פרק א'
לפני החג דפקה משפחת שם טוב על דלת הבית. אמא קבלה את האשה בחיוך גדול ובמגש פשטידה חם. (גם החיוך שלה היה חם אבל לא רציתי לחמם אותכם יותר מידי, גם כך מספיק חם…)
אבא והבנים שלנו (איציק, אושי וצביקי) והבן שלהם (רפי) יצאו אל הסוכה להפרד ממנה, וגם אכלו שם משהו, ואחר כך הבאתי להם מפתח של דירת השכנים (שנסעו לשמחת תורה) וגם ליוויתי אותם עד לדלת.
ילדה חמודה הלכה לידי, נראה שהיא רצתה לדבר איתי אבל התביישה. "בת כמה את?" שאלתי אותה.
"אני בת שבע, אבל לא קוראים לי בת שבע" אמרה הילדה וחייכה חיוך מתוק. "גם אני בת שבע!" שמחתי שתהיה ילדה בת גילי בדירת השכנים. "קוראים לי אסתי, ולך?" שאלתי אותה.
"לי קוראים אביטל" אמרה לי הילדה. חייכתי אליה. אני רגילה להכיר כל מיני שמות מאורחים שבאים אלינו הביתה, להריח ריח של בית של תורה, כמו שאמא אומרת לי כשהם לא שומעים.
נכנסתי הביתה וגם היא נכנסה הביתה שלהם, דלת מולנו.
"מחר בבוקר, תלכי עם הילדה להקפות בבית הכנסת, זו מצווה גדולה" אמרה אמא מיד אחרי כניסת החג. "תעזרי לה למצוא מקום ליד המחיצה, ואם היא תרצה, תוכלי להסביר לה כל דבר. ככה גם לך יהיה חלק בקירוב רחוקים… טוב, הם לא ממש רחוקים, אבל פעם ראשונה שהם רואים שמחת תורה בבית הכנסת".
פרק ב'
הבוקר הגיע מהר.
אביטל נתנה לי יד בכל הדרך לבית הכנסת, אפילו ששתינו באותו גיל. מצחיק, אבל לא נורא.
עזרת הנשים הייתה צפופה, ובכל זאת הצלחתי לדלג על אחד הספסלים כדי לראות את השירה והריקודים, מקרוב מקרוב. כמעט שקעתי בתוך המראה היפה כשנזכרתי באביטל, שעומדת למטה ומתביישת לעלות, אולי לא יכולה.
"היי, אביטל!" עזרתי לה לטפס עד למקום שאפשר להציץ בו בין החורים של המחיצה, ולראות את האבות והאחים שלנו רוקדים למטה.
חבקתי את הכתף שלה שתרגיש בטוחה.
מעניין באיזו הקפה אוחזים עכשיו. בטח אביטל רוצה לדעת.
איזו הקפה זו? שאלתי בשקט את גברת קורמן, שניצלה את ההקפות לאמירת פרקי תהילים.
"תיכף גומרים את ההקפה הראשונה" היא אמרה, אחרי שגמרה את הפרק.
אביטל ואני קרבנו את האף אל המחיצה עד שהוא נמעך לגמרי. (האף, לא המחיצה). "הנה אבא שלי!" הצביעה אביטל בהתרגשות.
לא שאלתי אותה איפה הוא, לא היה קשה למצוא אותו. הכיפה הלבנה והגדולה שלו זרחה מבין כל השטריימלים והטלית שלו התגלשה אל הכתפיים. אבל הריקוד שלו היה כל כך שמח, והידיים חבקו את התורה.
"אני לא מאמינה" אמרה אביטל והרגליים שלה התחילו לרקוד ריקוד קטן, רק אני שמתי לב. "אבא שלי הוא לוי, והוא רוקד עם התורה כבר בהקפה השניה". היא אמרה.
פרק ג'
עקבנו אחרי הריקוד של אדון שם טוב, ואחרי הפנים שלו שזרחו כמו השמש והכוכבים. "וטהר לבנו לעבדך באמת" שר אבא של אביטל, עם כל הלב. העיניים שלו הביטו למעלה, ואביטל הבטיחה לי שהן אדומות מהתרגשות.
"יש לאבא שיעורי תורה, את יודעת? בכל יום הוא לומד תורה!" אמרה לי.
ככה עקבנו אחרי הריקוד, עד שאבא של אביטל העביר את ספר התורה, בעדינות, בחזרה אל הידיים של הגבאי.
אחר כך הגיעה ההקפה השלישית. "ועכשיו אבא שלך בטח ירקוד עם התורה" אמרה לי אביטל.
לא בטוח, רציתי לאמר אבל לא אמרתי.
קיוויתי נורא. אבא שלי "ישראל" והוא עוד לא רקד.
הרגליים כאבו וחיפשתי מקום לשבת, לא היה, המחיצה הייתה צפופה מאד.
ירדתי מהספסל לאט לאט, גם אביטל ירדה איתי. "המקום הזה פנוי?" שאלה לאהלה, שגרה בבניין מולנו. "אנחנו רוצות להסתכל, אבל התעייפנו" אמרתי לה. "ועוד לא ראינו את אבא שלה רוקד" אביטל הצביעה עלי.
"רוצות שאקרא לכן, כשאבא שלך ירקוד?" שאלה לאהלה בטוב לב.
רצינו, בטח. ויצאנו בינתיים אל החצר.
בחצר שליד בית הכנסת פגשנו את אמא, היא ישבה שם על גברת שם טוב ושמרה על הקטנים.
"אתן אדומות לגמרי!" אמרה אמא ונתנה לנו שלוקים שהביאה מהבית.
רפי שם טוב ואיציק שלנו הגיעו מהחצר הגדולה, לספר משהו חשוב. "ההקפה הרביעית כבר!" אמר רפי בפנים אדומות, ובפה מלא טופי. "אבא רקד איתי על הכתפיים, עד שקיבלתי סחרחורת".
פרק ד'
"ראינו אותו רוקד עם התורה" אמרה אביטל בגאווה. "רק את אבא שלנו עוד לא ראי—".
לאהלה יצאה מבית הכנסת והגיעה אלינו בריצה.
"ההקפה החמישית, ואבא שלך רוקד!" בישרה לי.
רצנו חזרה אל בית הכנסת הצפוף. גם אמא של אביטל נכנסה, היא רצתה לראות. גברת קורמן הסתכלה על האורחת וחייכה אליה, אחר כך סגרה את ספר התהילים ונשקה לו. "יש כאן מקום מצוין, בואי. אני כבר ראיתי הרבה" אמרה לאורחת ופינתה לה את המקום.
גם אביטל ואני התקרבנו אל המחיצה. אבא רקד עם התורה בכל הכוח, והפנים שלו היום אדומות כמו אש. "רואים שאבא שלך מחובר לתורה" אמרה לי אביטל.
"הוא כל השנים בתוך התורה, לומד ולומד אותה, וכל כך אוהב". הסכמתי איתה.
אני באמת מעריצה את אבא שלי!
בהקפה השישית התחיל שיר שאהבתי, נגיל ונשיש בזאת התורה, במנגינה חדשה. אביטל לא הכירה את השיר הזה בשום מנגינה, והבטחתי לה, שבבית אלמד אותה כמה שירים של תורה, שגם היא תכיר. האפים שלנו עוד היו מעוכים קרוב – קרוב למחיצה, כשראינו את איציק שלנו רוקד בתוך המעגל של ההקפות, עם התורה הקטנה שלו. רפי שם טוב רקד יחד איתו, יד ביד.
הריקוד שלהם היה כל כך סוער ושמח!
הגיעה ההקפה השביעית. הרגליים של שתינו כאבו כבר נורא נורא וגם הראש.
לא האמנתי שאני עדיין בפנים, בכל שנה אני משחקת רוב הזמן בחוץ, ואוכלת ממתקים.
פרק ה'
"אתן לא רעבות?" שאלה אותנו אמא, והגישה לנו פירות חתוכים בתוך שקית.
היינו רעבות, ועוד איך. אכלנו מהתפוח וקפצנו למטה.
היה חנוק בפנים, אבל אביטל לא רצתה לצאת.
"אני חייבת לשמוע את כל השירים והריקודים. זה כל כך שמח וקדוש!" היא אמרה. ובגללה נשארתי לשבת בתוך בית הכנסת הדחוס אכלתי תפוח והקשבתי לשירים.
"היה כל כך מיוחד ושמח!" אמר אבא שם – טוב, בסעודת החג, וניגב פלגים של זיעה.
"קיבלו אותנו כל כך יפה בבית הכנסת. הכנסת אורחים מיוחדת במינה" אמרה אמא שם – טוב.
"השירים והריקודים עם התורה, אף פעם לא ראיתי כזה דבר!" אמרה אביטל.
"זה לא דומה בכלל לחג במושב שלנו" אמר רפי.
"היה לי חג מיוחד, בזכותך" אמרה לי אביטל בצאת החג.
"גם לי היה חג מיוחד, בזכותך" אמרתי לאביטל. ונישקתי את ספר התורה הקטן של איציק.
סוף
ומי שלא אוהב פרדות,
יכול להתחיל מההתחלה….
