"ר' שמעון בן חלפתא … יומא חד הווה חמימה ליה, הוה סליק ויתיב אשינא דטורא. אמר לי לברתיה. בתי הניפי עלי במניפא. ואני אתן ליך ככרין דנרד. הדהכי נשבא זיקא. אמר כמה כיכרין דנרד למרי דיכי". (בבא מציעא דף פ"ו עמוד א')
הגמרא מספרת, כי ר' שמעון בן חלפתא סבל מן החום המעיק. התיישב על ראש ההר ובקש מביתו שתניף מולו במניפה כדי להזרים אויר לפניו. ואמר לו כי בשכר זאת ייתן לה זר פרחים מבושמים.
בינתיים נשבה רוח שהשיבה את נפשו, אמר לה: כמה זרי פרחים מבושמים עלינו לתת למי ששלח לנו אותה רוח?
ימים ארוכים
והשמש יקדה על קודקוד
והעם נאנחים
על חום המציק עד מאוד
ופלגי זיעה ניגרים
והגוף כה דביק ונוקשה
ודיבורים מקטרים
שאינם נגמרים
על מזג אויר כה קשה
מפעילים מזגן
או אולי מאורר
והדיור לא מוגן
מן החום,
המתגבר.
והנה עברו
ימים מעיקים
אדים השתחררו
עוד אינם מציקים
רוח בהירה
מרחיבה נשימה
אויר ואוירה
לגוף, לנשמה.
ונחנו, מה?
הזכרנו להודות,
למי שנתן לנו
בחינם
אותו אויר
קליל ועביר,
בלי תנאי ודרישות
ובזרם מהיר
מחיה נפשות?
הזוכרים אנו להודות
לפחות
באותן מידות
שהיו האנחות?
המעריכים אנו
את אותו משב רוח
שמזרים בנו כוח
אשר שלח לנו
בעל המתנות
אותנו להנות?
תנו תודה,
לבורא עולם
זר פרחים,
לפחות
לא פחות
משהייתם
בימות החום
נאנחים ובוכים.
