"בואי תגידי מזל טוב לדודה חנה" אני אומרת לבתי. היא מושיטה לה יד ימין מתביישת, שנלחצת בחום בתוך ידה הותיקה של הדודה, עד שכל עצמותיה מתפקקות. "איך היא דומה לך, הילדונת. לא להאמין" חיוך דודתי של נחת מקשט את פניה. "אני זוכרת אותך בגילה, כאילו זה היה אתמול. איך לימדתי אותך להצמיח שורשים מגלעין של אבוקדו, זוכרת?".
"כולנו זוכרות את זה" מתערבת שיינדי בת הדודה, ודבורהלה אחותה מהנהנת כמו פעם. "איך זרקנו אטבי כביסה מהמרפסת לגג של שוסמן, כדי לגרש משם יונים…" הבנות של דודה חנה מחייכות חיוך נוסטלגי ועיניה של ביתי מלוות אותן בסקרנות.
באוטובוס בדרכנו חזור, היא לא מניחה לי. שאלתה הפשוטה: "מי זו דודה חנה, ואיך בעצם היא קשורה אלינו" מכה אותי בהלם גדול. "דודה חנה היא אחות כל כך קרובה של אמא שלי! את הזמנים הכי מתוקים בילדותי ביליתי אצלה! בנותיה היו לי כמו אחיות". בתי בולעת כל מילה. איך זה שהיא לא ידעה על קשר משפחתי קרוב כל כך? רגע לפני שאני מכה לעצמי על חטא, אני מזכירה לעצמי שזו לה אולי הפעם הראשונה שהיא מצטרפת אלי לחתונה ברמת קרבה כזו. לכל החתונות שאינן בדרגת קרבה ראשונה לילדי אני יוצאת לבד. גם ככה הלוח שלנו צפוף בשמחות כן ירבו. בר מצוות של אחיינים, חתונות של גיסים ואחים.
בהמשך הדרך ממשיכה החקירה המשפחתית. בתי חייבת להבין מי הבת הבכורה של סבתא, ואת כל רשימת הבנים – תריסר במספר כן ירבו, ולמי כל אחד מהם נשוי, היא חייבת לדעת בעל פה. עיניה מתעגלות יותר ויותר וגבה מזדקף, כשהיא מגלה כי שליש מתוך בנות הכתה שלה נמצאות בדרגת קרבה משפחתית איתה, ברמה כזו או אחרת. כשאנחנו מגיעות שלש דורות אחורה, אל אחיה ואחיותיה של סבתא שלי עמו"ש, הרי היא סבתא רבתא של בתי היקרה, האוטובוס מתקרב אל שערי עיר הפריפריה שלנו. "כאן אנחנו מגיעים לסבתא מירה, שעל שמה אני קרויה" מתרגשת בתי ואני מדמה לראות אותה, מלטפת בערגה את הגזע המשפחתי שלנו. "היא הייתה סבתא צדיקה. ידעה רק בקושי קרוא וכתוב, וכל היום דברה עם השם. הייתה לה כזו פשטות וענווה. כזו שלווה ואמונה פשוטה. היא השרתה שלווה על כל הסביבה, כאילו רק ליקקה דבש" דבש נצץ בריסי הנערה שלי. הגענו. מירי המשיכה לספוג בשקט את המידע ששמעה, ואני הרהרתי בסבתא מירה. גם היא הייתה אשה קטנה, כמוני. גידלה במסירות את חמשת ילדיה. היומיום שלה היה אפור ומתמשך. העמל היה גדול. האם היא חשבה על היום הזה, שבו היא תהפוך לגזע איתן, ומאות צאצאים משתלשלים ממנה, שולחים לעברה מבט מעריץ?
נעלתי בעייפות את הדלת. מרגישה ענף קטן מתוך מאות, בתוך עץ רחב פארות. ענף שמאכיל יום יום עלעלים קטנים ועוזר להם לגדול.
יום יבוא, ואהפוך גם אני לגזע. אני מבטיחה לעצמי רגע לפני ששמורותי נעצמות.