מי הם גיבורי הכוח? אלו שומרי שביעית
בנוהג שבעולם, אדם עושה מצווה ליום אחד,
לשבת אחת
לחודש אחד
שמא לכל ימות השנה?
וזה רואה את מטעו בור,
את כרמו בור, ושותק.
יש לך גיבור חיל גדול מזה??
(מדרש ילקוט שמעוני לתהלים)
הטלפון צלצל. יהודית ידעה שזו וורד עוד בטרם ניגשה לענות. זאת לא משום שהתברכה בנבואה, אלא מפני המנגינה המרגשת שהכניסה לכבודה להגדרות הטלפון.
'תיכף אענה לך. רק אסיים לתלות את ערמת הכביסה הזו' הבטיחה יהודית לצלצולו של הטלפון. הצלצול נבהל כנראה. השתתק לו ונדם.
במחשבה שניה החליטה יהודית לעצור. הכביסה יכולה להמתין, וורד לא תמיד פנויה. היא חייבת להחזיר לה צלצול ועכשיו.
ניגשה למדף הספרים והורידה את הספר. הפנים הטהורות חייכו אליה מן הכריכה. בכל פעם הן מחייכות אליה. מודיעות לה שהיא עושה מעשה טוב בעצם ההשתדלות.
ורד ענתה אחרי שלשה צלצולים. "האמת שרציתי לפטפט איתך" היא אמרה. הגוונים בקולה סיפרו שיש לה על מה. יהודית יכולה לשמש כאוזן קשבת ולקפל הרים נישאים של כביסה על הדרך. "מה נשמע בטפחות, באמת?" שאלה יהודית. קצת קשה לה לדמיין את המושב הצפוני המלבלב כשהיא שרויה בתוך בנין בני ברקי מאובק.
"עדיף שנלמד קודם" אמרה וורד. תמיד מתלבש היצר על השיחות שלהן. 'זו סגולה' אמרה פעם יהודית באירוניה. יחזקאל נוהג לאחר את שובו מדי ערב, והסיבות לכך מוצדקות בדרך כלל, מוצדקות מאד אפילו. אבל לכלל הזה יש יוצאים מן הכלל וזה קורה כשוורד והיא שוקעות בשיחה ארוכה ומטיבה. עדיין לא בשלב הלמידה. יחזקאל פותח את הדלת לרווחה ושולח חיוך של רצון טוב והמון נכונות אל תוך הבית. ש- ל – ו – ם. היום באתי בזמן. אומר החיוך שלו שמצפה למילה טובה, ובצדק.
ואז הוא מגלה אותה שקועה בשיחה. אה, את לומדת? הקול שלו מקבל נקודות אפורות. תמשיכי, זה חשוב. מביא ישועות הביתה, כך אומרים צדיקים.
גם לוורד, מהצד המושבי של האפרכסת יש מניעות, ככה היא קוראת לזה. כל מיני שיחות שממתינות לה על הקו בדיוק כשיהודית התפנתה סוף סוף לדבר איתה. 'וזה דווקא טוב' היא אומרת. 'כך אמרה לי הרבנית שולה: כשהיצר מתלבש על מעשים שלנו, עלינו לדעת שהם רצויים. יש לו חוש ריח מפותח'. דברי חכמה אומרת הרבנית ההיא, וליהודית השרויה בתוך מרוץ אפרורי ומאובק, צומח חלום לפגוש אותה אי פעם.
שולה היא זו שדחפה את ורד לפנות לאיילת השחר במטרה לחפש לה חברותא. וזה שיושב למעלה ומזווג זיווגים, שידך יום אחד בינה לבין יהודית שחיפשה להוסיף מעט צבע לחייה הרודפים, וקמצוץ של רוח מתגבהת.
תורה של וורד היה להקריא. היא הקריאה מתוך הספר מילה במילה. יהודית התנדבה להסביר.
ההלכה היומית הסתיימה ויחזקאל עדיין לא הגיע. "הסגולה לא עבדה הפעם" אמרה יהודית באירוניה. וורד כבר ידעה לאיזו 'סגולה' היא מתכוונת.
גם בצד המושבי של האפרכסת הייתה דממה, מבעד לחלון הפתוח שמעה צרצרים מזמרים. "ספרי" ביקשה יהודית, פוקחת את אוזניה.
היא תשמח להקשיב לסיפורים מעולם אחר, וגבעת הכבסים תשמח עוד יותר להתפרק לגורמים שישובו לכור מחצבתם. זו הרגשה מרוממת. בסך הכל גרביים שאת משדכת וחולצות שאת מקפלת יפה ומחזירה לארון, ואילו דברים יפים את שומעת בינתיים ומדברת. 'ככה נוגעים בחומר ועסוקים ברוח', אמרה יהודית לעצמה, מחויכת מהמשפט המורתי שהתנסח במוחה.
"צורי עדיין לא חזר. האמת שלא מתאים לו" נכנסה ורד אל תוך המשפט היפה שהתנסח במוחה. "לא מתאים לו לאחר עד כדי כך. אני מתלבטת אם להתחיל לדאוג לו". היא גיחכה. יהודית שמעה נקישה של חלון נפתח. וורד נשמה לרווחה.
"הוא בחצר. משוחח עם הרב ההוא מכרמיאל. יש לו רצינות תהומית על הפנים".
מושב חקלאי טפחות (צפון)
צורי סבב סביב עצמו. נחיריו רטטו מהניחוח שמילא את המטע. מנגו לכל מלוא העין, והאף. שנים שהוא מריח אותו ועדיין רוטטים נחיריו בכל ערב מחדש. 'חוש ריח מפותח לך', אמר לו האדם המזוקן, שמתחת לבגדיו השחורים מסתתרת אישיות חייכנית – נעימה. 'נפש גבוהה לך, טהורה'. הוא ציטט לו דברים מעניינים מתוך המקורות, כמה חבל שלא רשם אותם.
ידיו המגוידות ליטפו נבט חדש שצץ מתוך האדמה. התכופף אליו ולחש לו בלי לשים לב. תינוק קטן אתה. עוד לא טעמת את טעם החיים. בקושי הגחת לאוויר העולם. מי יודע מה יהיה איתך הלאה, אילו חיים נגזרו עליך, אם בכלל.
אגל קטן נדבק לו לעיניים. זה הטל שהקדים לרדת הלילה, שוטף את המטע בניחוח מבושם. אויש. מה קרה לו? חשב שהוא גבר.
צורי נאנח. הוא לא יכול לחשוב מה יהיה עם הבייבי הזה, הקטן. מה יהיה עם כל אלו הגדולים יותר שנושמים וגדלים ומתפתחים בקצב מוגבר. נפשו קשורה בנפשם.
עופר יצחק. קיבל בקלות יותר את כל העניין, מההתחלה. בסך הכל צמחים, הוא יגיד. לא נפש ונא לא להסחף.
צורי יתווכח, כמו תמיד. יגיד שלכל פרח וגבעול יש אישיות משלו. יאמר שהוא בטוח בכך. מרגיש. הנה הגבעול הרך מציץ עליו ובעיניו הירוקות – חשש.
יד רכה נגעה לו בכתף. צורי קפץ בבהלה. מיכאל, בעלה של שולה הרבנית. שכח לגמרי שהוא כאן. הם היו שקועים בעיצומה של שיחה, איך נסחף פתאום!
"נקשרת אליהם, מה?" קולו הזכיר את פלומת האפרוח שבקע היום בלול של חיימוב. "מאד!" ענה צורי. ושוב נדבק לו אגל טל חצוף ללחיים. הוא חזר לתנוחה המתכופפת. הידיים הזיזו רגבי אדמה לחים. שוב הוא ליטף את הגבעול האפרוחי. "רואה אותו? רק היום נולד. מעניין אם מוצא חן בעיניו המטע שלי. הוא ודאי חושב איך ייראה כשיגדל, ומי יהיו החברים שלו…" מיכאל צחק. "יש לך גישה טובה לילדים. כלומר… לצמחים". צורי רפרף שוב על פניו של הגבעול והתרומם. פניו הרצינו.
"ואת האפרוח הזה, אתה רוצה לומר לי, אצטרך להשאיר ככה? בלי אוכל, בלי שתיה, לבד בעולם האכזר? הוא ימות בטרם עת. איך אפשר, הרב?"
"תקרא לי מיכאל" אמר הכרמיאלי. צורי עזב את הרגבים והגבעול, צעד לכיוון החצר המרוצפת. הלך מן האדמה הלחה ולא הביט אחורה. צעדי הקרוקס האיטיים שלו השמיעו חריקה קלה בפגישתם עם מרצפות החצר.
התיישב על ספסל הנדנדה והזמין את מיכאל לשבת לצידו. המטע הרחב נפרש מול עיניהם. באופק היו הרי הגליל צבועים בשחור הלילה, מנוקדים באורות כסופים. רוח קרירה הביאה אליהם ניחוח מנגו ואדמה מנוקדת בטל. ריח שכלום לא ידמה לו.
הספסל נע קדימה ואחורה. כשהתקין אותו התלהבה וורד. אהבה לשבת עליו עם טלי על הידיים, להתנדנד עד אין סוף ולרקום חלומות.
טלי. גבעולה קטנה ורכה שלו. וודאי כבר שקועה בשנת חלומות בתוך הבית.
כשנולדה רצה לקרוא לה רגב, על שם רגבי האדמה האהובים עליו. ורד העדיפה את טל. אמרה שיש לה קונוטציה חיובית יותר. מרעננת. הוא לא התווכח. אולי הילד הבא שלהם יהיה רגב. ואולי בכלל יקראו לו בשם יהודי יותר. בכל זאת עשו כברת דרך.
"מעולם לא הייתי חקלאי" מיכאל שבר בעדינות את השתיקה. "ובכל זאת, אני כל כך מבין אותך".
רגליו של צורי המשיכו לנדנד את הספסל. קדימה ואחורה, שוב קדימה ושוב.
ציפור לילה התיישבה על שיערו הקצוץ, נבהלה מהתזוזה והתעופפה הלאה. "חשבה שאני דחליל, המסכנה" אמר צורי וצחק, ומיד הרצין.
"אז מה אתה אומר, אין שום הנחות? הגיזום נניח, היא מלאכה ממש קלה: רק לפתוח את העץ -לגזום ענפים שגדלים זה בתוך זה, להוריד עלים נגועים בכנימות והצלת את חייו ממוות!"
"אין" אמר מיכאל. "הנחות אין, אבל יש תשלום והוא גבוה".
צורי עצר את תנועת הספסל. "אתה לא מתכוון לקרן או משהו, שנותנת משכורת לשומרי שמיטה".
מיכאל הביט אל תוך עיניו. "לא, לא לזה התכוונתי. אולי גם את זה תקבל, אני לא מתמצא בעניין. אבל יש משכורת גבוהה מאד, במימדים אחרים".
צורי הביט בשמים המכוכבים. "אתה מתכוון להבטחות של אלוקים?".
חברותא
"את מבינה?" שאלה וורד בפעם החמישית, כמהה להבנה. יהודית האזינה בדומיה. כל עוד לא תהיה בטפחות הרחוקה, לעולם לא תבין. ובכל זאת אמרה בפעם החמישית שהיא מבינה, והקושי הוא קושי גדול עד מאד.
"קשה לו. קשה לנו. את יודעת כמה ארגזים של מנגו שיווקנו מדי שנה? מפעלים של פרישייק פנו אלינו, הם ידעו שאין על התוצרת שלנו. אני אומרת לו – צורי, זה לא פלא בכלל. אתה משקיע בפרות האלה את כל הנשמה עוד מאז שהיו קטנים. אומרים שצמחים מרגישים". יהודית הנהנה. הר הכביסה הלך והתפוגג לה בלי שתרגיש, גם הבית קבל צורה מסודרת.
ניגשה לחלון, עיניה שוטטו הלאה, מחפשות להיתלות באיזה נוף משיב נפש. חתול מנומר טיפס על צפרדע שהירוק דהה בה מזמן. כמה הייתה נותנת בשביל לחוש את ניחוח המנגו במרחבים הפתוחים. גם לשייק פירות לא הייתה מתנגדת, למען האמת.
"זה גם עניין הפרנסה. את יודעת, כמה אמנית חובבנית כמוני מרוויחה היום? אני לא רצה לכל התערוכות בארץ. לא בנויה לזה. אם לא תהיה ברירה אצטרך לעשות מאמץ". יהודית הנהנה. "זה לא רק עניין הפרנסה, אני מרגישה" היא יצקה הזדהות עמוקה אל תוך מילותיה.
"לא רק. את יודעת כמה צורי קשור לצמחים שלו? זה משהו שאי אפשר לתאר. הוא לא מדבר על זה, אבל לפעמים, כשנראה לו שאף אחד אינו שומע, הוא אפילו מדבר אליהם.
זה משהו שלא תביני. הוא מדבר אליהם בכזאת רכות… בערך כמו לטלי, אפילו יותר. מלטף אותם, מרחם" ורד צחקה. "לפעמים הוא מתבלבל להיפך. כשהוא מתלהב מטלי הוא מכנה אותה 'גבעולה שלי'… צובט לה בלחי ואומר לה 'מנגו טעימה שאת'".
יהודית עזבה את החלון ועברה לנגב את משטחי השיש. ניסתה להכנס לנעליים של וורד הכי שאפשר. "המטע הוא הבייבי שלכם, לא יהיה לכם קל לראות אותו נובל מול העיניים".
"לא קל בכלל. יש לנו ספסל מדהים בחצר, משקיף לנוף המטע. אני וטלי כל כך הרבה יושבות עליו. אם נעשה מה שהרב ההוא אמר, כלומר – אם לא נעשה כלום בשנה החדשה, אומר לצורי שיעקור את הספסל. לא יהיה שייך לשבת בו".
יהודית חשבה על כל אותן מורות שעובדות איתה בצוות ומוסרות מילים גבוהות על שמיטה ומשמעותה. היו צריכות לדבר עם וורד, לשמוע מכלי ראשון על הרגשת הקריעה.
בית ספר "לב רבקה" בני ברק
תרצה הייתה מנהלת נוחה ונעימה, מהרגע הראשון שבו נכנסה יהודית לאייש את תפקיד המזכירה, נשאה זו חן בעיניה.
היא האצילה לה סמכויות רבות הקשורות לניהול בית הספר. "יהודית היא יד ימיני" היא סיפרה לכל מי שהתנדב לשמוע. "היא הסגנית הבלתי מוכתרת שלי. היא זו שעומדת מאחורי ההצלחה המזהירה של בית הספר". כך פירגנה לה בכל עת מצוא. יהודית ידעה שמנהלת כזו, שמנדבת מילים טובות בלי להתחשבן היא יקרת המציאות. ידעה והעריכה.
ככל שיום העבודה נעשה צפוף ובית הספר המתחיל קנה לו את שמו הטוב, עלתה גם המשכורת בהתאם.
יהודית הפכה לאשת סודה של תרצה, ושל עוד כמה.
קיר דק הפריד בין שני החדרים, מעביר בקלות את הקולות. היו אלו שיחות טלפון ארוכות ומתפתלות. נוגעות לחייהן של משפחות בקהילה, שאת חלקן הכירה יהודית מאד.
חשבה שהכירה.
כך נודע לה ביום אחד בהיר, שפנינה ליכטר, זו שתמיד הביטה עליה במבט מעריץ ושואל- איך אשה יכולה לנהל בהצלחה בית עם תריסר ילדים, להיות מורה במשרה מלאה ולהישאר כל כך רגועה ושפויה. כעת התברר באדיבות תרצה שלא הכל שם נוצץ. אחד מבניה גולש במדרון חלקלק והשני זקוק לעזרה רפואית. "את כל זה אני מספרת לך, לתועלת כמובן" שמעה את תרצה אומרת אל השפופרת בתום הסיפור מסמר השיער. "זה מפני שבתם עוברת עכשיו תקופה קשה ואני מתלבטת עם מורתה כיצד לעזור לה.
לא, הם עדיין לא סיפרו כלום לאף אחד. אני חושבת שהם שומרים על המידע הזה חסוי" סיכמה תרצה וקולה הולך ומטייל מחדרה אל חדרי לבבה של יהודית.
היא המשיכה להדק ערימה אינסופית של חוברות. הסמיקה בשביל פנינה.
תרצה הייתה עסוקה. כל הזמן, בעיקר בטלפון. היו לה שיחות חשובות, התייעצויות חינוכיות שאסור לזלזל בהן. הרי לא לחינם קנה לו בית הספר את שמו הטוב. בין שיחה לשיחה השתחלו הדיבורים האלה. יהודית, באופן לא ברור, נאבקה בעצמה כדי לא לשמוע. להסיח את דעתה מהשידוך אצל מיירנץ שהתבטל ברגע האחרון על שלל הסיבות לכך.
"עוד מעט אחגוג יום הולדת של שנה בעבודה הזו" אמרה לוורד בערבו של יום. "אחד מהשניים: או שהעניין הזה החמיר, או שאני נעשיתי רגישה".
"זו את שנעשית רגישה" אמרה לה וורד באמפטיה. "הרבנית שולה אמרה לי, שאחרי תקופה של לימוד עקבי בשמירת הלשון, אנחנו נעשים רגישים יותר לדיבורים אסורים. גם לשמיעה שלהם. ההרגשה מתחדדת".
"לא שייך לי להמשיך כך" הפעם היה תורה של יהודית לשפוך דברים שיושבים לה על הלב, ושל וורד לעמוד בחלון, להציץ על הרי הגליל המנומרים באורות ו- להקשיב.
"אטמי אוזניים, ניסית?"
"בלתי אפשרי. תרצה רוצה אותי זמינה כל העת. זקוקה לשירותי המזכירות כמעט בכל רגע נתון. איך אוכל להעלם לי מאחורי אטמי סיליקון?".
ורד השאירה חלון פתוח כדי לשמוע את טלי, אם תתעורר ותבכה, ויצאה החוצה אל הנדנדה.
"היית צריכה לשבת כאן איתי. להתנדנד כמו ילדה קטנה ו- להרגע".
יהודית גיחכה. "הכי קל לברוח. אבל מה זה יעזור?"
בית כנסת "אור ממזרח", מושב טפחות
הכיפה הלבנה ישבה יופי על שערו הקצוץ של צורי. גם היא האזינה ברתק לדברים שיצאו מהלב של מיכאל. דברים מתוקים. כניחוח המנגו ואפילו יותר.
"יושבת כאן חבורה שהיא – הנבחרת הגדולה של עם ישראל. דוד המלך בכבודו ובעצמו מכנה אתכם – גיבורים. 'גיבורי כח עושי דברו'. ". מיכאל העביר את עיניו מול כל אחד מבני החבורה. ידיים עמלניות שלובות בהקשבה.
"אתם גיבורים. מי ידמה ומי ישווה לכם" המשיך הרב, מתעקש עדיין שיקראוהו מיכאל. החדיר את עיניו אצל כל אחד מן המאזינים. "צורי, אתה איש גדול! עופר – אתה גיבור. גיא, רוני, ספיר – אתם היהלומים של אלוקים. שמעתם? זה לא אני אומר. זו הגמרא בעצמה שאומרת לנו".
הוא פתח גמרא ועלעל בה. העיניים כולן נדרכו למוצא פיו. אנשי עמל הם, פשוטים. זהו שמיכאל משכנע אותם שלא. הערכה כנה בעיניו.
"אני מסתכל בדברי הגמרא, ומקנא בכם" ניצוץ חשוד עמד בעיניו. מיכאל עבר למנגינה למדנית, מתוקה – מתוקה. הקריא להם מתוך מסכת סנהדרין ל"ט. "מהו הטעם במצוות שביעית?
אמר הקב"ה לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא!"
"ועכשיו, תגידו לי בכנות" מיכאל סגר את הגמרא ונישק אותה. "אם תגשו לכל זאטוט מהמרכז ותשאלו אותו, מי באמת ה'ביג בוס' של העולם, הוא יגיד לכם בלי למצמץ – יש אלוקים.
תשאלו אותו: האם הוא אוהב אותך. הוא יענה בחיוב. תשאלו אותו – האם אתה מוכן לתת לו משהו משלך? לוותר על משהו?"
מיכאל עצר. בדק כל אחד מבני החבורה. ראשים דרוכים בהאזנה, עטורים בכיפה או לא.
"ואתם מוכנים. מוכיחים לבורא העולם שהוא הבוס שלכם. שומטים את המעדר, עוזבים קומביין ואת, רואים את הבייבי שלכם וכובלים לעצמכם את הידיים. למה? כי אתם מוכיחים שהוא אינו שלכם. שהמטע הזה, ההשקעה האדירה הזו של לב ושל נפש, שייכת למישהו גבוה. מעל כל המימדים שאנחנו מכירים. גם אנחנו בעצמנו שייכים לו. הוא מחייה אותנו בכל רגע ורגע".
בני ברק
"אי אפשר להמשיך כך" אמרה יהודית, מעבירה חביתה אל תוך צלחתו של יחזקאל. "הכסא בוער לי. האוזניים מסמיקות. ומה שנכנס בהן, אני לא מצליחה להוציא".
יחזקאל מזג לעצמו כוס מים.
"אני מרגישה שמשהו במבט הטוב שלי על העולם הולך ונפגם. יותר מדי דברים רעים נודעו לי על אנשים. ניסיתי להוכיח בעדינות. כלום לא עוזר".
יחזקאל חפן את זקנו בין ידיו. "אנחנו קטנים מכדי להחליט. בשביל זה יש רבנים".
"וזה אומר ש… אולי האופציה היא…" היא פחדה להוציא אותה מבין שפתיה. כאילו אם לא תאמר, האופציה לא תהיה מעשית.
"מה שהרב פילמר יגיד לנו, נעשה. את יודעת את זה" אמר יחזקאל. משום מקום צצו דפי העו"ש האחרונים מהבנק מול עיניו, שולחים לעברו אצבע מזהירה. 'גם ככה המצב לא מרנין', הם אמרו לו. יחזקאל גירש אותם כאילו היו צרצר שהתיישב על האף.
הרב פילמר האזין לכל הפרטים. שאל שאלות, הרהר לרגעים. יהודית כמעט התפקעה ממתח. האם את מוכנה להאזין לתשובתו של הרב, ולקבל עליך כל שיאמר בלי להרהר ולערער?
חברותא
"האמת, שרציתי לפטפט איתך" אמרה וורד מהצד המושבי של האפרכסת. "אבל קודם נלמד" אמרה יהודית וגיחכה. הפנים הטהורות חייכו אליה מן הכריכה, והיה במבטו זיק מעודד יותר מתמיד.
יהודית הסבירה את המילים שלמדו בלשון פשוטה. "גם אם יפסיד האדם את כל כספו אם לא ידבר לשון הרע, אסור לו לעבור על רצון ה'". הופה. מדובר איפה בהלכה. לא בחסידות ולא בצדקנות יתרה. הלכה פשוטה, מצווה. בדיוק כמו… השמיטה של וורד.
"הלו, את איתי?" וורד נבהלה מהשתיקה שמעבר לקו.
"אני איתך, אני עם הספר" אמרה יהודית, ולא הבינה למה היא מתרגשת. "פשוט… גיליתי כאן משהו מעניין. אספר לך בהזדמנות".
הסתיים הלימוד היומי. הספר נסגר בקול נקישה.
"זהו, ההחלטה מאחורינו". קולה של וורד היה קל כנוצה. "הוא חזר אתמול מהרצאה של הרב מכרמיאל, בעלה של הרבנית שולה. נצצו לו כוכבים בעיניים. 'מיכאל קורא לי גיבור' הוא אמר. 'אני לא יכול לאכזב אותו'.
האמת שהוא רוצה קצת ללמוד. להעמיק טיפה את הידיעות שלו ביהדות, שנת שבתון כזו.."
"את שלמה עם ההחלטה הזו?" יהודית הייתה סקרנית.
"כן" אמרה וורד ומבטה נדד אל הגליל. "זו שלמות שבאה אחרי לבטים ארוכים, והתלבטות שאין לה סוף. הרבנית שולה אומרת, שזו שמחה של התרת הספקות".
"את גיבורה" אמרה יהודית.
ורד צחקה. "אז את מסכימה עם מיכאל?"
"גם אנחנו אחרי החלטה. גם אצלנו הותרו הספקות". אמרה יהודית שלא ממין העניין.
"מה?? את רוצה לומר לי ש… אין יותר עבודה?"
"אני רוצה לומר לך". שתיקת התפעמות, חוצה כבישים ויערות.
"את גיבורה" אמרה וורד וגיחכה. "על אף שאת גרה בבני ברק. ו – אולי זו הזדמנות לבוא לבקר?"
לבוא לבקר. יהודית גיחכה בינה לבין עצמה. מה לה ולקיבוץ רחוק, תרתי משמע?
אבל אולי בעצם… זו הזדמנות לראות את השמיטה מקרוב. להריח. לחוות.
על הספסל
רוח קסומה טיילה בין עצי המנגו. מרחוק היו נופי הגליל מלחשים סודות טמירים של רוח מתגבהת. הנדנדה קבלה את יהודית בפשטות, כאילו הכירה אותה מאז ומתמיד. טלי קיפצה עליה בצחוק מתגלגל.
הספסל נע קדימה ואחורה. צרצר משועמם התיישב על גג הברזנט, מאזין לקול מוכר שעלה מן החברותא.
"מוזר לי ללמוד איתך פנים מול פנים" אמרה וורד וצחקה. "האמת, שבכלל לא דמיינתי אותך כך. חשבתי שאת גבוהה ותמירה ומשקפיים שחורים יושבים על קצה אפך…" יהודית צחקה צחוק טוב, נושמת אל תוכה אוויר משיב נפש.
"תרצה הייתה בהלם" החלה לשחזר בלי לתכנן. "היא נסתה להניא אותי מהצעד הזה, לשכנע אותי שלא כל כך מהר אשיג עבודה טובה ומשתלמת. המתינה שאתחרט. לקח לה זמן להבין שההחלטה מאחוריי…
האמת היא, שאין כמו לעבוד בקביעות. גם בשביל הרוגע של יחזקאל. כל הוראות הקבע שיוצאים לנו מהבנק, והמשכנתא. וההוצאות.
אבל עשינו את זה. יש עבודות גרפיקה פה ושם. יש ניסים. יהיו".
הנדנדה המשיכה לנוע קדימה ואחורה. הצרצר התעופף הלאה מהן, מחפש מקום אחר לנגן בו את שיריו.
מרחוק נשמעו פסיעותיו של צורי. עובד אדמה פשוט. תווי פניו התרככו לאחרונה ומבע נכנע להם, מבקש. גמרא קטנה תחת בית שחיו וחיוך על פניו. אחר, מתגבה.
יהודית קמה ללכת.
"חכי רגע, חברה" אמרה לה וורד ורצה הביתה. חזרה עם שקית אשפתון גדול.
"את יכולה לקחת. מלאי לך כמה שאת רוצה. עכשיו המנגו בשיא המתיקות" דחפה לה את השקית לידיים. "הילדים שלך ישמחו. אפשר להכין מהם פרישייק מדהים".
יהודית היססה. "אתם… לא צריכים את זה?"
"זה לא שלנו" אמרה וורד. הצחוק שלה היה שלם.
יהודית מלאה את השק, והלכה לה לתחנה.
לאוטובוס. הביתה. לאכול את פירות השמיטה.