"להתראות, בנות!" הקול של אמא, ערני ורחוק ומטושטש הצליח לחדור מבעד לחלומות שלנו. דבורה פתחה עין ימין, אני התמתחתי, פתחתי עיניים רק לרגע, ושוב עצמתי אותן בעייפות.
"אני יוצאת לעבוד, בנות. במשרד שלנו אין חופש" הזכירה לנו אמא ופתחה את התריס. קרני שמש שובבות סנוורו לי את העיניים. "כדאי שתקומו עוד מעט ותטלו ידיים" אמא דברה ממפתן הדלת. "לא בריא להפוך את הלילה ואת היום. כדאי שתאכלנה פת שחרית לפני שיגיע הצהריים, ותתפללנה כמו שצריך. זכורנה" אמרה לנו אמא. "בנות יהודיות, הן יהודיות תמיד. גם בלימודים, וגם בחופשה"
המשכנו לשכב. קרני השמש לא הצליחו להזיז את העפעפיים של דבורה. "אני כבר קמה" הכרזתי והסתובבתי לצד השני. "להתראות אמא, שיהיה לך יום טוב!"
"יום טוב" אחלה לנו אמא, ורגע לפני שסגרה את הדלת אמרה "ואל תשכחו את האפרוחים, הם מחכים לטיפול שלכן, אחרי תפילה וארוחת בוקר. בשעה עשר הם צריכים בעצמם ארוחת בוקר, כן?"
קמתי לגמרי. התיישבתי במיטה ונטלתי ידיים. "האפרוחים!" הזכרתי לדבורה, ושפשפתי את העיניים שלי. "איך שכחתי אותם!" הסתכלתי בשעון, לא, השעה עוד לא הייתה עשר, ובכל זאת שמעתי ציוץ דקיק והיסטרי מכיוון המרפסת.
"צריך לבדוק אם חם להם, או קר להם. אם הם רעבים או צמאים" הזכרתי לדבורה. "הבטחנו לאמא כשקנינו אותם שנשמור עליהם. אי אפשר להזניח אותם".
דבורה קמה גם היא, נטלה ידיים, שפשפה עיניים ואמרה מודה אני בקול ובכוונה. "איזה בין הזמנים ארוך" היא מתחה את הזרועות שלה. "אל תגידי לי שהוא התחיל להמאס לך" אמרתי לדבורה, אבל ככה בדיוק הרגשתי, בתוך הלב: כמה אפשר לנוח, ולנוח, ולנוח? הקייטנות נגמרו מזמן, וכל התעסוקות שבעולם. גם החופשה הקצרה של אמא נגמרה. "נחמד לנוח" אמרה דבורי. "אבל האמת היא, שהמנוחה נורא מעייפת" כאילו לחזק את הדברים שלה, יצא לי פיהוק גדול מהפה.
הציוצים מהמרפסת התגברו. התלבשנו במהירות. "אני כבר באה אליכם, מתוקים. באה לקיים מצוות כבוד הורים, ואהבת הבריות!" בישרתי לאפרוחים והזדרזתי לכיוון המרפסת.
בארגז שבמרפסת, היו האפרוחים שקועים במריבה קולנית. חוחי מרט את הנוצות של פפי, והם נתקעו שוב ושוב בקירות הארגז. "הם רבים כמו תרנגולות אמיתיים", אמרתי, דואגת. הציוץ של פפי, נשמע באוזניי כמו בכי.
"אולי צריך להפריד ביניהם" חשבה דבורה בקול. "הם רבים יותר מדי, הכי טוב להניח אותם בשני ארגזים נפרדים".
נכנסתי הביתה, חפשתי ומצאתי קופסת נעליים. פפי ניסה להתנגד כשהעברתי אותו בזהירות אל תוכה, אבל הצלחתי להתגבר, ברוך ה'. "נעשה את העונש קצר" הסברתי לאפרוחים, שפרצו בציוצי מחאה. "עונש קצר קצר, כי קשה לכם מאד לחיות לבד. שמעתי" לחשתי באזני דבורה, שפפי לא ישמע וייבהל, "שמשפחת סילבר קנו אפרוח בודד, והוא לא האריך ימים בכלל. החברה מאד חשובה לאפרוחים".
ציוצים המשיכו להשמע משתי הקופסאות. "אני חושבת שנסיים את העונש" אמרתי לפפי, והעברתי אותו בעדינות, חזרה את הקופסא הגדולה והמוכרת ואל אחיו חוחי שכל כך התגעגע אליו.
העונש עזר, האפרוחים הפסיקו לריב אבל הציוץ שהזכיר לי בכי לא הפסיק.
"אני חושבת, שפשוט משעמם להם" אמרתי לדבורה ולאפרוחים. "לדעתי, הם פשוט רעבים" החליטה דבורה.
"אפשר להקדים את ארוחת הבוקר שלהם, לכאורה" אמרתי ופתחתי את שקיק הגרגרים, שפכתי כמה מהם אל תוך הארגז. דבורי מלאה את הכלי המיוחד במים. האפרוחים התנפלו על הסעודה. "איזה תיאבון!" אמרה דבורה וצחקה. "בקצב הזה, הם יגדלו ויגדלו, עוד רגע לא יהיה להם מקום בקופסא…"
הסעודה נגמרה מהר, ולפני שיפצחו האפרוחים בסדרת ציוצים מחודשת, החלטתי שהם צריכים תעסוקה.
"מה דעתך, לעשות איתי קייטנה לאפרוחים?" דבורה אהבה את הרעיון. הכנסנו את הארגז פנימה אל חדר הילדים, חיפשתי את הדיסק הכי עליז והכי ילדותי והפעלתי את הטייפ. "אם הם לא ישתעממו, לא יהיה להם זמן וכוח לריב" אמרתי. התחלתי להמציא תנועות לשירים ומיד עצרתי. לא ידעתי אם אפרוחים מבינים בתנועות של בני אדם, ואם זו תעסוקה מספיקה לקייטנה של אפרוחים.
"אני חושבת שזה לא מעניין אותם" אמרה דבורה וכבתה את הטייפ. "נראה לך שהם רואים את התנועות הענקיות שלך, בכלל? צריך להעסיק אותם בגובה העיניים שלהם".
הסכמתי עם דבורה. נברתי בארון המשחקים וחפשתי משחק קטן, עדיף עם אורות ועם רעש. מצאתי משהו, שקנינו פעם בהכל בשקל: כדור שקוף מגומי, שבתוכו שוחה דג קטן. אם דופקים על הכדור הזה, נדלקים בו אורות צבעוניים.
חוחי התלהב דווקא. הוא התחיל לקפץ סביב הכדור הזה, עד שהאורות שלו נדלקו שוב ושוב. פפי אולי נבהל, כי הוא הגביר את הציוצים שלו. אחר כך הוא חשב כנראה, שמדובר בסוג חדש של אוכל. הוא ניקר את הכדור בתאבון רב, וכל המים שהיו בתוכו, החלו להשפך החוצה, אל הארגז.
נבהלנו. הוצאנו את האפרוחים. דבורה התנדבה להחזיק אותם עד שהבאתי סמרטוט גדול שיספוג את כל המים. הנחתי מגבת ישנה על רצפת הארגז, ורק אחרי שהיינו בטוחות שהוא יבש לגמרי, החזירה אליו דבורה את האפרוחים.
האפרוחים המשיכו לצייץ, לא ידעתי מה יש להם.
התיישבתי על המיטה והחזקתי את הראש. הוא כאב. דבורי התיישבה לידי, היא הייתה חיוורת מאד. המחשבות היו לי מבולבלות בראש, לא הבנתי מה קרה לנו.
באותו רגע שמענו את הדלת נפתחת, והצעדים המוכרים של אמא נכנסו פנימה.
"ש – שלום!" היא אמרה, וכשראתה את שתי הבנות שלה, יושבות חוורות על המיטה, נעצר החיוך שלה.
הסתכלנו כמו במקהלה, על השעון. אחת וחצי! איך ברח לנו הזמן!
"אתן מרגישות טוב?" שאלה אותנו אמא, דואגת. "עוד לא אכלנו ארוחת בוקר" נזכרה דבורה. "אנילא בטוחה ששתינו בכלל". אמרתי אני, ולקקתי את השפתיים היבשות שלי.
"למה? מה קרה?" אמא לא הבינה.
"פינקנו את האפרוחים, האכלנו אותם, דאגנו שלא ישעמם להם ולא יריבו. עשינו להם אפילו קייטנה" אמרה דבורה. "היינו כל כך שקועות…. ולא הרגשנו את הזמן עובר".
"ולא אכלתן ולא שתיתן? עד כדי כך?" אמא הורידה את התיק מכתפה, והלכה להרתיח לה מים לקפה.
"אמרת שנדאג לאפרוחים, שלא נזניח אותם" אמרתי.
אמא הגישה לנו מים קרים ושלפה את הסירים מהמקרר. "ואני חשבתי, שאתן גדולות מספיק כדי לדאוג לעצמכן לכל מה שאתן צריכות, לפני שאתן דואגות לאפרוחים…" הקול של אמא היה מלא בצער. "קודם לתת לגוף שלכן את מה שהוא צריך, ולמלא אותו בכוח.
"אמרתי שתדאגו לאפרוחים" אמרה אמא. "אבל בלי לשכוח לאכול פת שחרית, להתארגן ולהתחזק. רציתי שתזכרו לדאוג לאפרוחים שלי!"