
כשתגדלי תביני,
גם תשכילי לראות
כי הדשא שלך לא פחות ירוק,
והאושר ממך-
כלל לא רחוק.
כשתגדלי—
כשתגדלי תאמיני,
כי אב אחד בשמיים-
לך ולכולם
ויש לו ה-מ-ו-ן
דשא ירוק ופריחה
ויש לו שמחה
בכפל כפליים…
וכלום גורעת שכנתך
המתגוררת ממול גינתך?
ואם יהיה לך טוב
ישלח הוא גם לך שפע, לרוב.
הוא יודע טוב ממך
מה ייטב באמת עבורך…
אז מה לך תולעת קנאה מכרסמת?
ומדוע אינך נעלמת?
וכשתלך הקנאה
תגלי פתאום-
כי פורחת גינתך,
והקב"ה הגשים באהבה משאלתך.