אמא התעוררה בבהלה, השעה הייתה כבר שבע ורבע. "השעונים לא צלצלו היום" היא אמרה לעצמה, והסתכלה היסטרית בשעון. היא נטלה ידיים במהירות, שפשפה עיניים, והסתכלה עלי מופתעת. כבר עמדתי ליד אמא, לבושה ומסורקת.
"הי רבקי! כבר התעוררת והתלבשת?" היא הסתכלה עלי במבט לא מאמין. "איך עשית את זה? מי העיר אותך? הרשי בכה?" היא הסתכלה לכיוון מיטת התינוק של הרשי, אבל התינוק ישן שנת ישרים ושלווים.
"שמעת את השעון המעורר של אבא?" שאלה אותי אמא, וכבר רצה להכין לכולם כריכים. "השעון של אבא היה כמו תמיד, על מצב של רטט" הזכרתי לאמא, וסידרתי טוב יותר את הקוקו שלי. "איך קרה לך הנס, והתעוררת כל כך מוקדם?" אמא רצתה להבין.
"זה שעון מעורר בתוך הלב שלי" אמרתי לאמא וצחקתי. הלכתי לעזור לה לארגן את שאר הילדים. "אבא אמר לי בתחילת השנה, שאם מאד ארצה לקום בכל בוקר מוקדם, אתפלל על זה חזק וארצה את זה חזק, זה יצליח לי, בעזרת ה'".
"באמת עדיין לא היה לך שום איחור, מתחילת השנה" אמרה לי אמא, הצצתי בשעון – השעה הייתה שבע וחצי. אם אזדרז לצאת, אבוא גם היום מוקדם לבית הספר, כמה טוב להתחיל את היום בזמן, ולא להפסיד את הדקות היקרות והנעימות של הבוקר, חשבתי לי בסיפוק.
ברכתי שהכל, שתיתי שוקו, נשקתי למזוזה ויצאתי מהבית.
בחוץ היה אוויר משכר, ועננים אפורים לחשו לי סודות של גשם. נשמתי את האוויר הנעים אל תוכי והרחבתי את הצעדים שלי. שוב הסתכלתי על השעון. כמה אני אוהבת להגיע לכתה עשר דקות לפני הצלצול, להרגיש את השקט בכתה לפני שהיא מתמלאת בעשרים ושמונה קולות, לשתות משהו, לבדוק שוב שכל שיעורי הבית מוכנים, להסתכל מהחלון ולראות את נהר הילדות זורם פנימה… זו חוויה, שמאז שטעמתי אותה לראשונה, אני לא רוצה לוותר עליה יותר.
עצרתי ברמזור האדום, מסתכלת סביבי על הבוקר היפה: משאית חנתה ליד הצרכניה השכונתית, ועובדים הכניסו פנימה ארגזים. ילדים קטנים עם פאות מסולסלות ורטובות, החזיקו ביד של אחיהם הגדול, במרכז הכיכר היו פרחים סגולים, עם ריח נעים של טל.
האיש הירוק חייך אלי מהרמזור, עברתי את הכביש. מרחוק ראיתי כבר את בניין בית הספר. רק לעבור את המדרכה הזו ו…. הופסה. ילדה קטנה נפלה מטר לפניי, הידיים שלה נשרטו, אולי אפילו ירד מהן דם. היא השקתה את המדרכה בכמה דמעות, ואחותה הגדולה עזרה לה לקום. היא בדקה לה את הידיים שהשתפשפו לה והן המשיכו לכיוון בית ה- הופסה! עוד ילדה נפלה, באותו מקום בדיוק! מה קורה כאן? עצרתי ליד המדרכה, הפעם נפלה ילדה גדולה, מכתה ו' או ז'. היא קמה במהירות, ניערה את החצאית שלה והמשיכה במהירות אל חצר בית הספר.
בפסיעה החמישית שלה נפלה ילדה נוספת, קטנטונת, נראית מכתה א'. היא נשרטה במרכז האף. לא הייתה באיזור אחות שתבוא להרגיע אותה, אז נגשתי אליה אני. הרגעתי אותה, ליטפתי אותה, אמרתי לה שבטח כואב לה נורא נורא. הילדה – קראו לה שייני, נרגעה והמשיכה אל חצר בית הספר ואני עדיין לא התקדמתי פנימה. לפני שעוד מישהי תיפול כאן, תישרט ותבכה, התקרבתי אל המקום המדוייק, התכופפתי וראיתי שחלק המדרכה הזה שבור, רק כשמתקרבים ממש מגלים את זה.
מה יהיה? אי אפשר שעוד ועוד ילדות תיפולנה. זה כואב, זה מסוכן ולא נעים.
הצצתי בשעון, חמש דקות לשמונה. אני יכולה להתקדם פנימה אל בית הספר ולהספיק להיות בכתה לפני הצלצול, ואני יכולה לנסות לעשות משהו, למנוע עוד נפילות.
רצתי אל תוך בית הספר. ליד השער הפנימי פגשתי את הסגנית. "לאן את רצה?" היא עצרה אותי. "מדרכה אחת…" התנשפתי. "מדרכה אחת, ממש ליד השער של החצר, שבורה. כמה ילדות נפלו שם בזה אחר זה…" התנשפתי שוב, ונגבתי את הזיעה שירדה ממצחי, למרות הרוח הקרירה. הסגנית הקשיבה אלי, קמט קטן הצטייר לה במצח. "אני רוצה לכתוב על בריסטול שהמדרכה הזו שבורה, שלא תיפולנה עוד ילדות, חלילה" אמרתי. הסגנית חייכה אלי. "יפה שאת חושבת על אחרים!" החמיאה לי, ונתנה לי אישור לבצע את מה שתכננתי.
הגעתי לחדר המזכירות, שרבטתי באותיות שחורות וגדולות "זהירות, מדרכה שבורה" ורצתי בחזרה אל "פינת הנפילים". באמצע הדרך, עצר אותי צלצול חד של הפעמון. שוב הצצתי בשעון: השעה שמונה! הצלצול המשיך לצלצל, דייקני וחד, ובאמצע המסדרון עוד עמדה הסגנית והסתכלה עלי.
התקרבתי אליה עוד, הבריסטול התנדנד בידיים שלי, אבל הפסיעות כבר לא מיהרו לכיוון החצר.
הסגנית חייכה אלי. "הצלצול הבהיל אותך?" היא שאלה אותי. "האיחור הבהיל אותי" עניתי לה בלי לחשוב. "אני לא אוהבת לאחר!"
"ובכל זאת, את הולכת לתלות עכשיו את הבריסטול על המדרכה השבורה, כדי למנוע נפילות…" אמרה לי הסגנית. המשכתי לצעוד לכיוון היציאה, כבר לא בצעדי ריצה. הרגליים היו כבדות קצת, אולי מתחרטות על האיחור הראשון של שנת הלימודים.
יצאתי את השער, התכופפתי אל המדרכה השבורה, הנחתי באלכסון את הבריסטול הלבן, הצמדתי רצועה עבה של דבק סלוטייפ רחב וחזרתי אל החצר.
השער היה נעול, ומתוך החלונות עלתה תפילה יפה של חברותיי. צלצלתי בפעמון השער, הסגנית, שעוד עמדה בקצה המסדרון, התקרבה ופתחה לי את השער.
"יישר כוח" היא אמרה לי. "כבר אמרתי למזכירה שתתקשר לעירייה, ותבקש שיטפלו במדרכה הזו, היא ממש בור ברשות הרבים" הסגנית לוותה אותי אל הכתה. "יש לך זכות גדולה. את יודעת…" הסגנית נעצרה ליד דלת הכתה שלי, מהורהרת. "חשוב כל כך להגיע לכתה בזמן. בכל בוקר את ממהרת מאד… אף פעם לא ראיתי אותך בין המאחרות" הנהנתי, מסמיקה. "אבל לרוץ ולמהר בעיניים עצומות, כדי לא לאחר, זו לא חכמה בכלל.
החכמה היא להתבונן, לראות מה קורה סביבנו. ואת התבוננת היום, רבקה. פקחת עיניים והתבוננת. זה כל כך חשוב! חשוב אפילו יותר, מלהתחיל את היום בזמן".