לפני שבועיים ומשהו
כשנחתנו מחג הפורים
אל מציאות שלא הכרנו
ברחתי אל חזון אחרית הימים.
האזנתי להרצאות,
אפילו פתחתי את הנביא ישעיה…
ביאת המשיח הפכה לדבר מוחשי
ידעתי שזו מציאות שקורית
זו שאלה של ימים או שעות.
מציאות של חג פסח בין ארבע קירות,
הייתה מופרכת בעיני.
סקרנות בערה בי:
מאיזה צד יבוא המשיח,
איך הוא ייראה,
האם הוא באמת ירכב על חמור?
התרגשות מילאה אותי,
הנה אנחנו זוכים לראות
את מה שכל הדורות לפנינו לא זכו!
הדריכות,
הציפיה והחזון
מילאו אותי בכוחות
שלא ידעתי על קיומם.
כך הפכה אשה קטנה
פחדנית ונרעדת
למרגיעה הלאומית
למחזקת
למעוררת השראה.
שבועיים ומשהו חלפו,
משיח עוד לא הגיע…
הדריכות מפני התגשמות החזון,
התחילה לאט,
להתחלף בדריכות שונה.
דריכות מפני ההווה.
התחושה שסוגרת עלי,
ארבעת הקירות שסוגרים מפני העולם,
דריכות באשר לכפפות ולאלכוג'ל
המסכות
ההגבלות, הבידודים,
מספר הנדבקים,
דריכות מפני חג הפסח שמגיע עוד רגע,
ואילו פנים יהיו לו
אם נישאר עמוק בתוך הגלות…
פתאום הבנתי,
שקשה לי, כואב לי,
מתגעגעת… רק קצת…
לגינה האביבית של ערב פסח,
ובעצם אוהבת לנקות
לטפח את הבית,
קצת יותר מלשמור על עדת שובבים
להעסיק אותם
ללמד אותם
להכיל,
להאכיל ושוב להאכיל.
מבינה
שבכל רגע,
אני מקריבה המון רצונות
על מנת לעשות רצון השם.
רק כשהודיתי כמה קשה לי,
רק שהסכמתי,
שאני מרגישה קצת כמו נקנקיה מטוגנת במאסר בית,
חזרתי לנשום.
התפנה בי מקום,
לאמונה אמתית.
לשמחה.
פסח כשר ושמח לכולנו,
עם המון כוח!!!
