חוי נכנסת לסלון הרחב,מתפלאת על הדי הצחוק שעולים ממנו. גיסותיה לא נותנות לה לנחש בעצמה,על מה ולמה מבודרות כולן. היא מתחילה להבין לבד. ראש טוב לה ,לחוי, ואינטואיציה, טובה עוד יותר.
שרוליק שלה!!! היא רואה אותו נמלט מהסלון ,חיוור ומושפל. היא חשה את תחושתו הרוצה להתאייד ולא להיות.
בלט, נכנסת אחריו למרפסת, רואה אותו מתיישב באפיסת כוחות, על כסא מזדמן.
"שרוליק שלי!" מסתכלת חוי עמוק לתוך עיניו,"צחקו ממך?"
דמעות חמות ומלוחות. אחת ,עוד אחת, בכי חרישי, רעד בגב .ליבה יוצא אליו."רוצה לספר לי?" מאמצת אותו אל ליבה, מעבירה לו זרמים של אהבה .
"התבלבלתי " רעד בלתי נשלט,גל בכי חדש, "קראתי לדודה לאה ,בטעות, אמא'….. ומשכתי לה בשמלה.."
שקט שנותן לדברים שנאמרו, להשתחרר החוצה ,חוי מסתכלת לתוככי העיניים, התכולות-שקופות של שרוליק ומאירה אותן בחיוך מזדהה.
"התבלבלת?,חשבת שדודה לאה זאת אני?קראת לדודה לאה 'אמא'?" עיניו נפקחות לגודלן המקסימלי וראשו עולה ויורד בהנהונים נמרצים.
"זה דבר נורא, שרוליק? להתבלבל זה עבירה?" לא ,על זה אין עוררין. להתבלבל זה לא עבירה ולא אסון.
אבל, עולה מאליה השאילה, למה צחקו כל הדודות, משרוליק החמוד בן השלוש וחצי???
"מתוק שלי,הם לא צחקו ממך!"חוי מושיבה אותו על ברכיה. מלטפת רכות את גבו . "זה היה קצת מעניין ,לדמיין את דודה לאה, שכבר אין לה ילדים קטנים , שילד חמוד כזה קורא לה 'אמא' " שרוליק נרגע. נשימותיו נעשו שקטות."ואתה יודע? כל אחד יכול להתבלבל, אפילו אמא לפעמים מתבלבלת" ובסוד לוחשת "נכון שזה לא מצחיק בכלל?"
בדילוגים עליזים , חוזר שרוליק לשחק עם בני דודיו, שוכח מה רצה בעצם מאמא /לאה .
וכמו תמיד, כשחוי אומרת את דעתה, גם כשמיקומה בין הגיסות, הוא בין הצעירות ,מתקבלות דבריה, שנאמרים בטעם."כבוד לילד חשוב כמו כבוד למבוגר! והוא הבסיס לגדילה בריאה. זלזול,צחוק מטעות של ילד ,זו פגיעה אנושה בצלם האנוש שבו. גם כשלא מתכוונים לזלזל."